השפה שאנו משתמשים בה מגלה מי אנחנו באלף דרכים, מקצתן ברורות ומקצתן דקות וסמויות יותר. אם תחנות החיים שלנו כוללות, למשל, רקע דתי, שירות צבאי, קיבוץ או סיבוב בגילמן – המאזין הקשוב והמתמיד יוכל לגלות זאת.

לפני אי-אלו שנים זכיתי להאזין לבני נוער מתנועת הקיבוץ הארצי, שלמדו בבתי הספר של התנועה בשנות השלושים עד שנות החמישים. לא האזנתי לקולם, אמנם, אבל קראתי עבודות סיכום שכתבו בתחום הביולוגיה, לצורך עבודת התיזה שלי בהיסטוריה ופילוסופיה של המדע. שאלת המחקר הייתה, האם האידאולוגיה הסוציאליסטית-מרקסיסטית של התנועה השפיעה על האופן שבו למדו ביולוגיה במוסדות החינוך שלה. התשובה המפורטת, למתעניינים, נמצאת כאן; אך חלק מן התשובה רלוונטי גם לבלוג הזה, והוא – כי ביטויים ותבניות לשון מתחום השיח הסוציאליסטי או המרקסיסטי צצים בעבודות במפתיע גם כאשר התלמידים כותבים על נושא שאין לו שום הקשר חברתי. נתבונן כאן בדוגמאות אחדות.

בדיון פילוסופי בשאלה של ויטליזם לעומת מכניזם כותב אחד התלמידים:

"דברי ימי הביולוגיה אינם אלא קורות ההתקוממות של 'כוח החיים' מפני אי ההכרה".

מבלי להתייחס כאן לסוגיה הפילוסופית, בולטת הפרפראזה על המשפט המפורסם מתוך "המניפסט הקומוניסטי" של מרקס ואנגלס – "דברי ימיה של כל חברה עד כה הם דברי ימיה של מלחמת המעמדות".

בעבודה אחרת, העוסקת בחרקים, כותב תלמיד:

"במעמדות שאצל החרקים כל אחד עובד לפי יכולתו, וכל אחד מקבל לפי צרכיו".

זוהי כמובן פרפראזה על אמרתו של מרקס "מכל אדם לפי כשרונותיו, לכל אדם לפי צרכיו" – המופיעה ב"ביקורת מצע גותהא", ושהייתה לאחד מעקרונות החברה הקיבוצית.

במקומות אחרים השתמשו התלמידים בביטויים שמקורם אינו דווקא בז'רגון המרקסיסטי, אלא בהשקפת עולם חברתית שמאלית במובן רחב יותר. המשפט שלהלן, למשל, לקוח מתוך תיאור של חלוקת התא:

"הכרומוסומות אינן שוות בגדלן ובצורתן, לכן לשם חלוקה צודקת עליהן להחצות".

תיאור זה נכתב בשנת 1939; שלוש שנים אחר-כך נכתב משפט דומה במהלך תיאור של מיוזה (חלוקת תא לתאי זרע או ביצית):

"כך מקבלים 4 תאים חדשים שכל אחד מכיל 4 כרומוזומים. התחלקות אחרונה זו מבטיחה את הירושה הצודקת".

החיקוי הסגנוני של אמרות ידועות מתוך כתבי מרקס ואנגלס, ותיאור חלוקת התא במונחים של צדק חלוקתי, הם דוגמאות ל"נדידה" של ביטויים וצורות לשוניות מן התחום החברתי-פוליטי לתחום לימודי המדעים. דוגמאות אלה מעידות כי מרקסיזם ומחשבה חברתית שמאלית היו חלק מעולמם האינטלקטואלי של הכותבים, שממנו שאבו ביטויים ותבניות לשון בבואם לבטא את מחשבותיהם.

השבוע הייתה לי הזדמנות נעימה לחזור לעבודת התיזה שלי, כיוון שהוזמנתי להרצות עליה בפני תלמידי התכנית לתואר מוסמך במחשבה ביולוגית באוניברסיטה הפתוחה. תודה לצוות התכנית, ובפרט לד"ר בתיה זלינגר ולד"ר סוזי פישר, על המפגש המוצלח. רצה הגורל ובמפגש זה זכיתי לשמוע את קולה האמיתי של אחת התלמידים שכתבו את העבודות שקראתי – תמר פינק-ריינר, היום תלמידת מוסמך בתכנית.

מה מקור הביטוי "בשבע עיניים"?

מתברר שמקור הביטוי בתנ"ך, זכריה פרק ג פסוק ט: "כִּי הִנֵּה הָאֶבֶן אֲשֶׁר נָתַתִּי לִפְנֵי יְהוֹשֻׁעַ עַל-אֶבֶן אַחַת שִׁבְעָה עֵינָיִם הִנְנִי מְפַתֵּחַ פִּתֻּחָהּ נְאֻם יְהוָה צְבָאוֹת וּמַשְׁתִּי אֶת-עֲו‍ֹן הָאָרֶץ-הַהִיא בְּיוֹם אֶחָד". לפסוק זה פירושים שונים ("לא נתפרש די צורכו", בלשונו העדינה של פרופ' מנחם-צבי קדרי ב"מילון העברית המקראית" שלו), אך על פי רד"ק ופרשנים אחרים, הכוונה היא לשבע עיניים החקוקות על האבן ומסמלות את השמירה הקפדנית של האל ("על כל אבן ואבן יהיו שבעה עינים, ר"ל שמירות רבות מאת האל ית' מפני הצרים החושבים להשבית מלאכתם, ואלה הם שבעה עיני ה'" – רד"ק). ואכן, הסמליות ברורה: החוש הדומיננטי של האדם הוא הראייה, ושבע עיניים ודאי רואות יותר משתיים.

הביטוי "בשבע עיניים" אינו קיים, למיטב ידיעתי, בלשון חכמים, ולעומת זאת הוא קיים ביידיש – "מיט זיבן אויגן". ייתכן אפוא שהופיע תחילה ביידיש, בעקבות הפסוק מן התנ"ך, וממנה עבר לעברית (כאן תוכלו למצוא את ספר זכריה ביידיש, ובכלל זה הצירוף "אױף דעם אײן שטײן זייַנען זיבן אױגן", "על אבן אחת שבעה עיניים"). כך סבור למשל רוביק רוזנטל.

