האם הכוהנת האחת הייתה פמיניסטית?

למרות שמו הקודר, "הקברים של אטואן" הוא אחד הספרים האהובים עליי, והמחברת שלו, אורסולה לה גווין – אחת הסופרים האהובים עליי. לה גווין החכמה הרבתה להרהר בספריה בסוגיות חברתיות ופוליטיות, ובפרט, בלשונה של אחת הפוליטיקאיות הבולטות שלנו (סליחה), ב"מערכת המורכבת בין גברים לנשים". "הקברים של אטואן", השייך לסדרת ספרי "ארץ־ים" (Earthsea), מעניין במיוחד באופן שבו הוא עוסק בנושא הזה.

סדרת "ארץ־ים" מורכבת משלושה ספרים שראו אור בסוף שנות ה-60 ובתחילת שנות ה-70, ש"הקברים של אטואן" הוא השני שבהם; ומִספרים וסיפורים נוספים שהתפרסמו בשנות ה-90 ובשנות האלפיים. שתי קבוצות היצירות האלה התפרסמו אפוא בתקופות שונות מאוד, על ידי סופרת שנמצאה בתקופות שונות מאוד בחייה; אולי שלא במפתיע, הן שונות מאוד בסגנונן ובאופיין. יש מי שטוענים, כאן למשל, שבספרים המאוחרים לה גווין "מצאה את קולה הפמיניסטי" (“got her feminist groove on”). לי נדמה אחרת; הכול, כך נראה לי, נמצא כבר ב"הקברים של אטואן".

כאשר הדרך איננה נפקחת לאורך

הספר הראשון בסדרת "ארץ־ים", "הקוסם מארץ־ים" (A Wizard of Earthsea), מספר לנו על גיבור, ילד ההופך לנער ואז לגבר. בבחירתה לכתוב רומן חניכה מז'אנר הפנטזיה על גיבור גבר דווקא, הייתה לה גווין לאחת המייסדות של שושלת מפוארת של סופרות – ובהן, אם למנות כמה נציגות מתקופות שונות מאוד, דיאנה וין ג'ונס עם סדרת "קרסטומנסי" שלה, ג'יי קיי רולינג עם "הארי פוטר" והולי בלק וקסנדרה קלייר, מחברות סדרת "מגיסטריום".

הסיבות לבחירה הזאת מובנות גם למי שלא התעמקו בלימודי מגדר; עוד לפני שנתנו את הדעת על שיקולים של שיווק וקהלי יעד, דרכו של גיבור צעיר היא ברורה בהרבה מדרכה של גיבורה צעירה. ההורים האבודים, הנבואה המאיימת או סוג אחר של גורל מוכתב מראש, הרוע האורב בעולם אך גם בנפש הגיבור עצמו, המנטורים, המכשולים והצמיחה הודות להתגברות עליהם – כל המרכיבים מוכרים לנו, והדרך, על כל אתגריה, פתוחה בפני המחברת כפי שהיא פתוחה בפני הגיבור האמיץ. דרכה של גיבורה ברורה הרבה פחות, הן מעשית והן נפשית – כפי שתיארה וירג'יניה וולף ב"חדר משלך" (הכול כבר נמצא גם שם) וגם לה גווין עצמה באחרית הדבר שכתבה לימים ל"קברים של אטואן".

ובכל זאת, זמן קצר אחרי "הקוסם מארץ־ים" הקלאסי והמצליח שלה, בחרה לה גווין לכתוב סוג מפתיע של המשך, שבמרכזו לא הגיבור האהוב אלא גיבורה חדשה, שזכתה לרומן חניכה משלה. אז מה קורה בספר הזה?

"הפרת הבטחה"?

גיבורת הרומן, טֶנָאר/אָרְהָא, היא "הכוהנת האחת" של כוחות אפלים וחסרי שם. כמו הדלאי לאמה, הכוהנת היא לכאורה הגלגול הנוכחי של נשמת הכוהנת הראשונה, אשר מֵתה ונולדת מחדש בכל דור ודור. בתחילת הספר אנו פוגשים את טנאר כילדה קטנה, הנלקחת ממשפחתה כדי למלא את הייעוד הזה. היא גדלה במנזר במדבר, בין כוהנות וילדות המתלמדות לכהונה, ובהגיעה לגיל המתאים, היא מוקדשת ומתחילה למלא את תפקידה ככוהנת – בעיקר טקסים, כגון ריקודים ויציקת דם של קורבנות על המזבחים, והכרת אוצרות המקדש והמקדש עצמו, שבו חלקים תת־קרקעיים סודיים ואפלים.

