המציג אינו שקרן

לא אשקר לכם (אף על פי שאני יכולה!): בתוכנית מה שכרוך ששודרה היום שוחחתי עם מיה סלע על שפות ועמים ספרותיים שאינם מסוגלים לבטא שקרים. למה הם לא יכולים לעשות זאת? ומה זה אומר על מי שכן, כלומר עלינו? כפי שתראו, די הרבה.

שקרן השבט

שבט של אנשים שאינם מסוגלים לשקר תוכלו לפגוש בסדרת ספרי "עולם הדיסק" של סופר הפנטזיה ההומוריסטית טרי פראצ׳ט. בני הזוּן מסוגלים לומר רק אמת, ככל הנראה מסיבות גנטיות, ועצם הרעיון לומר משהו שאינו תואם את מה שקיים בעולם מזעזע אותם מאוד. מכיוון שזהו שבט של סוחרים, התכונה הזאת בעייתית משהו מבחינתם, וזקני השבט מחליטים לנסות לטפח את היכולת המוזרה הזאת, שהיא מסתורית ובלתי אפשרית כל כך מבחינתם ואילו אחרים מתברכים בה בשפע שכזה. הם עורכים אירועים תחרותיים שבהם אנשים צעירים זוכים לעידוד למתוח את האמת יותר ויותר. כך נולד הפרוטו־שקר הזוּני הראשון: ״למעשה, סבא שלי די גבוה״.

עם חלוף הזמן מצליחים הזוּנים במאמציהם ומייסדים את משרת "שקרן השבט", תפקיד חשוב שבעליו אחראי לכל התקשורת עם אנשים מחוץ לשבט. הלא־זוּנים מצידם מוצאים את העניין קצת מעליב וחושבים שמן הראוי שהזוּנים יבחרו תארים אחרים, כמו ״דיפלומט״ או ״איש יחסי ציבור״.

"אני משקרת ומשקרת ומשקרת"

אבל הזוּנים של טרי פראצ׳ט הם יוצאי דופן. רוב העמים הספרותיים שאינם מסוגלים לשקר, או הדוברים שפות שאי־אפשר לשקר בהן, אינם בני אדם אלא משהו אחר: פיות, דרקונים, חייזרים. על פי מסורות שונות, שנעשו מקובלות מאוד בספרות הפנטזיה המודרנית, בני עם הפיי (fay), הפיות, אינם משקרים או אינם מסוגלים לשקר, אם כי הם בהחלט מסוגלים לרמות, ולכן צריך להיות חשדניים מאוד ביחס להבטחות שלהם ולעסקאות שהם מציעים – הם אומרים אמת, אבל האמת הזאת אינה תמיד מה שנדמה שהיא. למשל, אם הם מבטיחים למישהו אושר רב למשך כל חייו, ייתכן שהם יעניקו לו לילה מאושר מאין כמותו ויהרגו אותו בבוקר. למעשה בני פיות קצת דומים לעורכי דין – אסור להם לשקר, אבל הם אוהבים למצוא פרצות בהסכמים ודבקים במשמעות המילולית ולא ברוח החוק.

בני פיות כאלה מופיעים למשל בסדרת ״בני הערפל״ של הסופרת האמריקאית הולי בלק. גיבורת הספר, ג׳וד, היא בת אדם שגדלה בעולם הפיות, ושם היכולת שלה לשקר הופכת אותה לנכס גם כמרגלת וגם כמלכה (יש לה קריירה מגוונת ומפתיעה). כאשר המלכה ג׳וד ובנזוגה המלך רוצים לשכנע את השליטים הכפופים להם לצאת לצידם למלחמה, המלך מבקש מג'וד לשוחח איתם,

״כי רק אחת מאיתנו יכולה לשקר להם […] והם צריכים להאמין שהניצחון שלנו בלתי נמנע.״

וכך ג'וד אומרת להם שהניצחון מובטח, שהמלחמה תהיה קצרה, שכלי הנשק של הצד שלהם עדיפים בהרבה – "אני משקרת ומשקרת ומשקרת".

ולא רק פיות – בסדרת ספרי ״ארץ ים״ של הסופרת אורסולה לה גווין ישנה שפה שאי־אפשר לשקר בה – שפת הדרקונים, שהיא השפה העתיקה שבה נברא העולם. המילים בשפה זו הן השמות האמיתיים של הדברים. לכן מי שדובר את השפה הזאת יכול לשלוט במציאות, כלומר להיות קוסם. ולכן אף אחד שמדבר בשפה הזאת אינו יכול לשקר – לא בני אדם ולא דרקונים, אף שהם מסוגלים להשתמש בניסוחים ערמומיים ומטעים, כמו בני הפיות.

גם החייזרים בספר Embassytown של הסופר הבריטי צ׳יינה מִיֶיוִויל אינם מסוגלים לתאר את המציאות אלא כמו שהיא, ולכן אינם מסוגלים לשקר; ואם נעבור לרגע מספרים לטלוויזיה, בסדרת הטלוויזיה המצוינת "פלוריבוס" בני האדם מודבקים בסוג של נגיף בין־כוכבי שהופך אותם לישות בעלת תודעה אחת, תודעה קולקטיבית, hive mind, שכל הזיכרונות, היכולות והתחושות שלה משותפים. והתודעה הקולקטיבית הזאת אינה מסוגלת לשקר.

