Skip to content

הצגה בתוך כריכה

ינואר 28, 2017

 

%d7%94%d7%a6%d7%92%d7%94-%d7%91%d7%aa%d7%95%d7%9a-%d7%9b%d7%a8%d7%99%d7%9b%d7%94

 

"חבל שהארי פוטר 7 לא כתוב כמו הארי פוטר 8," אמרה לי בתי אביגיל. "הארי פוטר 8" הוא כמובן "הארי פוטר והילד המקולל" מאת ג'ק ת'ורן, שאיננו רומן אלא מחזה. שאלתי בהפתעה מסוימת אם הספר נוח לה לקריאה, ואביגיל השיבה נחרצות שכן, ונימקה כך: "כתוב כל פעם מי מדבר, לפני שהוא מדבר, ובספר רגיל כתוב רק אחר כך או שלא כתוב. וגם השורות קצרות".

"הארי פוטר והילד המקולל" התקבל בציבור ברגשות מעורבים: מחזות אינם חומר קריאה פופולרי ביותר (כמה מחזות קראתם בשנה האחרונה?). אף על פי כן, "הילד המקולל" היה לספר הנמכר ביותר בשנת 2016 באמזון וגם בברנס אנד נובל. כמובן, היקף המכירות נובע במידה רבה מעוצמת המותג – חובבי הילד-הקוסם יקנו כל ספר שקשור לסדרה המקורית, מסקרנות אם לא משום סיבה אחרת. ובכל זאת, לפנינו תופעה מעניינת: מחזה בז'אנר הפנטזיה, שהוא מחזה הפונה (גם) לילדים ולנוער, ההופך לרב-מכר אדיר בפורמט הספר שלו. זוהי תופעה בלתי רגילה מכל הבחינות; על מדפי הספרים של ילדיי יש בדיוק מחזה אחד.

מחזות, כאמור, אינם חומר קריאה פופולרי; קוראים מן השורה, שאינם אנשי מקצוע מתחום התיאטרון, קוראים כנראה רק מחזות הנחשבים לטובים ביותר שנכתבו אי פעם – כמה מהחשודים המיידיים הם שייקספיר, צ'כוב, טנסי ויליאמס ואוסקר ויילד. "תחת חורש חלב" של דילן תומס הוא תסכית, כלומר דומה מאוד בפורמט שלו למחזה, וגם הוא זכה לפופולריות רבה (ולכמה תרגומים לעברית). רובנו נקרא אפוא מחזה רק אם הוא קלאסיקה, מיוחד במינו, שלא כמו רומן או ספר עיון, שניקח לידינו בקלות רבה בהרבה. למה, בעצם? היתרונות שציינה אביגיל ידברו לדעתי לרוב הקוראים: מחזה, מטבעו, מורכב בעיקר משיחות, כלומר מאינטראקציות מהירות יחסית, והוא לרוב, שוב מטבעו, דרמטי, דינמי, מתקדם במהירות. ייתכן שאביגיל, כקוראת צעירה (8) ועדיין ללא הרגלי קריאה מקובעים, ניגשה למחזה בראש פתוח וגילתה את יתרונות הפורמט. האם ייתכן שמבוגרים וילדים גם יחד ממעטים לקרוא מחזות פשוט כתוצאה מהרגל? והאם "תופעת הארי פוטר" עשויה לסלול את הדרך לשינוי?

 

המחזה כתווים

הבדל חשוב בין מחזה לסיפורת הוא שסיפורת – רומן או סיפור – נועדה מראש לקריאה, ואילו מחזה נועד להצגה על הבמה. קריאת מחזה מממשת בהכרח רק חלק מהאופי המלא של היצירה. כאשר חשבתי על כך, עלה בדעתי שקריאת מחזה דומה למעשה לקריאת תווים; הקורא חווה את היצירה בדמיונו, באוזן הפנימית שלו, בלי התיווך המצופה של במאי ושחקנים (במחזה) או נגנים (במוזיקה). מיד נזכרתי בהאוולוק וטינרי, השליט-העריץ של העיר אנק-מורפורק בסדרת "עולם הדיסק" של טרי פראצ'ט. וטינרי, מיזנטרופ באופן כללי, העדיף את החוויה המנטלית של קריאת תווים על פני האזנה לביצוע של מוזיקאים. ששתי לגלות שמישהו כבר חשב על ההשוואה בין קריאת מחזה לקריאת תווים – לא פחות מאשר אדוארד אלבי (Albee), מחבר המחזה "מי מפחד מווירג'יניה וולף". אלבי אף ציין, בחמיצות מסוימת, שקריאת המחזה פוטרת את הקורא מפרשנותם של הבמאי והשחקנים.