יום אחד היא מגלה במקדש פולש, הלוא הוא המכשף שלנו מן הספר הראשון בסדרה. חובתה להרוג אותו, אבל היא דוחה זאת; היא מחביאה אותו ומגוננת עליו, שומעת ממנו על עצמו, על הרפתקאותיו ועל העולם שמחוץ למקדשים ומחוץ לארצה, ולבסוף – אם ברצונכם לקרוא את הספר קודם ואת הפוסט והספוילרים שבו אחר כך, זה הזמן לעזוב – מבינה בעזרתו שהכוחות שהיא משרתת אינם אֵלים וכי הם כוחות של רוע. היא נענית להצעתו לוותר על ייעודה, לעזוב איתו את המקום – וכך להציל את חייו – ולצאת איתו לדרך חדשה. היציאה הזאת כרוכה בהפגנת כוח אדירה שלו (מכשף, כזכור).

אפשר לראות מדוע הספר הזה עשוי להיתפס כמאכזב מנקודת מבט פמיניסטית. הגיבורה רבת העוצמה שלנו, ה"כוהנת האחת" בעלת הייעוד המובהק – הנולדת מחדש בכל דור, השומרת היחידה של מקדש של כוחות אפלים – מוותרת על ייעודה ועל כוחה, מבטלת את עצמה, לכאורה, בפני גבר, עוזבת את עולמה והולכת אחריו לעולמו. מנקודת המבט הזאת, לה גווין הבטיחה לנו ספר על תרבות של נשים רבות עוצמה ואז הפרה את ההבטחה הזאת. ובכל זאת: לא בטוח.

הטקסים החוזרים, החדרים שאיש אינו רואה

לאחר שסקרנו את עלילת "הקברים של אטואן", נחזור רגע אחורה ונראה מה עוד לה גווין מספרת לנו. בהגיעה לגיל 14, ארהא מבצעת את המעבר לבגרות ומקבלת על עצמה את חובותיה ככוהנת. כך נראים חייה:

מרגע שהושלמו טקסי קידושה, חלפו הימים כמו תמיד. היו צמר לטוות, בד שחור לארוג, כוסמת לטחון, פולחנים לבצע. את תשעת המזמורים היה עליה לשיר מדי ערב, את הדלתות היה עליה לברך, את האבנים להאכיל בדם עזים פעמיים בשנה ואת ריקודי התמעטות הירח לרקוד מול הכס הריק. וכך חלפה שנה שלמה, בדיוק כפי שחלפו השנים הקודמות, והאם כל שנות חייה נועדו לחלוף כך? השעמום גבר כל כך עד כי לפעמים נדמה לה שנהפך לאימה: הוא לפת את גרונה.

ארהא, הן כילדה והן לאחר "קידושה" לייעודה כאשה בוגרת, עמלה במלאכות הבלתי נגמרות של משק הבית: טווייה, בישול (ניזכר לרגע בהארי פוטר, המגיע להוגוורטס ומבין שמעתה והלאה כל מלאכות הבית, מהבישול ועד הצעת המיטה וחימומה, יתבצעו על ידי מישהו אחר). היא מבצעת פולחנים, טקסים חוזרים ונשנים, שמקצתם כרוכים בהאכלה (במילים אלה – האבנים הקדושות “must be fed”) ובשירת מזמורים מדי ערב.

לעומת המרחבים האדירים הפתוחים בפני גֶד, גיבורו הצעיר של "הקוסם מארץ־ים", ארהא מבלה את ימיה בחדרים ובמבוך התת־קרקעיים של המקדש (וכהערת אגב, נבחין במגדלים של בית־הספר לקוסמים שגֶד לומד בו, לעומת המערות התת־קרקעיות של ארהא – קריצה מחויכת של לה גווין לפרויד). כמה מהחדרים האלה חשוכים תמיד, כיוון שחל איסור מוחלט להדליק בהם אור. הנשים המקיפות את ארהא מבטיחות לה שייעודה מקודש, שהיא מבצעת מלאכה שאין חשובה ממנה, אבל המלאכה הזאת מורכבת מחזרה על אותם דברים שוב ושוב, עד ש"השעמום", כפי שקראנו, "לפת את גרונה". חלק ניכר מהזמן, איש אינו רואה מה היא עושה – אם משום שאין במקדש אף אחד מלבדה, ואם משום שהחדרים חשוכים ואפילו היא אינה רואה אותם, או את עצמה. לקראת סוף הספר, אנחנו מגלים כבדרך אגב שארהא ושאר הכוהנות כלל אינן יודעות קרוא וכתוב. האם כל זה מזכיר לנו משהו?