דימוי העיניים הרבות והשומרות מופיע כמובן גם בתרבויות אחרות. ידוע ביותר הוא הענק ארגוס פַּנאוֹפּטֶס ("רואה-כל"), בעל מאה העיניים, שהאלה הֶרה מינתה לשמור על הנערה יוֹ, בדמות פרה, כדי למנוע את זאוס בעלה מלחזר אחריה:

"וְהֶרָה בְּקִנְאָתָהּ מִנְּתָה אֶת אַרְגּוֹס, עֲנָק אֲשֶׁר גּוּפוֹ עֵינַיִם-עֵינָיִם – מֵאָה עֵינָיִם – מִפָּנִים וּמֵאָחוֹר, לִשְׁמוֹר אֶת הַפָּרָה, לְבַל יִפְקֹד אוֹתָהּ זֶאוּס בַּעְלָהּ בַּשֵּׁנִית, וּלְבַל תֵּלֵךְ הִיא אֵלָיו לְבַקֵּשׁ מִיָּדוֹ יֶשַׁע. וְאַרְגּוֹס לְעוֹלָם לֹא יָשֵׁן כָּלִיל. גַם כִּי תֵעָצַמְנָה תִּשְׁעִים וּשְׁמוֹנֶה מֵעֵינָיו, עוֹד שְׁתַּיִם נִשְׁאָרוֹת פְּקוּחוֹת. וְכִי תִיעַפְנָה אֵלֶּה הַשְׁתַּיִם, וַתֹאחֲזֵן תְּנוּמָה, מִיָּד שְׁתֵּי עֵינַיִם אֲחֵרוֹת נִפְקָחוֹת רַעֲנַנּוֹת" (מתוך עין הסוס – סיפורים מן המיתוס היווני, אברהם רגלסון).

על פי האגדה היוונית, גם אנו יכולים להתבונן במאת עיניו של ארגוס: האל הרמס קטל את ארגוס, אך הרה קבעה את עיניו בזנב הטווס, ושם הן נמצאות עד היום.

ולמה נזכרתי בשבע ובמאה העיניים? בגלל הספר היפה הזה, שהייתה לי הזכות להשתייך לצוות העורכות של הגרסה העברית שלו (לצד חמוטל לרנר ואורנה ברקאי), ואשר ראה אור ממש השבוע בהוצאת האוניברסיטה הפתוחה. המעצבת המוכשרת ירדן זהבי העניקה ביטוי ויזואלי לשמו של הספר, "ביולוגיה – האחידות והמגוון של החיים", ופקחה בכריכתו עיניים רבות, דומות ושונות. הספר מביט אפוא בקוראיו בשפע עיניים, ואם יש לכם עניין בביולוגיה – אתם מוזמנים לקנות אותו כאן ולהסתכל עליו בחזרה.

המילה "פרי" מופיעה בשורת ביטויים המציינים משהו שנוצר הודות למשהו אחר: פרי בטן, פרי הדמיון, פרי עמלו, פרי מעלליו וגם פרי מכחולה. לאחרונה ערכתי את הטקסט בחוברת מרהיבה של מעגלות (מנדלות) לצביעה. בטקסט הערוך הופיע המשפט "כל המעגלות שבספר זה הן פרי מכחולה של האמנית מיכל פישל". "האם זה מתאים," כתבה לי מיכל, "אם בעצם יצרתי את המעגלות אך ורק בעטים?".

שאלה משובחת. המילה "פרי" מתחברת לכמה מילים שונות ליצירת ביטויים בעלי מבנה דומה. ביטויים אלה הם מטאפורות – צירופים לשוניים שבהם תכונותיו של דבר אחד מושאלות ומועברות לדבר אחר; במקרה זה, הביטויים מייחסים את תכונתו של העץ ליצור משהו חדש לשלל דברים שונים – גוף האשה, דמיון, עבודה. המטאפורות הוותיקות יותר ממשפחה זו הן כבר שחוקות, כלומר, הן נמצאות בשימוש זמן כה רב שכבר איננו מבחינים בכך שהן מטאפורות. אך הצירוף של "פרי" ומשהו אחר, ובייחוד הצירוף "פרי מכחולו", הוא שקוף וגמיש, וקל לגזור ממנו צירופים חדשים שיהיו ברורים לקוראים. כך, למשל, היינו יכולים לכתוב "פרי תוכנת הפוטושופ שלו" או "פרי מברשות הציור שלה" והתוצאה הייתה ברורה וקלה לקריאה (לפחות בעיניי).

אבל מיכל לא ציירה בפוטושופ או במברשות – במקרה זה היא ציירה בעטים. והביטוי "פרי עטה" כבר קיים ותפוס: הוא מציין משהו שנכתב, ולא משהו שצויר. למעשה, הביטוי "פרי מכחולו" צעיר יותר מ"פרי עטו" ("פרי מכחולו" אינו מופיע במילונים שבדקתי), וסביר להניח שנגזר ממנו. לפנינו, אם כן, תופעה נחמדה: אפשר לשחק בביטוי ולגזור ממנו וריאציות חדשות – עד שנתקלים בטריטוריה של ביטוי קיים.

הדיון בפרי העט והמכחול הוא הזדמנות מצוינת להציג בפני קוראי הבלוג שתי יצירות חדשות ומשובחות: החוברת החדשה של מיכל, "מעגלות קלטיות", והתרגום העברי לספרו של בנזוגי אוהד עוזיאל, "100 אמיתות סודיות על הורות".

החוברת החדשה של מיכל (שעל ספרה "היצירה המעגלית" כתבתי כאן) היא חוברת של מעגלות בסגנון קלטי לצביעה. המעגלות של מיכל יפהפיות, והצביעה מרגיעה ומעניקה תחושה של הרמוניה. הנה דוגמה לתהליך הצביעה של מעגלה קלטית, המתאפיינת בדוגמאות של חוטים שזורים וקשרים.

הספר של אוהד, 100 אמיתות סודיות על הורות, הוא אוסף של תובנות מצחיקות על חוויית ההורות לילדים קטנים. הספר ראה אור תחילה באנגלית, כיוון שזו השפה העיקרית שבה אוהד כותב בפייסבוק, וכעת תורגם לעברית לשמחת לבם של הורי ציון המותשים.

"אמת סודית" לדוגמה:

הילד הצעיר שלך תמיד ידרוש "גם אני", אפילו אם אחיו הגדול מקבל חוקן.

והגרלה מפרי המכחול ומפרי העט: עותק של חוברת הצביעה "מעגלות קלטיות", יצירתה של האמנית מיכל פישל, ועותק דיגיטלי של "100 אמיתות סודיות על הורות", יצירתו של בנזוגי המוכשר (והמקסים) אוהד עוזיאל (ובונוס: הילד שעל השער הוא בננו הלל).