כמובן, יש מחזות ויש מחזות: ככל שלהצגה יש production values גבוהים יותר – תפאורה מורכבת, תאורה, מוזיקה, אפקטים – כך ההצגה מתרחקת מן החוויה של קריאת המחזה. "הילד המקולל", אגב, הוא דוגמה להפקה מורכבת ועתירת אפקטים, שנועדו לממש את הקסמים על הבמה – ואף על פי כן, הטקסט כשלעצמו הוא רב-מכר.

 

ילדים כקוראי מחזות

יש מי שמסכים עם אביגיל, שמחזות הם סוגה נוחה במיוחד לקריאה לגילים הצעירים. בבלוג Thoughts on Teaching, למשל, נכתב כך (התרגום שלי): "מדוע אנו מקדישים זמן לקרוא מחזות כמעט במלואם בכיתה, ולעומת זאת מצפים מהתלמידים לקרוא בכוחות עצמם רומנים וסיפורים קצרים? האם יש משהו במבנה הנרטיבי שאנו מצפים מתלמידים להתמודד עמו טוב יותר ברומנים מאשר במחזות? אם כך אנו חושבים, אנו טועים; המצב הפוך. לרוב התלמידים קל יותר לקרוא מחזה מאשר רומן, כיוון שהמחזה חף מאלמנטים מיותרים לכאורה כמו תיאורים של הסביבה, מונולוג פנימי ואקספוזיציה. התפתחות הדמויות מתרחשת באמצעות שיחות שהדמויות משתתפות בהן, ולא באמצעות הסבר של המחבר על איך הדמות מרגישה ולמה. המחזה הוא גרסה חסכונית ואלגנטית של הסיפור, הכוללת רק את הרכיב החיוני שלו (הדיאלוג). והדיאלוג הוא החלק שקל לתלמידים להבין … חשבתי היום שרומנים וסיפורים קצרים צריך לקרוא כמעט רק בכיתה, ואילו את המחזות להשאיר לתלמידים לקרוא בעצמם מחוץ לכיתה …".

ובכל זאת, אין מחזות רבים שראו אור בדפוס ונועדו לקריאת ילדים או בני נוער. בעברית ישנם כמובן "עוץ לי גוץ לי" של אברהם שלונסקי ו"אלוף בצלות ואלוף שום" של ביאליק בגרסת המחזמר של לאה נאור. אך שתי היצירות הוותיקות האלה, כיוון שהן מחורזות, דומות לשלל הספרים המחורזים לילדים, אולי יותר מאשר למחזה לא-מחורז.

 

דרוש המלט

האם למחזות יש פוטנציאל גדול בהרבה כחומר קריאה מכפי שממומש בפועל? או ש"הילד המקולל" הוא היוצא מן הכלל המלמד על הכלל, כלומר – שדרושה אטרקציה מסדר הגודל של המלט או הארי פוטר כדי להביא אנשים לקרוא מחזה? ימים (והקוראים) יגידו.

 