כאשר ארהא פוגשת את גֶד, הפולש למקדש שלה, היא נתקלת לראשונה זה זמן רב במשהו חדש, ויותר מזה: בכופר, נציג של תרבות אחרת. הבחירה בידה אם להרוג אותו ואת האפשרויות שהוא מייצג ולהמשיך בחייה הקודמים, והיא בוחרת לעשות משהו אחר. היא מצילה ומחביאה אותו, ודורשת שיספר ויראה לה דברים שאינה יודעת. היא ממשיכה לבוא ולשמוע, אף שלא תמיד היא נהנית מסיפוריו, ואף מאשימה אותו שהם שקרים והמצאות:

"למה שאשקר, ארהא?"

"כדי שארגיש אווילית וטיפשה, כדי שאפחד. כדי להציג את עצמך כחכם, אמיץ ורב־עוצמה, כשר דרקונים ומי יודע מה עוד. ראית דרקונים רוקדים, ואת המגדלים בהאבנור, ואתה יודע הכול על הכול. ואני לא יודעת שום דבר בכלל ולא הייתי בשום מקום."

במקביל לסיפור על כוהנת שפוגשת קוסם, לה גווין מספרת לנו עוד סיפור, עמוק יותר: על ילדה שייעודה בחיים נקבע מראש, הגדֵלה בעולם של נשים, של מלאכות בית ועשייה חוזרת ונשנית שאיש אינו רואה אותה. נערה שרוכשת מיומנות עצומה בתפקיד הזה, אך הוא משעמם אותה עד דמעות והיא מתחילה לפקפק בערכו ובחשיבותו ("האלים מתים, האלים מתים", היא בוכה ברגע מכריע בספר); שיודעת לרקוד ולטוות, שמכירה את ממלכתה בעיניים עצומות, אך היא רוצה יותר מזה. הגבר איש העולם הגדול שהיא פוגשת איננו מבחינתה אהוב אפשרי (או לפחות: לא בפשטות, לא רק, לא כרגע – על הקשר של הספר למודל של הרומן הרומנטי, ועל החריגה שלו ממנו, כותבת יפה קרן שפי באחרית הדבר שלה למהדורה העברית). תחת זאת, היא רוצה לעצמה את האפשרויות והחופש שיש לו, ובאומץ רב, היא בוחרת לנסות להשיג אותם. כאשר היא משחררת את עצמה, היא משחררת מכלאו גם את גֶד, ולהפך – והרעיון שחופש לנשים פירושו גם חופש לגברים הוא אבן יסוד ותיקה של הפמיניזם.

ברגע חשוב בספר, טנאר וגֶד הנמלטים מן המקדש פונים לאחור וצופים בו קורס ומתמוטט. המעמד הזה יפה בעיניי בשתי דרכים לפחות. האחת, הקריסה הזאת של סדר העולם הישן, בבחינת "עוֹלָם יָשָׁן עֲדֵי הַיְּסוֹד נַחְרִימָה", בעקבות הסירוב להמשיך לחיות על פי כלליו; והאחרת – הפנייה המשותפת לאחור לראות את הרוע קורס ונחרב, שהיא מעין סיפור־מחדש של סיפורה של אשת לוט. לעומת הציווי האלוהי לא לפנות לאחור ולא לראות, והאשה הפונה ונענשת, כאן הגבר והאשה שיצאו מהחדרים האפלים פונים לאחור יחד, רואים את "סדום" שממנה יצאו קורסת והופכת לאבק, ואז משאירים אותה מאחור וממשיכים בדרכם.

*

הציטוטים בעברית מתוך תרגום תומר בן אהרון ל"הקברים של אטואן" בהוצאת הכורסא. הוצאת הכורסא הוציאה בשנים האחרונות תרגומים חדשים של שלושת הספרים הראשונים בסדרת "ארץ־ים", ומתעתדת להוציא לאור גם את הספרים הבאים בסדרה, שטרם ראו אור בעברית.

*

תודה לד"ר סנאית גיסיס ממכון כהן באוניברסיטת תל אביב על השיחה, לפני קצת יותר מעשרים שנה, שהובילה לכתיבת הפוסט הזה. כן, כן, אני יודעת.