רוצים להשתתף בהגרלה? כתבו בתגובה ביטוי הקשור בכתיבה או באמנות (או גם וגם) בהתאם להגרלה שבה אתם מעוניינים להשתתף.

ההגרלה תיערך מחרתיים, ביום שישי 13.2.

לאתר של מיכל פישל, "מעגלות". אפשר גם לקנות את החוברת בטל' 04-6784485

דף הספר "100 אמיתות סודיות על הורות" באתר מנדלי

"אשליית הטריות" (recency illusion) היא מונח מקסים שטבע הבלשן ארנולד זוויקי. המונח מציין את הרושם שמילה או תופעה לשונית אחרת היא חדשה, כשבפועל היא קיימת זה זמן רב. למעשה, זוויקי הגדיר את המונח כך שאפשר להשתמש בו לכל תופעה, לאו דווקא לשונית: "התחושה שמשהו שהבחנת בו זה עתה אכן הופיע זה עתה".

בערך המתאים בוויקיפדיה יש כמה דוגמאות נחמדות מן השפה האנגלית, אך קל לחשוב על דוגמאות בעברית: לפני זמן לא רב ציינה מישהי בפייסבוק ביטוי חדש, כביכול, שהופיע בפי הנוער – "דיבור נגוע". אנשים מיהרו להשיב שהביטוי כבר צבר ותק.

עלה על דעתי שלמעשה קיימת גם תופעה הפוכה, שאפשר לקרוא לה "אשליית המיושנוּת" – הרושם שמילה או ביטוי התיישנו ויצאו מכלל שימוש, כשלמעשה הם חיים בהחלט. הבחנתי בתופעה בפורום של מתרגמים ועורכים שעולות בו תדיר שאלות של תרגום סלנג וסגנון דיבורי, לעתים של בני נוער. רבות מההצעות נענות בתשובות בנוסח "אוי, אף אחד כבר לא מדבר ככה" – גם אם בפועל, המילה חיה ובועטת.

איך בודקים אם מילה עדיין נמצאת בשימוש או פסה מן העולם? דרך אחת היא האינטואיטיבית – לבדוק אם המילה (או הביטוי, הצורה הדקדוקית וכו') נשמעת לך-עצמך תקפה או מיושנת, או לנסות להיזכר אם שמעת אותה בשנים האחרונות ואם כן – ממי. הדרך הזאת עלולה להטעות, משלל סיבות. אחת מהן היא שזיכרוננו מתעתע, ובדרך כלל איננו זוכרים את המילים המדויקות ששמענו או קראנו, אלא את תוכנן (וגם זה במקרה הטוב).

דרך אחרת היא לגגל את המילה ולבדוק בערך באיזו תדירות היא מופיעה, באילו הקשרים (ציטוטים מספר הפלמ"ח?), מי הכותב ואם אפשר – בן כמה הוא. כמובן, חיפוש כזה איננו מחקר בלשני שיטתי, ועדיין הוא יכול לספק מידע רב יותר מהתחושה שלנו שמילה היא עדכנית או מיושנת.

נבדוק, למשל, ביטוי שעלה בפורום המתרגמים והעורכים אג'נדה. אחד המשתתפים התייעץ כיצד לתרגם ביטוי מסוים, שבא מפי דמות של תלמיד תיכון. אחת האפשרויות שהוצעו הייתה "אתה תצטער על היום" (כלשון איום – תצטער על היום שהגעת הנה, שבכלל התחלת איתי וכו'). משתתף אחר העיר שהביטוי מיושן ו"אף אחד לא מדבר ככה היום". האומנם? הלכתי לבדוק. הרי הממצאים.

באתר הרשמי של "האח הגדול", בעדכון מ"בית האח" מיולי 2013, אנו קוראים כך:

 "לאון לוקח את דור למזווה שם הוא אומר לו שאור מעצבנת אותו והסיבה היחידה שהוא לא מתפרץ עליה זה כי הוא מכבד את דור, אבל הוא דואג להסביר לו שזאת הפעם האחרונה שהוא מתאפק. 'היא תצטער על היום שהיא נכנסה לפה', אומר לאון".

בדקתי את רשימת הדיירים וגיליתי שלאון הוא לאון שוובסקי, בן 27; הטקסט הזה מעניין במיוחד גם משום שהוא אמור להיות ציטוט של דיבור, כלומר של לשון דבורה כניגוד ללשון כתובה.

והנה עוד דוגמה, של דובר צעיר בהרבה, מפורום "דיבורים" ב-FXP, יוני 2014. למען החוויה, אצטט כמה שורות מהדיאלוג (ההדגשה בסוף שלי):

"HiPaRoN: תקשיב טוב ילד קטן ומעצבן אם עוד פעם אחת אתה תציק לי בפורום/בשרת אני אתלונן ואתה תסתבך תזהר ומהר!! מובן?

iCastioN_: וואו סליחה אחי שכחתי שזה יום הולדת ! מזל טוב  נרגעת ? 
וגם אם אתה חוגג יוםהולדת 13 אני יותר גדול ממך 

HiPaRoN: מה לא הבנת במילים תפסיק להטריד אותי?? תגיד לי !! ואל תדבר איתי בדיבור של שפת רחוב אני לא חבר שלך אם יש לך בכלל כאלו חוץ מהסאמפ שאתה מכור אליו ולפי ההתנהגות שלך של 'מטרידן' אתה מתנהג כמו ילד בן שנה. אז אני חוזר בי במיידי אם עוד פעם אחת אתה מגיב אליי חזרה תגובה מציקה שולח לי הודעה מגעילה, מעליב אותי, מקלל אותי(כמו שעשיתי בשרת) או מדבר אליי בכלל אתה תצטער על היום שהכרת אותי!!!"

דוגמאות כאלה אינן, כאמור, מחקר שיטתי, אך הן ואחרות מאששות את הרושם ש"אתה תצטער על היום ש…" בהחלט נמצא בשימוש, גם בפי דוברים צעירים.

כמובן, "נמצא בשימוש" ו"גם בפי דוברים צעירים" הם תיאור בסיסי למדי. מילה או ביטוי יכולים להימצא בשימוש, להיזנח ולחזור שוב אל הלקסיקון. הם יכולים לשמש בנימה המציינת שהדובר ער לכך שהוא משתמש במילה ישנה או גבוהה ("איזו אנדרלמוסיה!"). וכמובן, מעבר למאפיין של גיל, מילים עשויות לשמש קבוצה חברתית מסוימת (לא כל בת שלושים תשתמש במילה "הסגברה", ולא כל בת שמונה תגיד "אימוש"). האינטואיציות הלשוניות שלנו הן כלי תקשורת המשמשים אותנו בלי הרף, ועורכים ומתרגמים מסתייעים בהן ככלי מקצועי חיוני. אך חשוב להבחין שלעתים האינטואיציות עלולות להטעות אותנו. אם מילה נראית לנו מיושנת, כדאי לבדוק אם אכן התיישנה בפועל, או שמא אנו סובלים מ"אשליית המיושנוּת".

בלעדי לקוראי הבלוג – קונספט חדשני ומאתגר לחובבי הניקוד ו/או התשבצים (אם נתקלתם במשהו דומה, ספרו לי): תשבץ ניקוד. במשבצת שמצטלבות בה שתי מילים יכולות להיות שתי אותיות שונות – כל עוד סימן הניקוד זהה. נניח שכבר מילאתם את ההגדרה "שפן", וכעת אתם ממשיכים ל-1 מאונך: "מצעירי הצאן". האפשרויות הן טלה וגדי, והיות שסימן הניקוד של האות הראשונה צריך להתאים לקמץ של "שפן", הרי שהתשובה היא טלה. וואלה.

לפניכם תשבץ ניקוד לפתירה. הפותרים הנועזים מוזמנים לציין פתרונות בתגובה, וכדי לא לגלות את התשובות לפותרים אחרים – אנא ציינו רק שלושה מספרי משבצות כלשהן ואת סימני הניקוד שבהן (כגון, בדוגמה: משבצת 1 – קמץ). בין המשיבים תוגרל סימנייה מעוטרת בסימני הניקוד בכתיבה קליגרפית.

אפשר גם להוריד את התשבץ כקובץ וורד: תשבץ ניקוד להורדה.

הגדרות:

1 מאוזן: מסתורי, קסום

1 מאונך: ריבה; בית ____ – מקום שקונים בו לפי הוראת רופא

6 מאוזן: פועל בניין המכין תבניות ליציקת בטון

7 מאונך: מכיל משהו אחר

12 מאוזן: מכאוב, בייחוד בעת יצירת חיים חדשים (שימו לב לקו הגבול השחור – רק שלוש אותיות!)

13 מאונך: שייך לפרוקי הרגליים

18 מאוזן: ההוצאות הכרוכות בייצור של משהו

18 מאונך: קרוב משפחה קטן יותר של הרמך

24 מאוזן: לא נותנים למי שאין לו שיניים

24 מאונך: אחד מצמד כלים המשמשים לטחינה

בהמשך אעלה את התשבץ הפתור.

ולמי שאינו שייך לקהל היעד המתמחה של התשבץ החדש – שאלת טריוויה: מהו טְרַסְקָל?

14.12.14 טרסקל הוא כיסא בעל שלוש רגליים או, כפי שכתב צביקה, שק למספוא. והנה הפתרון לתשבץ:

בורחס, באחד מסיפוריו המבריקים, כותב על סופר שהמציא "טריק" ערמומי: הוא שוזר בסיפוריו רעיונות כך שלקורא נדמה שהוא עצמו חשב עליהם תוך כדי קריאה.

בורחס מצביע כאן על גבול דק ומתעתע. כותב, או יוצר בכלל, יכול להציג רעיון, לרמוז לרובד נוסף של משמעות או לרפרר ליצירה אחרת. אם ההצגה ברורה מאוד, אין לקורא או לצופה ספק מה הוא רואה; כמובן, הצגה ברורה כזאת כרוכה בסיכון שתהיה חסרת עידון או דידקטית. לעומת זאת, אם הרעיון או האלוזיה מרומזים יותר, ייתכן שהקורא או הצופה לא יבחין בהם כלל, או לחלופין – שיעשה את הצעד המחשבתי הנוסף, יבין את הרמז אך ייחס את הרעיון כולו לעצמו: לא המחבר הוא שעשה את הקישור המשעשע, המבריק או המעמיק הזה – אלא הוא, הקורא, הגה אותו.

המחשבה הזאת, כמובן, אינה מופרכת: הרי כל קורא (או צופה) באמת מביא איתו מטען ייחודי – של השכלה, מטען תרבותי, זיכרונות – ויצירת אמנות באמת מעוררת בכל אחד אסוציאציות פרטיות משלו, שהיוצר אינו אחראי להן ואינו שולט בהן. האם תמיד אפשר להבדיל בין אלוזיה מכוונת של המחבר לבין אסוציאציה פרטית של הקורא?

יש, כמובן, מקרים ברורים מאוד. בדוגמה מקסימה פגשתי לאחרונה בספר מסדרת "פרסי ג'קסון והאולימפיים", ספרי הרפתקאות המבוססים על המיתולוגיה היוונית שכתב הסופר האמריקני ריק ריירדן. באחד השיאים הדרמטיים של הספר, הלוחמת הצעירה קלאריס נעלבת משום שלא קיבלה את חלקה בשלל. לכן, כאשר הקרב הגדול מתחיל, היא אינה יוצאת להילחם אלא נשארת עם אנשיה במחנה. כאשר המצב נעשה נואש, חברתה סילנה רוכבת למחנה כדי להפציר בה שתבוא; ואכן, עד מהרה מגיעים אנשיה של קלאריס ובראשם לוחמת שעוטה את השריון ואת הקסדה שלה. אבל כשהיא נפצעת מיד פצעים אנושים, מתברר שזו אינה קלאריס, בתו של אל המלחמה, אלא חברתה העדינה: כאשר לא הצליחה לשכנע את קלאריס למחול על כבודה, החליטה להתחזות לה כדי להנהיג את הלוחמים שלה ולהציל את המצב. סילנה מתה מפצעיה, וקלאריס הזועמת מצטרפת לקרב כדי לנקום ומכריעה את הכף.

הסיפור הזה הוא כמובן מחווה לסיפור מהמיתולוגיה היוונית, שבו הגיבור הנעלב היה אכילס והחבר שהתחזה לו ונהרג היה פטרוקלוס. ריירדן מגלה איפוק רב ואינו מבאר לקוראיו הצעירים לאן הוא מרפרר; מי שיזהה, יזהה, ומי שלא, ודאי ישמע על כך מתי-שהוא וייהנה מחדוות הזיהוי. האיפוק הזה הוא דוגמה לגישה הלא-דידקטית של ריירדן, שהיא אחד הגורמים האחראים לקסם ולהצלחה האדירה של ספריו. ריירדן לא בא ללמד את קוראיו על המיתולוגיה היוונית; תחת זאת, העוצמה והעושר שלה פועלים כמכפיל כוח ביצירותיו.

הסיפור של קלאריס וסילנה הוא אפוא ריפרור מובהק, שאי-אפשר לטעות בו, גם בגלל ריבוי הפרטים הדומים וגם בגלל ההקשר (ספר המתבסס על המיתולוגיה היוונית). אבל ממש לאחרונה נתקלתי גם בדוגמאות מעניינות והרבה פחות מובהקות.

בתחילת הסרט הברזילאי טראש נראה אדם מחביא משהו בקבר, שלפי התמונה והתאריכים שעליו הוא קבר של ילדה. בהמשך מתברר שהילדה שבתמונה היא בתו (אך לא נאמר דבר על מותה). בהמשך הסרט מתברר (זהירות, ספוילר) שהאיש נאבק בפוליטיקה המושחתת של ברזיל ונרצח משום כך. שלושה ילדי רחוב שמסתבכים במאבק הזה מגיעים לקראת סוף הסרט אל הקבר, ושם הם פוגשים את הבת, חיה, רגועה ולבושה לבן, והיא מסבירה: "אבא אמר לי שכאן אני אהיה בטוחה". הארבעה מסגירים את הפוליטיקאים המושחתים ונמלטים אל החופש.

בעוד שרוב הסרט הוא ריאליסטי למדי, בתור סרט שמתפקד גם כסרט אקשן, סצנת בית הקברות היא סוריאליסטית: האם הילדה הסתובבה כמה ימים לבדה בבית הקברות, ונשארה שלווה, נקייה ומסודרת? ואיזה אבא מטורלל יקים לבתו קבר מזויף כדי להחביא בו ראיות מפלילות (ועוד בלי שום הסבר בעלילה)? חשבתי שאולי יש כאן סימבוליקה נוצרית: האיש ש"מת למעננו" (נלחם בשחיתות ונרצח) ו"קם לתחייה" מן הקבר כמה ימים אחר-כך. במושב שלידי, עם זאת, חלקו על הפרשנות וגרסו שהסרט פשוט קצת מבולגן.

התחלנו בספר, המשכנו לסרט ונסיים ביצירת אמנות פלסטית, וליתר דיוק בפסל של האמנית המצוינת ורד אהרונוביץ ("ללא כותרת, 2013"). הנה היא. האם אתם מוצאים כאן אלוזיה ליצירת אמנות קלאסית?

כאשר ראיתי את פסל הילדה המחבקת בחוזקה ברווז, חשבתי מיד שהיצירה רומזת ל"לֶדָה והברבור" – נושא חוזר באמנות לאורך ההיסטוריה: האל זאוס בדמות ברבור מפתה את לֶדָה. התמונה שבראש הפוסט היא "לדה והברבור" של צ'זרה דה ססטו, העתק של ציור אבוד של ליאונרדו דה וינצ'י (תחילת המאה ה-16); והנה עוד "לדה והברבור", של האמן הקולומביאני פרננדו בוטרו.

דעתי התחזקה כשהתברר שהברווז המדובלל שבפסל של אהרונוביץ נקרא "בֶּרבֶּר", כלומר השם המתבקש של היצירה הוא "ילדה ובֶּרבֶּר" – דמיון צלילי נחמד ל"לדה והברבור"; מה גם שוורד אהרונוביץ אכן שואבת השראה מהמיתולוגיה היוונית (כפי שאפשר לראות בכמה מהיצירות שבאתר שלה).

אבל גם כאן, כמו ב"טראש", לא כולם קיבלו את הפרשנות הזאת. אז האם זו אכן אלוזיה לנושא המפורסם, או אסוציאציה פרטית שלי? (ובמילים אחרות, "למה התכוון המשורר בשירו?"). אמנם לא הייתי בטוחה שהאתיקה של ניתוח יצירת אמנות מתירה לשאול את האמן עצמו, אבל שאלתי בכל זאת, וגם קיבלתי תשובה: היצירה אכן מרפררת ל"לדה והברבור", אך במקום הברבור הטהור והאצילי, מופיע כאן הבֶּרבֶּר המכוער והמעט דוחה. ואני כבר חשבתי שהקישור ל"לדה" הוא פרי דמיוני. אתם רואים, כך (כמעט) הסתבכתי עם בורחס.

תודה לאחי אודי, מחזיק תיק בורחס במשפחה, ולבני הלל, שהציג לי להנאתי הרבה את ספרי פרסי ג'קסון.

והנה פרויקט קטן ונחמד לכבוד חגי תשרי, הפעם לא מתחום העריכה אלא הכתיבה והעיצוב: לילי פֶּרי, העורכת הראשית המקסימה של הוצאת טוֹטֶם ספרים, ביקשה טקסטים ועיצוב לכרטיסי שנה טובה וגמר חתימה טובה בעבור ההוצאה.

גייסתי אפוא את בן זוגי אוהד, שנוסף על כשרונותיו בתחום הקריאייטיב הוא גם מעצב הבית, והראיתי לו את התמונה שהתבקשנו להשתמש בה בכרטיס השנה-טובה. בעקבות תמונת האשה ההולכת תוך כדי קריאה, ניסח אחד מאיתנו את האפוריזם האופטימי "לא תמיד צריך לראות לאן הולכים כדי להגיע". האחרת מאיתנו הציעה ברכה מתאימה להוצאה לאור – "שתהיה שנה טובה, מהדף הראשון עד האחרון".

מכיוון שהתמונה צבעונית מאוד וקשה למקם עליה את הטקסט כך שיהיה נאה וקריא, הציע אוהד עיצוב דמוי ספר, שבו הטקסט נמצא בחלק העליון.

שתי הגרסאות מצאו חן בעיני לילי והופצו במייל ובפייסבוק.

המשכנו לכרטיס הברכה לגמר חתימה טובה. לילי מטוטם ביקשה לשלב בברכה את השיר "אמונה" של הסופר והמשורר דב בהט, ששלושה מספריו ראו אור בהוצאה (אפשר ללחוץ על הכרטיסים כדי להגדיל ולקרוא). הוספנו את הברכה "תחילת קריאה טובה, גמר חתימה טובה ורק ספרים טובים". אוהד בחר בפונט בסגנון כתב סת"ם, שבו האותיות מעוטרות בכתרים. פה ישנם שני עיצובים, באחד מהם מסגרת של רימונים – מסמלי ראש השנה וקישוט מקובל לספרי תורה. גם כאן, שתי הגרסאות התקבלו ושימשו במקביל.

תודה לטוטם ספרים וללילי פרי, העורכת הראשית של ההוצאה, שאפשרו את הצגת כרטיסי הברכה בבלוג ואף ניאותו לערוך הגרלה של ספר השירה של דב בהט "אלופי החיים" בין קוראי הבלוג.

אם ברצונכם להזמין כרטיס ברכה לראש השנה – זה הזמן! פנו דרך "צרו קשר" למעלה ונשמח לנסח ולעצב לכם ברכה לשנה טובה ומתוקה.

בשלולית אחת בחצר ארמונו של דוד המלך חי לו צפרדע, בין הנרקיסים והחמציצים. המתין הצפרדע לנסיכה שתבוא לשלולית, המתין והמתין, ובינתיים אכל אוכל בריא והקפיד להתעמל ולפתור תשבצים.

יום אחד באה נסיכה אל השלולית, והצפרדע הנרגש מיהר אליה ואמר לה, "מַה-יָּפוּ דֹדַיִךְ אֲחֹתִי כַלָּה, מַה-טֹּבוּ דֹדַיִךְ מִיַּיִן וְרֵיחַ שְׁמָנַיִךְ מִכָּל-בְּשָׂמִים".

אבל השנה כבר הייתה 2014, והנסיכה לא הבינה מה אמר לה הצפרדע, והלכה משם.

                                                                                                   (מחווה לפינת השלולית)

סוגיית הצפרדעים, הנסיכות והפער בין שפת התנ"ך לעברית בת ימינו העסיקה את מחשבותיי כאשר קראתי את "איש הישר בעיניו", ספרו החדש של מאיר עוזיאל. מאיר עוזיאל הוא המחבר המיתולוגי של המדור "שיפודים" במעריב, ובפרט של "פינת השלולית", שבה נפגשו צפרדעים ונסיכות במשך עשרות שנים (גילוי נאות – התמזל מזלי והאיש החכם והמקסים הזה הוא חמי).

"איש הישר בעיניו" הוא ספר מצחיק ואנרכיסטי, שעלילתו מתרחשת בתקופת השופטים פינת תקופת המלכים, ומתארת את התככים שהביאו את שאול המלך לשלטון. כאשר עלילת הספר מתרחשת בתקופת התנ"ך, המחבר ניצב בפני החלטות לשוניות לא טריוויאליות. באיזו שפה יכתוב את הספר? בעברית, כן, אבל איזו עברית? העברית בת ימינו שונה כל כך משפת התנ"ך באוצר המילים, בדקדוק ובתחביר שלה, שהבלשן גלעד צוקרמן דרש כידוע לקרוא לה "ישראלית". בכך הצליח לעצבן רבים וגם לזכות בפרסום עצום, במידה רבה דווקא בזכות כישוריו כקופירייטר.

האם כדאי למחבר לנסות לכתוב את הספר בשפה "תנ"כית", ובכך להעניק לו אמינות ולהכניס את הקורא לאווירה המתאימה? לשון המקרא, כלומר העברית שבה כתוב התנ"ך, מורכבת כמובן מכמה רבדים, מוקדמים ומאוחרים יותר. ובכל זאת, יש לה מאפיינים מובהקים וקלים לזיהוי. כל דובר עברית יכול כנראה לנסח משפטים בעברית כמו-מקראית, אם לצורך בדיחה ואם כתרגיל לשוני. אברהם מאפו, דוד פרישמן ויוצרים אחרים בני המאה ה-19 אכן אימצו להם מאפיינים לשוניים מקראיים בכמה מספריהם, בייחוד אלה שעלילותיהם התרחשו בתקופת התנ"ך. בכך השיגו מטרה כפולה – גם השתמשו בעברית שנחשבה בעיניהם לטהורה ולנכונה ביותר, וגם התאימו את השפה לתקופה המתוארת.

אך מאז חזרה העברית להיות שפה חיה, לא ידוע לי כמעט על יצירה ספרותית שלמה שנכתבה בסגנון מקראי, וקל לשער מדוע: ראשית, מעטים הכותבים המסוגלים לעמוד במשימה בכבוד; ושנית, התוצאה תהיה קשה לקריאה לקורא בן ימינו (כדברי הנביא ירמיהו, "וְהָיָה כְּכַלֹּתְךָ לִקְרֹא אֶת-הַסֵּפֶר הַזֶּה תִּקְשֹׁר עָלָיו אֶבֶן וְהִשְׁלַכְתּוֹ אֶל-תּוֹךְ פְּרָת").

הבחירה להתקרב ללשון התנ"ך כרוכה אפוא בקשיים. מצד אחר, כתיבה על תקופת התנ"ך בעברית עכשווית הרי תיצור רושם אנכרוניסטי.

הלשון והסגנון שבחר מאיר עוזיאל ב"איש הישר בעיניו" הזכירו לי שני ספרים אחרים שעלילתם מתרחשת בתקופת המקרא, אחד בגלל הדמיון ואחד בגלל השוני.

נתחיל בשונה. הנה ציטוט מתוך ספרה של שולמית הראבן "צמאון":

לא רק עמוד האש נמוג. גם משה נחלש מאד. דעתו התחילה מתבלבלת עליו. לפעמים נדמה היה לו שבאו בָּא וקָא ליטול את נשמתו, והוא צועק עליהם שלא מצרי הוא אלא איש עברי, שילכו להם למקום אחר.

"צמאון" של הראבן (שהוא למעשה טרילוגיה; 1983, 1988, 1994) מתחיל ביציאת מצרים ומסתיים בתקופת השופטים. הראבן בחרה בו בחירה לשונית מעניינת: היא השתדלה להימנע מצירופי מילים ומשורשים שלא הופיעו במקרא. מבנה המשפט והשימוש בפועל הם בעיקרם מודרניים, אך הכתיבה המסוגננת, הגבוהה והתמציתית מעלה על הדעת את לשון המקרא. הספר כתוב אפוא בסגנון ייחודי משלו, שנועד להלום את התקופה המתוארת ואת הלשון המזוהה עמה.