12 תגובות
  1. רשומה נפלאה. כראיה להוכחת הזן הנדיר: אני בעצמי קורא בעיקר מחזות. כשאני קורא עמודים שלמים של הקדמות ותיאורים – זה יכול להעיק (תוסיפי על זה הקדמות של עורך הסדרה, מבוא של המחבר והערות שוליים של מתרגם נרקיסיסטי ואת ממש צריכה לדוג את העלילה מתוך העמודים). רגע לפני שאני הולך לישון, לא תמיד בא לי לשמוע מישהו מדבר ומתבטא מתוך עולמו שלו, וזה בדיוק מה שעושה המספר-המחבר ברומנים. מחזות מציעים לי את החוויה ההפוכה: ניתנת לי תבנית של תיאור זירת ההתרחשות וציטוטי הדמויות, ואני יוצק לה תוכן. כך, התבנית "חדר נוח, מרוהט בטוב טעם, אך בצניעות" בבית הבובות, ו"חדר מרוהט בפאר רב ובטוב-טעם אמנותי" בחשיבותה של רצינות. כל קורא בורא בדמיונו חדר נאה ונוח, או חדר בעל טוב טעם אמנותי. החוויה ההפוכה מתקיימת ברומנים: תיאורים כמו 'קרניזים דקורטיביים, מגבס שניכר עליו שתש כוחו, מעוטרים במשיכות מכחול בצבע ארגמן כחלחל של עלי נוצה מחודדים מהסוג שמוכר בפרובינציות הדרומיות של דרום אפריקה'; שנמשך עמודים על עמודים, גורמים לתחושות של זרות וריחוק. כך גם בתיאור הציטוטים, החוויה שבתך חוותה כשהיא קרא משפט כמו "אני כועס עליך! פגעת בי!", היתה שונה לו קראה כבדרך אגב שדמות הגיבה בכעס. החיבור לדמויות אינטימי שכן הקורא בעצמו הוא הנפגע והוא הפוגע. הקריאה פעילה ולא סבילה, אתה נותן עדות ולא רק שומע עדות שניתנת.

    וכל זה מזכיר לי שפעם הסבירו לי ש"כמו צמח בר" הוא השיר העברי שהכי הרבה ישראלים מתחברים אליו, כיוון שמתוארים בו בפירוט רגשות אנושיים, אך לא מתוארים בו מקרים מסוימים. כך שכל אחד יכול להכניס לתוכו מחוויות חייו.

    • תודה רבה! כן, במחזה אתה פוגש את הדמויות באופן ישיר יותר, עם פחות תיווך. ומעניין הניסוח המשפטי שלך בעניין העדות : ) יפה מה שכתבת על מידת הפירוט של התיאור של החדר במחזה לעומת רומן. כמו קומיקס ואיור בכלל, שנותנים למתבונן יותר מקום לדמיין מאשר ציור ריאליסטי או צילום.

  2. אודי permalink

    נקודת מבט מפתיעה ורעננה של אביגיל ושלך, פוסט מעורר מחשבה. יכול להיות שזה קשור גם לאופן שבו המחזה המסויים הזה כתוב? (לא קראתי אותו) אולי גם לכך שהמון מהאקספוזיציה נעשתה כבר בסדרת הספרים? אני זוכר שבגיל די צעיר (אבל לא בגיל 8) הפריע לי האופן שבו נאלצים למסור סוגים מסויימים של מידע שלא גלוי לצופה במחזות והצגות בגלל המגבלה של הדיאלוג, ועוד יותר במחזות ששומרים על עקביות הזמן והמקום. בפרוזה, שיכולים להיות בה מספר יודע כל או הצצה אל תוך הרהוריה הפנימיים של הדמות, כמו שכתבת, מידע כזה עובר לרוב באופן הרבה יותר אלגנטי.

    אגב, גם ספר ניתן לראות כמו קריאת תווים, שדורשת הרבה דמיון מהקורא/ת, במיוחד במקרה של סדרה כמו הארי פוטר, שהפכה כולה לסדרת סרטים.

    • תודה. בתיאטרון היווני, המקהלה סיפקה בין השאר מידע ורקע. ומעניין להשוות בין מחזה-סרט-הצגה-ספר במונחים של מידת הדמיון שנדרשת מהקהל.

  3. אמנם נכון שלכאורה מחזות יותר קלים, כי הם רק דיאלוג בין הדמויות – אבל ההצגה של שם הדובר בכל פעם משבשת את שטף הקריאה (במיוחד בתצוגה האופיינית לתסריטים).
    אגב, אני תמיד חשבתי שמבטאים את העיר ׳אָנְך מוֹרפוֹרק׳ – כלומר, עם כ”ף סופית, לא ק׳ – שהרי כתוב Ankh, וגם חשדתי תחילה שהעיר היא למעשה דיוקן של תל-אביב: דיסטופיה של תושבים מכל סוג במאבק הישרדות תמידי, ששמה הוא שיבוש של האנגלית
    !Ach—No pork

