"כל עוד אני חיה, היא לא תגווע לעולם"

חופשה קצרצרה הייתה בעבורי הזדמנות לקרוא ספר מיוחד, את "טרילוגיית קופנהגן" של המשוררת, הסופרת והממואריסטית הדנית טוֹבֶה דִיטְלֶבְסֶן בתרגומה היפה כתמיד של דנה כספי ובהוצאת עם עובד. הספר הרשים אותי במיוחד בחיבור הדרמטי בין צורה לתוכן שקורה לקראת סופו, אבל כדי לספר, אצטרך לספיילר. לכן נתחיל בכמה מילים על הספר היפה הזה ועל דיטלבסן עצמה, שזהו כנראה ספרה הראשון שתורגם לעברית, ואז תוכלו להחליט אם להמשיך אל הספוילר עכשיו או שמא לקרוא את הספר קודם לכן.

"טרילוגיית קופנהגן" הוא ממואר שכפי שרומז שמו, ראה אור תחילה כשלושה ספרים נפרדים. דיטלבסן נולדה בקופנהגן ב-1917, בת למשפחה ענייה, לא-משכילה ובפרפראזה על אמרתו הידועה של טולסטוי, אומללה בדרכה שלה. הילדה החכמה, שכתבה שירים בסתר, לא מצאה את מקומה במשפחה; אמה הצעירה והיפה לא הייתה מאושרת בחייה ולא היו לה שלווה או ביטחון להעניק לבתה. הקטע שלהלן הוא תיאור המפגש של דיטלבסן ואמה עם המזכירה בבית הספר השכונתי, שאליו הגיעו כדי לרשום את הילדה לכיתה א:

"ובכן," היא אומרת בלי כל הקדמה, "קוראים לך טוֹבֶה?" "כן," אומרת אימי, אף שהגברת בקושי טרחה להביט בה לא כל שכן להציע לה לשבת, "והיא יודעת לקרוא ולכתוב ללא שגיאות." האישה מעיפה בי מבט כאילו הייתי משהו שמצאה תחת אבן. "חבל מאוד," היא אומרת בנימה צוננת, "יש לנו שיטה משלנו ללמד את הילדים קריאה וכתיבה." סומק הבושה שוטף את לחיי, כמו תמיד כשאני הגורם לפגיעה ברגשותיה של אימי. גאוותי התפוגגה כלא הייתה, והשמחה הקצרה על היותי יוצאת דופן נהרסה. אימי מתרחקת ממני קצת ואומרת בקול מותש: "היא למדה בכוחות עצמה, זאת לא אשמתנו."

הקטע הזה הוא דוגמה אופיינית לסגנונה של דיטלבסן: צלול ולא-רגשני, כן עד אכזריות ולעתים מצחיק מאוד. בחלקיו הראשונים של הספר – בשני חלקיה הראשונים של הטרילוגיה ובתחילת החלק השלישי – היא מתקדמת בלי חיפזון, ומספרת על יחסיה עם בני משפחתה, עם חברוֹת ואחר כך עם גברים. היא מספרת על אחיה שגילה שהיא כותבת שירים על אהבה ותשוקה אף שמעולם לא היה לה חבר, התגלגל מצחוק והכריז שהיא "שקרנית". בהמשך היא מצליחה – נערה שלא למדה בבית ספר תיכון – למצוא את דרכה לעולם הספרות, ושיר שלה, "לילדי המת", מתקבל לפרסום בכתב עת ספרותי קטן בשם "חיטת בר" (תמונה של דיטלבסן הצעירה עם הגיליון – למעלה). העורך מציע לה להיפגש לארוחת צהריים:

אדון קרוג אמר שאנשים תמיד רוצים לנצל זה את זה למטרה כלשהי ושאין בזה כל רע. ברור לי לגמרי לאיזו מטרה אנצל את העורך, אבל לאיזו מטרה הוא ינצל אותי?

(למרות תמימותה של דיטלבסן – לא למטרה שחשבתם עליה, אגב.)

לפרסום הראשון של דיטלבסן הייתה תוצאה בלתי צפויה: היא עבדה באותו זמן כפקידה במשרד התבואה הממשלתי. עד מהרה התברר שהבוס שלה קנה עותק של כתב העת "חיטת בר", תחת הרושם המוטעה שהוא עוסק בתבואה, וכשגילה למרבה חלחלתו שהפקידה הצעירה שלו חוטאת בשירה, פיטר אותה לאלתר.

דיטלבסן ממשיכה ומספרת על בעלת הבית הנאצית שלה, שהזמינה אותה בהתלהבות להאזין עמה לנאומיו של היטלר ברדיו ("קולו חודר מבעד לעור, כמו אמבט אדים. גמעתי כל מילה. רוצה כוס קפה?"), על יחסיה הלא-שגרתיים עם גברים, על נישואיה וילדיה, על אושרה הרב כאשר היא כותבת, על הפלה לא-חוקית במדינה ובתקופה שבהן כל הפלה היא לא-חוקית.

אם ברצונכם להימנע מספוילרים ולחזור לאחר שתקראו את הספר, עצרו כאן. בינתיים הנה לכם תמונה נוספת של דיטלבסן.

כמעט במקרה, אבל גם: לחלוטין לא במקרה, דיטלבסן נחשפת למשככי כאבים חזקים, ועד מהרה, ובתחילת הדרך – בלי להבין באמת את המתרחש, היא מתמכרת להם. ההתרחשות הזאת מפתיעה משום שעד לנקודה זו אין בספר כל רמיזה המובילה אליה; אין שום "לא ידעתי אז מה יקרה לימים", או מפגשים עם כדורים בגיל הילדות ברוח "גמביט המלכה". מרגע שמתחילה ההתמכרות של דיטלבסן לתרופות, לא רק התודעה של דיטלבסן עצמה בזמן אמת אלא גם הספר, שראה אור עשרות שנים אחר כך, מתמקדים ב"חומר", ב"זריקות", איך להשיג עוד ועוד מהם, כמעט בכל מחיר, והמחיר היה גבוה. הילדים והכתיבה כמעט נעלמים מן הספר. הכתיבה כאן עוקבת אחרי התודעה המכורה ומחקה אותה: רק הסם חשוב, וכל דבר אחר מבזיק לזמן קצר ושב ונעלם.

התואם הזה בין הצורה לתוכן מגיע לשיאו בעמודים האחרונים והמעטים של הספר. דיטלבסן מצליחה להביס את הסטטיסטיקה ולהיגמל מן החומר; אך הספר אינו חוזר אל הילדים הגדלים, אל הנאת הכתיבה, אל עשרות הספרים שאנו יודעים שדיטלבסן פרסמה מאז. כל אלה נשארים מחוץ לספר. מבעד לעיניה ולמחשבותיה של דיטלבסן, אנחנו רואים רק את הניסיונות הערמומיים להשיג את הסם, את המאבק המר להתנתק ממנו, שהיא מצליחה בו רק הודות לאדם נוסף שהקדיש את חייו לכך, את התשוקה המתעוררת בכל מפגש עם מזרק או עם חלון ראווה של בית מרקחת. הקצב השליו והמהורהר של חלקיו הראשונים של הספר נעלם. הספר מסתיים בצורה קטועה, בבת אחת, כשהוא מצטמצם לתיאור ההתמכרות, שכדבריה של דיטלבסן בשורה האחרונה, "כל עוד אני חיה, היא לא תגווע לעולם".