ב"איש הישר בעיניו", לעומת זאת, השפה היא אמנם עשירה, אך לגמרי בת ימינו, עדכנית ולעתים דיבורית. העברית העכשווית מלהטטת כדי לקלוט לתוכה תכנים תקופתיים ו"תקופתיים", וכך נעריהו הצעיר והמצליח מקבל מהמעסיק שלו "אחזקת אתון", והוא וידידיו הולכים לצפות ב"מופע השיפוט של השופטת בַּתשֵש". בשפה עדכנית זו משולבים ביטויים וחלקי פסוקים מן המקרא (בדיונים בשירת ימי הביניים, האמצעי הספרותי הזה נקרא "שיבוץ"). ביטויים אלה מזכירים לקורא מתי מתרחשת העלילה ומשרים עליו את האווירה המתאימה, וגם יוצרים ניגוד משעשע לסביבתם הלשונית.

"רציתם מלך, ואתם יודעים שחטאתם בגדול. הנה הגיע הקיץ, מועד קציר חיטים. חם. השיבולים יבשות ובשלות. תראו מה יעשה לכם עכשיו אלוהים. קולות יהיו וממטרים יירדו, שתדעו ותראו כמה מגעילים אתם, כמה רבה רעתכם על מה שעשיתם לִשְאוֹל לכם מלך."

האנכרוניזם הלשוני ("שתדעו ותראו כמה מגעילים אתם") יוצר אפקט קומי ומתאים לאופיו האנרכיסטי והפנטסטי של הספר, שאחת מדמויותיו היא מלאך שאיבד את כרטיס הכניסה שלו לשמיים:

מפעם לפעם בישר לנשים שיהיה להן פרי בטן. לפעמים הן צחקו, כי היו כבר מבוגרות מאוד ועקרות כל ימיהן, אבל הופתעו לגלות שהבשורות קמו ונהיו. תמיד מיהר להיעלם אחר כך, כי ידע שהאישה שהרתה וילדה תחפש אותו ותאמר הנה איש פליאי, ולמה לו הבלבול מוח הזה.

הבחירה הבלתי מתחפשת בלשון עדכנית, והשימוש בביטויים, בציטוטים ובפרפראזות על פסוקים מן התנ"ך המשולבים בטקסט, הזכירו לי ספר שנכתב במקורו באנגלית – "אלוהים יודע" (God Knows, 1984) של ג'וזף הלר (המוכר יותר בזכות ספרו "מלכוד 22"). תרגום הספר לעברית, פרי עטו של המשורר והמתרגם מאיר ויזלטיר, וירטואוזי וחינני לא פחות מהמקור. את המקור אפשר לקרוא כאן, והציטוט שלהלן הוא, לנוחותנו, מן התרגום של ויזלטיר:

"שאול," אמרתי לאלוהים, וגם הפעם ניגשתי ישר לענין. לא רציתי לגזול מזמנו היקר. "הירד שאול קעילה לבקש את נפשי, כדעת עבדך?"

"ומה אתה חושב לך?" אמר אדוני.

"והיסגירו בעלי קעילה אותי ואת אנשי ביד שאול?"

"שאלה מצחיקה."

"יסגירו?"

"יסגירו."

"אם כך, מוטב שנסתלק מכאן, נכון?"

"אתה לא צריך להיות בוגר אוניברסיטה," אמר אדוני, "כדי להגיע למסקנה הנכונה בכוחות עצמך."

•

קוראי הבלוג מוזמנים להשתתף כאן בהגרלת עותק של "איש הישר בעיניו" בחתימת המחבר. ההגרלה, בהתאם למסורת הבלוג, תיערך באמצעות משחק. רוצים להשתתף? כתבו תגובה לפוסט הזה ובה משפט שמופיעים בו נסיך, נסיכה או צפרדע. שם הזוכה יתפרסם פה ב-21.7, כלומר בעוד שבוע.

ולמתעניינים – באתר הוצאת טוטם אפשר לקרוא עוד על ספרו הפלאי של מאיר עוזיאל "איש הישר בעיניו", וכמובן, גם לרכוש אותו.

 21.7 הזוכה בעותק של "איש הישר בעיניו" בהגרלת הבלוג היא מיכל (mooncatom).

מה אני עושה: עריכת תוכן ועריכה לשונית

שאלה מעניינת הופיעה לה בפורום המתרגמים והעורכים "אג'נדה": "תגידו, איך מיידעים את צירוף הסמיכות 'שלט רחוק'?".

איך באמת? האפשרויות שעלו בדיון היו "שלט הרחוק" ו"השלט-רחוק". הראשונה נראתה מוזרה והשנייה עילגת. מה עושים?

אם נהרהר רגע בסוגיה, נראה שהשאלה במקרה זה אינה "מה עושים" אלא "למה". למה כל כך קשה ליידע "שלט רחוק" כצירוף סמיכות? הסיבה פשוטה – הוא אינו צירוף סמיכות. "רחוק" הוא שם תואר, כמו "צהוב" או "מקסים", ו"שלט רחוק" כולו הוא לפיכך צירוף של שם עצם ושם תואר, כמו "כיסא צהוב". אם כך, צריך ליידע אותו כפי שמיידעים צירוף של שם עצם ותואר: הכיסא הצהוב, השלט הרחוק.

רגע, אבל זה לא מה שהתכוונו לומר! הרי לא רצינו לומר שהשלט הוא רחוק ("חמודי, תביא לי בבקשה את השלט הרחוק, זה שנמצא שם על שולחן האוכל"). לא, "שלט רחוק" אינו רחוק בעצמו (בדרך כלל), אלא נועד לשלוט בדברים רחוקים אחרים. בעצם, הצירוף הזה הוא מעין גרסת שם עצם של "שליטה מרחוק". ומכיוון שאיננו מתכוונים לתאר את השלט עצמו כרחוק, אלא לקשור בינו לבין דברים רחוקים אחרים, היידוע "השלט הרחוק" אינו מתאים, ואנו מנסים ליידע אותו כצירוף סמיכות. הצורה התקנית ליידוע צירוף סמיכות היא יידוע הסומך, כלומר המילה השנייה, במקרה זה – "שלט הרחוק". הצורה הדיבורית הרווחת יותר כיום היא יידוע הנסמך, כלומר המילה הראשונה, במקרה זה – "השלט רחוק". כצפוי, שתיהן לא נשמעות טוב. כצפוי, השם התקני של החפץ החיוני הזה כלל אינו "שלט רחוק". באתר האקדמיה וברב-מילים תמצאו את השם התקני – שַׁלַּט רַחַק (כן, כן).

