כשהמילים שומרות על נפשנו: פוסט לכבוד יום הזיכרון הבינלאומי לשואה

פרימו לוי בצעירותו

השנים האחרונות זימנו לנו, לצערנו, הזדמנויות רבות לשמוע מאנשים מה סייע להם להחזיק מעמד בנסיבות קשות מאוד. היו מי שהחליטו להתמקד בטוב, מועט ככל שהיה. היו מי ששאבו כוח מתמיכה במי שנמצאו לצידם. והיו מי שנאחזו במילים – כמו תפילות, או מילותיהם של אנשים אהובים שהגיעו אליהם כנגד כל הסיכויים.

לרגל 27 בינואר, יום הזיכרון הבינלאומי לשואה, דיברתי היום עם מיה סלע ב"מה שכרוך" על שני ספרים שונים מאוד העוסקים בתקופת מלחמת העולם השנייה ובפרט השואה, שגיבוריהם השתמשו במילים מעולם הספרות כעוגן שסייע להם לשמור על נפשם בתקופה אפלה.

"לֹא נוֹצַרְתֶּם לִחְיוֹת כְּחַיְתוֹ־יַעַר"

ספר אחד הוא הזהו אדם? של הסופר היהודי־איטלקי פרימו לוי, שבו הוא מספר על 11 החודשים בחייו שבהם היה במחנה הריכוז וההשמדה אושוויץ ועבד במחנה העבודה בּוּנָה. באחד הפרקים הוא מתאר כיצד הלך להביא מרק לצוות העבודה שלו יחד עם אסיר מאלזס בשם ז'אן. ז'אן ביקש ללמוד ממנו איטלקית, ולוי בחר לדקלם מן הזיכרון כמה בתים מתוך הקומדיה האלוהית.

נזכיר שהקומדיה האלוהית היא שיר עלילתי רחב יריעה של המשורר האיטלקי דנטה אליגיירי, שנכתב במאה ה-14. לאורך השיר המשורר עושה את דרכו דרך התופת (האינפרנו), כור המַצרֵף (פורגטוריום) וגן העדן.

שני האסירים החלשים, הרעבים והמלוכלכים האלה עושים אפוא את דרכם במחנה, ותוך כדי כך לוי מדקלם לז'אן קטע מתוך "התופת" שבו יוליסס – הגרסה הלטינית של שמו של אודיסיאוס הגיבור מהמיתולוגיה היוונית – מספר על מסעו האמיץ עד למותו, לפי הגרסה של דנטה. הסצינה מגיעה לשיאה בשלוש שורות שלוי מצטט, כאן בתרגום עמנואל אוֹלְסְבַנְגֶר:

רְאוּ אֶל צוּר מַחְצַבְתְּכֶם הַבִּיטוּ

לֹא נוֹצַרְתֶּם לִחְיוֹת כְּחַיְתוֹ־יַעַר

כִּי אִם לִרְדֹּף יְקָר, בִּינָה וָדַעַת!

(התופת, שיר כ"ו, 118–120.)

לוי נפעם כולו מן ההיזכרות בשורות האלה. במציאות של המחנה הוא חש אותן כתזכורת שהוא וחבריו במחנה לא נועדו לקיום של הישרדות יומיומית, רעב ועבודה מפרכת, אלא למסע אנושי של חיפוש דעת, חירות ומשמעות. הוא כותב (בתרגום יצחק גַרטי):

ריבון העולמים! נדמה לי שגם אני שומע את הדברים בפעם הראשונה – כּתרועת שופר, כקול שׁדי. לרגע שכחתי מי אני והיכן אני.

הסיטואציה ההיסטורית הוסיפה עוד רובד לשורות האלה של דנטה: לא זו בלבד שהן מעניקות ללוי הזדמנות לזכור את חייו כאדם חופשי, סקרן ובן תרבות, אלא שהן מזכירות לו את זהותו כאיטלקי; שאף שאיטליה הקיאה את יְהוּדֶיהָ מתוכה, הוא עדיין בן איטליה והיצירה הזאת שייכת גם לקאנון שלו.

אבל הסצנה נחתמת בשורה האחרונה בשיר (קאנטו) של יוליסס – וגם בפרק של לוי – המתארת את מותם של יוליסס וחבריו:

עַד כִּי נִסְגַּר הַיָּם מֵעַל רֹאשֵׁנוּ.

למצוא נחמה בשיטת דיואי

נמשיך לגיבורה שונה לגמרי, שנאחזה אף היא במילים – ובספרים, ובסִפְרִיָּה – כדי לשמור על נפשה בתקופת מלחמת העולם השנייה. הספרייה בפריז מאת ג'נט סקֶזליאֶן צ'רלס (בתרגומה היפה של מור רוזנפלד) הוא רומן היסטורי שגיבורתו, אודיל, היא ספרנית צרפתייה צעירה שעובדת בספרייה האמריקאית בתקופת המלחמה. עם הכיבוש הנאצי נאסר על מנויים יהודים, ובהם ידידיה, לשאול ספרים בספרייה, ובהמשך, כידוע, גם גרוע מזה. אודיל מתמודדת עם מחסור, עם כובש שנוא, עם הדאגה לאחִיהָ שבחזית ולבסוף גם עם ההבנה למי שייכות הדירות היפות והריקות שהחבר השוטר שלה לוקח אותה לבלות בהן.

כדי להתמודד עם המציאות הזאת אודיל נאחזת בעבודתה, בספרים (במשך תקופה מסוימת הספרנים מבריחים ספרים לבתיהם של מנויים יהודים) ובפרט היא מרגיעה את עצמה בעזרת שמות הנושאים בשיטת דיואי. שיטת דיואי, שאנחנו מכירים כמספרים שעל שדרות הספרים ועל המדפים בספרייה, היא שיטה שהמציא הספרן האמריקאי מלוויל דיואי במאה ה-19. בשיטה זו הספרים מחולקים לכמה תחומים מרכזיים, שלכל אחד מהם מספר משלו – 800, למשל, הוא המספר של תחום הספרות. אחרי החלוקה העיקרית הזאת אפשר להמשיך לחלק חלוקות־משנה ולתת להן מספרים משלהן.

אחת הדרכים שבהן אודיל מרגיעה את נפשה היא לחפש בזיכרונה את מספרי דיואי של דברים שהיא נתקלת בהם, או להחליט לאיזה תחום היו שייכים אילו היו ספר. למשל, כאשר חברתה מרגרט מתחילה לצאת עם נאצי, היא אומרת לעצמה:

מרגרט ונאצי. כמה מוזר לחבר את שתי המילים האלה. הן באו משני ספרים נפרדים שהשתייכו למדפים נפרדים.

וכאשר מרגרט נותנת לה שוקולד שקיבלה מהחבר שלה, מוצר נדיר ויקר בזמן המלחמה:

כשהשוקולד החלבי נמס בפי, תהיתי מה היא עשתה כדי לזכות במותרות שכאלה, מה עוד היא קיבלה. משי? סטייק? מה היו מספרי דיואי שלהם? הקרוב ביותר שהצלחתי לחשוב עליו היה 629 בשביל תולעי משי ו-636.2 לבּקר.

כמו פרימו לוי המדקלם מן "האינפרנו", אודיל מדקלמת נושאי דיואי – דרך להיאחז בספרות, בתרבות ובזהות, ולשמור על הנפש כאשר העולם מחשיך סביבה.

•

התמונה באדיבות ויקיפדיה