    • יונתן, הפרשנות שלך ל"אנך מורפורק" מצחיקה להפליא. בדקתי עכשיו וככל הנראה מבטאים "אנק", כך בפורבו וגם ב-pronounce-wiki, אבל ההסבר שלך נפלא.

      https://forvo.com/word/ankh-morpork/

      http://www.pronouncekiwi.com/Discworld%20ankh-morpork

      בעניין הקושי היחסי של מחזה לעומת סיפורת, בפועל זה כמובן תלוי ביצירה הספציפית, באופי הלשוני שלה וכו'. רולינג ות'ורן מספקים דוגמה טובה להשוואה, כי לפנינו אותו עולם ואותן דמויות בערך, אותו אופי של האנגלית ואותם קוראים, במחזה כמו ברומנים שקדמו לו.

  4. מיקה permalink

    הי שלומית, רק כעת הגעתי לקרוא את הפוסט המעניין. עם התלמידים שלי בשל מאפיינים ספציפיים מאד, אנחנו צופים במחזה לפני קריאתו. הצפיה מאפשרת את הקריאה בו לאחר מכן אם אנחנו מגיעים לכך. היכולת שלהם לחוש ולהחזיק את הדמויות, העלילה והאוירה, מאפשרת חיבור לטקסט ותחושה של הצלחה וידיעה בתוך קריאה שעבור בעלי קשיי קשב וריכוז ולקויות נוספות דווקא מאתגרת במיוחד. שורות קצרות שקופצות להם, שמות שמדלגים במהירות ועוד.
    אגב, גם באופן כללי, במאקרו ולא ביחס למחזה ספציפי, אני חושבת שהיכולת והרצון לקרוא יצירה שהיא מחזה מגיעים אחרי חוויות של הכרות, הצלחה ועניין בצפיה במחזה בתאטרון. מי שלא מכיר מהי הצגה כתוצר סופי יתקשה אולי ליהנות מקריאת מחזה. השערה.

    • מיקה permalink

      היתה לנו חויה טובה של צפיה עם התלמידים במחזה מודרני ('הבנות של אבא' מאת גילית יצחקי ובבימוי של אורי גבריאל), וכעת התחלנו ללמוד את 'אנטיגונה' לבגרות וחווית הלמידה אחרת, היא מתבססת על החיבור לצפיה במחזה אחר אמנם אבל מאפשרת איזו הבנה וקריאה אחרת, מוצלחת יותר.
      כתבתי על זה טור, בהיבטים אחרים אבל מחזה עומד במרכזו
      http://news.walla.co.il/item/3038003

      • מרגש להתרשם מהצד מהעשייה החינוכית שלך, ותיארת יפה את חוויית ההיפוך, יצירה שההקשר החברתי-תרבותי שלה מוכר דווקא לתלמידים ולא לכם, המורים. נהניתי במיוחד מהצירוף "אי-היכולת לבטא את שעל ליבם ובראשם"…

    • תודה, מיקה! אכן גם אני חושבת, מניסיון, שהיכרות עם ספר דרך מדיום אחר עשויה לסייע בקריאה שלו – ראיתי את אביגיל נהנית מספרים די מורכבים לגילה אחרי שהכירה אותם כסרט או אפילו כמשחק מחשב. כתבתי על זה כאן בזמנו (לינק למטה).
      וכן, בלי היכרות עם הצגות על הבמה, מחזה ודאי יהיה די חסר פשר – לא חשבתי על האפשרות שמישהו יקרא מחזה בלי לראות הצגות קודם לכן. זו אפשרות מעניינת מבחינה תיאורטית…

      https://hakoret-harishona.com/2016/02/15/%D7%91%D7%90%D7%AA%D7%99-%D7%A6%D7%A4%D7%99%D7%AA%D7%99-%D7%A7%D7%A8%D7%90%D7%AA%D7%99/

      • משתמש אנונימי (לא מזוהה) permalink

        נכון! נזכרתי שקראתי את הפוסט הזה בעבר. ולגבי האפשרות המעניינת מבחינה תיאורטית.. למערי היא מתקיימת בעולם עקב פערים עמוקים בהון התרבותי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: