ערבית, טובה לעברית?

לאחרונה הגעתי לקריאת בוראים סגנון לדור, ספרו המצוין של יאיר אור שהתפרסם לפני כשנה בהוצאת אוב. אור מתאר בספרו את שנותיו הראשונות של ועד הלשון העברית, שהיה לימים לאקדמיה ללשון העברית, ושואל כיצד ראו חברי הוועד עצמם את מטרות פעילותם. למשל: האם שאפו "להחיות" את השפה, או שכלל לא ראו את העברית כשפה מתה? אילו רבדים של העברית נחשבו בעיניהם למופתיים – האומנם רצו לשחזר את שפת התנ"ך? אילו שפות נחשבו בעיניהם למודל ראוי – השפות השמיות, או שמא שפות אירופה? עד כמה, וכיצד, הגדירו את המבטא והדקדוק המבוקשים?

כדי להשיב על השאלות האלה, אור קורא ומנתח בקפדנות ובסבלנות את פרסומי ועד הלשון בתקופת המחקר (1928-1912), ומשתדל להציגם בהקשרם – החברתי, הפוליטי ואף הכלכלי. הניתוח מרשים בקפדנות וברוחב היריעה שלו, ואוהבי לשון ייהנו ממנו מאוד; חשוב לשים לב שהספר הוא עיבוד של עבודת מוסמך, ולכן כתוב בסגנון אקדמי, יסודי ועתיר פרטים.

אחת הסוגיות המעניינות שמציג אור היא הדיון בין חברי הוועד מנין – ובעיקר, מאילו שפות – כדאי לשאוב מילים ושורשים כדי להשלים את החסר בשפה העברית. כמה מחברי הוועד, ובפרט אליעזר בן יהודה ודוד ילין, ראו בערבית מועמדת טובה למטרה זו, בהיותה שפה שמית; אחרים, כגון אליעזר מאיר ליפשיץ וישראל איתן, התנגדו לשימוש נרחב בערבית כמקור לחידושי מילים. אחד מנימוקיהם הוא כי הערבית דלה דווקא במילים ובמונחים החסרים בעברית. כדבריו של ליפשיץ: "הרי עניותנו היא בחזיונות התרבות [=בתופעות תרבותיות], ובמושגים חדשים, ובאלה הערבית אינה עשירה משפתנו" (הסוגריים המרובעים – של יאיר אור). כלומר, חברי ועד אלה סברו שהערבית לא תוכל לתרום הרבה בתחום המינוח המדעי, הטכנולוגי והתרבותי, סברה שאור מתאר כ"אוריינטליסטית מערבית אופיינית, המסתכלת על 'המזרח' כאקזוטי ובה-בשעה כנחות ולא מפותח". אור אף מצביע על מכשולים אחרים שניצבו בפני שאיבה מן הערבית, ואשר נבעו מן המצב הפוליטי בארץ.

אכן, אין חולק כי הארצות דוברות הערבית אינן מובילות בתחום המדע כיום, ואף לא לפני מאה שנה – התקופה שבה עוסק מחקרו של אור. אך בתקופה המכונה תור הזהב של האסלאם (מאות 13-8 לספירה) התרחשה פריחה של המדעים דווקא בעולם המוסלמי, ומילים רבות המשמשות בתחומי המדע והמתמטיקה נטבעו בערבית באותה תקופה. "אלגוריתם" מקורה בשמו של המתמטיקאי מוחמד אבן מוסא אל-ח'ווארזמי (al-khuwārizmi); אלגברה מקורה במילה הערבית al-jabr, שפירושה "השלמה" או "איחוי חלקים שנשברו"; אזימוט מקורה במילה הערבית al-sumūt, שפירושה "הדרכים". הערבית העניקה לנו גם את המונחים האסטרונומיים נדיר וזנית (למעשה, "אזימוט" ו"זנית" מקורן באותה מילה בערבית) ועוד מילים רבות אחרות.  

לצד המילים הבינלאומיות האלה, ישנן גם מילים עבריות בתחום המדע ובתחומים אחרים שנשאלו ישירות מן הערבית באותה תקופה, כאשר הרמב"ם ואחרים כתבו הן בערבית והן בעברית, ורבים מחיבוריהם בערבית תורגמו לעברית. עם מילים אלה נמנות, למשל, "מֶרכָּז", "תאריך", "קֹטֶר" ו"הנדסה". לערבית הייתה אפוא תרומה מכובדת ביותר לאוצר המילים של העברית ושל שפות אירופה בתחומי המתמטיקה והמדעים – אמנם, לפני כמה וכמה מאות שנים.

סוגיה זו – מאילו שפות ראוי לאמץ מילים לשפה העברית המתחדשת – היא אחת מרבות שחברי ועד הלשון עסקו בהן, תוך הצגת נימוקים בלשניים, פוליטיים, אסתטיים, תרבותיים והיסטוריים. יאיר אור מנתח את ערכיהם ואת תפיסותיהם הלשוניות של חברי הוועד, ומציג בצורה מעמיקה ומרתקת פרק חשוב, שאינו מוכר ביותר, בתולדות השפה העברית.

התמונה שבראש הפוסט: "בסמלה" (בשם אללה) בקליגרפיה עות'מאנית מהמאה ה-18.