איזהו אנוש, המסוגל לשקר

הרעיון הזה של ״לא מסוגלים לשקר״ מאפשר ליצירה ספרותית להציע מבט ציני על השקרים של בני אנוש, וגם מזמין עלילות ודיאלוגים מעניינים כאשר אנחנו יודעים שדמויות מנסות לרמות תחת המגבלה שטכנית, הן חייבות לומר אמת. אך הוא עושה גם יותר מזה: הוא מציב את השקר כמרכיב מהותי של אנושיות, לטוב ולרע. השקר מאפשר לנו לומר שקרים לבנים וכך להיות מנומסים; הוא מאפשר לנו לשמור על הפרטיות שלנו, כלומר מאפשר לנו לשים גבול בין עצמנו לבין העולם; הוא מאפשר לנו גם לרמות – וגם לבחור לא לרמות, שהרי רק בעבור מי שמסוגל לשקר, אמירת אמת היא ערך ובחירה מוסרית. לכן ברוב היצירות שראינו כאן מי שאינם מסוגלים לבטא שקר הם יצורים לא אנושיים, כמו הפיות והחייזרים, או שהם בני אדם שהפכו ללא־אנושיים, כמו ב"פלוריבוס".

למעשה, ביצירות האלה היכולת לשקר נתפסת כאנושית כל כך שהיוצרים משתמשים בה כדי לסמן ולהבחין בין מי שאנושי, ומסוגל לשקר, למי שאינו אנושי ואינו מסוגל לעשות זאת. מבחינה זו היכולת לעומת אי־היכולת לשקר ממלאות תפקיד דומה לזה של הניגוד בין אינדיווידואליזם לתודעה קולקטיבית, hive mind, המופיע שוב ושוב ביצירות כגון סדרות הטלוויזיה ״מסע בין כוכבים״ ו"אנג'ל" וספרי המדע הבדיוני ״בני מתושלח״ של רוברט היינלין ו״קץ הילדות״ של ארתור סי קלרק. ביצירות האלה ההבחנה היא בין בני אדם, אינדיווידואלים, לבין לא־בני־אדם – תודעה קולקטיבית. התיאורים של יצורים בעלי גופים נפרדים אך זיכרונות, דעות וקול זהים ומשותפים מבטאים את החשש שלנו מאיבוד הייחודיות, החוויה האישית והרצון החופשי (וביצירות ובתקופות מסוימות, גם את הפחד ממשטרים טוטליטריים, ובפרט מהקומוניזם הסובייטי). בו בזמן, משתקף בהן גם הפיתוי להשתייך לקולקטיב, להיות מובן לחלוטין, להיות פטור מדאגות פרטיות.

בשני סוגי התיאורים האלה מוצבים "אנחנו", בני האדם, כנגד "אַחֵר" נוכרי ושונה מאיתנו במאפיין מכריע: חוסר יכולת לשקר או חוסר אינדיווידואליות. בסדרה ״פלוריבוס״, בני האדם שהפכו ללא־אנושיים מסומנים סימון כפול – הם איבדו הן את האינדיווידואליות שלהם והן יכולתם לשקר.

האמת, כל האמת – אבל לא תמיד מאותה סיבה

מעניין להבחין שבכמה מן היצירות חוסר היכולת לשקר נובע ממעין תמימות – חוסר יכולת לא רק לומר אלא אפילו לדמיין דבר שאינו תואם את המציאות, כמו ב־Embassytown או ב"עולם הדיסק". אולם לא תמיד זו הסיבה. הפיות והדרקונים משתייכים לז'אנר "עורכי הדין": ערמומיים ותחמנים, שולטים בניואנסים של ניסוח ובהשמטה מכוונת אך מנועים מלומר שקר ממש. זאת אולי כמשקל־נגד לכוחות וליתרונות הרבים שלהם: כוח פיזי וקסם, יופי וכמעט־אלמוות. לעומתם, לאדם שמורה היכולת לשקר – נשקו של החלש במאבקו בכוחות הגדולים ממנו.

ואילו ב"פלוריבוס" חוסר היכולת לשקר הוא מגבלה נורמטיבית: התודעה הקולקטיבית אינה מסוגלת לשקר או להרוג בשום תנאי. היא נעשתה מוסרית יותר, ובדיוק משום כך חדלה להיות אנושית לגמרי.

•

תודה גדולה לכל מי שתרמו לי דוגמאות מעניינות לפוסט הזה, ובפרט לציפורה פישר, למורז ברנדיס, לשרית פרקול, לנעם לויתן, לענת לנדאו, לחגי גומפרט, לאיל חיות־מן, לזהרה רון וליואב אבני. על שקרים ושקרנים דיברנו גם כאן.

•

שמחה לספר שמאמר של ד"ר נורית מלניק ושלי ראה אור בגיליון מיוחד של כתב העת המצוין "מחקרים בלשון". המאמר עוסק בשגיאות לשון שמעצבנות אנשים ובאנשים ששגיאות (או "שגיאות") לשון מעצבנות אותם. על המאמר תוכלו לקרוא כאן ואת המאמר עצמו תוכלו למצוא כאן.