האם יש עוד דוגמאות מסוג זה? אולי. מה, למשל, עם "כיסא הנוח"? האם גם זה שיבוש של צירוף שם עצם ושם תואר, במקרה זה "הכיסא הנוח"? ובכן, פה יש דעת רוב ודעת מיעוט, אבל המיעוט הוא מיעוט נחשב. אם נבדוק ברב-מילים, במילון ההווה ובמילון ספיר, נמצא את ההנחיה המפורשת "רבים: כיסאות נוח". כלומר, לפי מילונים אלה כיסא נוח הוא צירוף סמיכות, שבו "נוֹחַ" אינו שם תואר אלא צורת מקור של השורש נו"ח בבניין קל (נחתי, אני אנוח כבר בקבר, אויש, תנוח) – בדומה לצירופים "כוכב לֶכֶת" ו"כוכב שֶבֶת", שגם הם צירופי סמיכות.

ומי חושב אחרת? רק אחד, אבל אחד חשוב: מילון אבן שושן, המציין את צורת הרבים של "כסא נוח" כ"כסאות נוחים"! לפי אבן שושן, אם כן, "נוח" ב"כיסא נוח" הוא שם תואר, כמו "רחוק", והריבוי והיידוע צריכים להיות בהתאם: כיסאות נוחים, הכיסא הנוח. אבן שושן הוא כמובן מילון ותיק בהרבה משלושת האחרים שציינתי; האם ההבדל הוא עניין של תקופה? כנראה לא. בדקתי במילון "אוצר הלשון העברית" של כנעני, משנת 1966, והוא גורס בפירוש "כסא-הנוח". חיפשתי גם במאגר עיתונות יהודית היסטורית באתר הספרייה הלאומית, והצירוף "כסאות הנוח" מופיע בעקביות רבה, כבר בעיתונים משנות הארבעים והחמישים. הצירוף "כסאות נוחים", לעומת זאת, מופיע בעיתונים – גם ישנים מאוד – כשהכוונה היא בבירור לכיסאות רגילים שנעים לשבת בהם. מדוע, אפוא, החליט אבן שושן ש"נוח" ב"כיסא נוח" הוא שם תואר דווקא? לא ידוע לי – אך במהדורה החדשה של המילון, משנת 2003, העדיפו עורכי המילון לסגת מהעניין בדיסקרטיות, ובערך "כסא נוח" אין צורת רבים וגם לא יידוע, ליתר ביטחון.

תודה לעורכת הלשון מוריה יזרעאלב על השאלה המעניינת.

(תוצאות ההגרלה מן הפוסט הקודם, מעגלים מבפנים ומבחוץ, יופיעו הערב. עדיין אפשר להצטרף!)

מה אני עושה: עריכת תוכן ועריכת לשון

בזמן האחרון התמזל מזלי לערוך כמה ספרים יפים בצורה יוצאת דופן. הנה הטרי שבהם – ספרה מרהיב העין של מיכל פישל "היצירה המעגלית". צורתו הריבועית של הספר אינה מקרית: נושאו הוא מַנדָלוֹת, או מַעגָלוֹת בעברית. מעגלה כדאי לצייר על נייר ריבועי, שהפרופורציות שלו תואמות את הפרופורציות של העיגול (הגובה והרוחב שווים). המעגלה היפה שעל הכריכה היא רק אחת מרבות המופיעות לאורך הספר, והדפים הריבועיים מציגים אותן במלוא הדרן. 

בחירה ייחודית זו של גודל הנייר אופיינית לספרה של מיכל פישל, ומבטאת את הקשר בין צורה לתוכן החוזר בספר בכמה אופנים.

בראש ובראשונה, הקשר בין צורה לתוכן מתבטא בנושא הספר: הקשר בין צורה סימטרית, לרוב מעגלית, הבנויה סביב נקודה מרכזית, לבין משמעות רוחנית. קשר זה מופיע שוב ושוב במגוון תרבויות. דוגמאות אחדות לצורות כאלה הן המנדלות הטיבטיות, המשורטטות בחול צבעוני; מעגלי סלעים כגון סטונהנג'; והוויטראז'ים העגולים, הרוֹזֶטוֹת, שבחזיתות כנסיות באירופה. מיכל פישל מרחיבה את משמעות המילה "מנדלה" (שמקורה בסנסקריט), או "מעגלה" בעברית, כך שהיא מקיפה את כל סוגי היצירות האלה.

הספר קושר בין צורתה של המעגלה לבין משמעות רוחנית או נפשית גם ברמה האישית: פישל מתארת כיצד ציור מעגלות, ואפילו צביעה של דוגמאות מוכנות, מובילים לרגיעה, להתמקדות ולמתן ביטוי לתחושות ולרגשות.

הקשר האופייני בין תוכן לצורה מתבטא בספר גם ברמה הלשונית: המילה העברית "מַעגָלָה", שטבעה המחברת, מורכבת מן המילה "מעגל" בתוספת האות ה', שיש לה משמעות רבה ביהדות; בה-בעת היא דומה מאוד למילה הלועזית "מַנדָלָה" בצורתה, כלומר בניקודה ובצליליה.

ולבסוף, הקשר בין צורה לתוכן מתבטא בעיצוב המרהיב של הספר, שלו אחראית המעצבת יעל רון; בפרופורציות שלו (התואמות, כאמור, את הפרופורציות של מעגלה); ואפילו באיכות הגבוהה של הנייר. ההשקעה הרבה בעיצוב הולמת היטב ספר זה, שעיסוקו בצורות ובצבעים. בספר שפע תמונות של מעגלות מצוירות וכן תצלומים מרהיבים של תופעות מן הטבע – פרחים, אצטרובלים, פתיתי שלג – שהמעגלות חוזרות על מאפיינים שלהן ומהדהדות אותם. הקוראים ימצאו גם תרשימים מפורטים המסבירים כיצד לשרטט צורות שונות (מריבוע ומשולש ועד פרח וסוגים שונים של כוכבים) וממחישים צורות שונות של סימטריה וחזרה.

כדי לחגוג את הוצאת הספר "היצירה המעגלית", אתם מוזמנים להגרלה של עותק של הספר בחתימת המחברת. כמיטב המסורת של הבלוג, ההשתתפות בהגרלה תהיה באמצעות משחק. רוצים להשתתף? כתבו תגובה לפוסט וציינו בה אלמנט מן הטבע או מעשה ידי אדם המתאפיין בצורה מעגלית או בסימטריה סביב המרכז. שם הזוכה יפורסם בבלוג ב-1.7, כלומר בעוד שבוע.

ולמתעניינים – באתר מעגלות של מיכל פישל תוכלו לראות שפע מעגלות יפות וכמובן, גם לקנות את הספר הזה.

1.7

הזוכה בספר "היצירה המעגלית" בהגרלת הבלוג היא לימור דוד.

מה אני עושה: עריכת תוכן ועריכה לשונית