מי אני ומה שמי? תרגומי שמות של ספרים

תרגום לעברית של יצירות ספרות כרוך לעיתים בבחירות מפתיעות ויצירתיות בתרגום שמותיהן, וברור מדוע. שם של ספר הוא טקסט קצר מאוד, המופיע עם הקשר מועט מאוד. לצד הרצון לשמור על נאמנות לשם המקורי וגם לאפשר לקוראים לקשר בין הספר בעברית לבין שמו בשפת המקור, תרגום השם כרוך לפעמים באתגרים לשוניים ותרבותיים. יחד עם מיה סלע בתוכנית הרדיו מה שכרוך, התבוננתי בכמה בחירות המתמודדות באופן מעניין ומרשים עם אתגרים כאלה.

גיור או לוקליזציה

הדוגמאות הקלאסיות העולות בדעתנו כשאנו חושבים על שינוי שם של ספר בתרגום הן עברוּת או לוקליזציה, בייחוד של שמות הגיבורים. דוגמאות ידועות ואהובות מסוג זה הן "אורה הכפולה" של אריך קסטנר, שבשפת המקור היא "לוֹטְכֶן הכפולה" (Das doppelte Lottchen) – "לוטכן" הוא שם חיבה ל"לוֹטֶה"; הנזל וגרטל שהפכו לעמי ותמי וכמובן רומיאו ויוליה של שייקספיר שהפכו ל"רם ויעל" בתרגום של יצחק זַלקינסון שראה אור בווינה בשנת 1878 (תרל"ח!).

אבל "גיור" של שמות יצירות יכול לקרות גם בדרכים אחרות. באופן מעניין, שתי יצירות של הסופרת איין ראנד זכו לשמות עבריים "מגוירים" מעט. יצירתה הגדולה וכנראה הידועה ביותר היא Atlas Shrugged (1957). השם מתייחס לתהליך שמתרחש בספר, שבו האנשים המוכשרים, החרוצים והיצרניים בחברה האמריקאית מפסיקים לייצר וליצור, מפסיקים להניע את גלגלי הפיתוח והייצור של הכלכלה ורבים מהם נעלמים לגמרי, במחאה נגד התעמרות ושחיתות של השלטון. השם המקורי של הספר מתייחס לענק אטלס מן המיתולוגיה היוונית, שנשא את השמיים על כתפיו. שם הספר מתאר מצב שבו הוא מסרב להמשיך לעשות זאת. בעברית הספר היה יכול לכאורה להיקרא, למשל, "אטלס מתנער". תחת זאת, הן בתרגום הוותיק של יצחק אברהמי (1960, הוצאת ש. פרידמן) והן בתרגום החדש יחסית של יעל סלע־שפירו (2012, כנרת זמורה דביר), הוא נקרא "מרד הנפילים", שם ששואב דווקא מן התנ"ך, שבו הנפילים הם גיבורים אגדיים שנולדו מזיווגים בין "בני האלוהים" לבנות אדם ("הַנְּפִלִים הָיוּ בָאָרֶץ בַּיָּמִים הָהֵם, וְגַם אַחֲרֵי כֵן אֲשֶׁר יָבֹאוּ בְּנֵי הָאֱלֹהִים אֶל בְּנוֹת הָאָדָם וְיָלְדוּ לָהֶם, הֵמָּה הַגִּבֹּרִים אֲשֶׁר מֵעוֹלָם אַנְשֵׁי הַשֵּׁם", בראשית ו, ד). כלומר, תרגום השם הזה מחליף את המיתולוגיה היוונית בסיפור מן המקרא. במקום הענק אטלס, אנו מקבלים בני ענק מן המסורת היהודית, צאצאים של מלאכים ובני אדם.

ומן התנ"ך אל המשנה: ספרה של ראנד The Fountainhead (1943) גם הוא ראה אור פעמיים בעברית, בתרגום דניאל אהליהב (1954, הוצאת ש. פרידמן) ואינגה מיכאלי (2012, כנרת זמורה דביר). fountainhead באנגלית פירושו מקור של זרימת מים או מקור בכלל, ובהקשר הספר של ראנד הוא מציין את המקוריות, היצירתיות והעצמאות של הגיבור, האדריכל הווארד רוארק, שכוח היצירה שלו נובע מתוכו והוא אינו שועה לדעותיהם ולרעיונותיהם של אחרים. שני התרגומים לעברית הופיעו תחת השם "כמעיין המתגבר" – בחירה שהיא גם יהודית מאוד וגם מבריקה. במסכת אבות במשנה, רבי יוחנן בן זכאי משבח את חמשת תלמידיו ומונה את תכונותיהם הטובות. שניים מהם הוא מתאר במונחים הקשורים למים: "רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן הוֹרְקְנוֹס, בּוֹר סוּד שֶׁאֵינוֹ מְאַבֵּד טִפָּה […] וְרַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲרָךְ, מַעְיָן הַמִּתְגַּבֵּר." הוא מוסיף ואומר שאם כל חכמי ישראל יהיו בכף אחת של מאזניים ורבי אלעזר בן ערך באחרת, הוא יכריע את כולם. הביטוי "מעיין מתגבר" משמש כאן כדי לתאר את החכם היצירתי, החושב באופן עצמאי והוגה רעיונות ודעות משלו – תיאור מתאים מאוד לגיבור הספר הזה של ראנד.

"רכבת הילדים": קונוטציות היסטוריות

לעומת הדוגמאות האלה, של תרגום ששואב או מעביר את שם הספר לעולם המחשבה היהודית, ישנם תרגומי שמות שמתמודדים עם ההיסטוריה והתרבות שלנו מכיוון אחר. הסופרת האיטלקייה ויולה ארדונֶה כתבה ספר הנקרא במקור Il treno dei bambini , "רכבת הילדים". הספר מספר על ילד איטלקי בתקופה שאחרי מלחמת העולם השנייה שהשתתף במבצע שבו ילדים עניים מדרום איטליה נשלחו ברכבת להתארח אצל משפחות בצפון המדינה העשיר יותר, כדי לאכול היטב ולהתחזק. אלא שקוראי עברית שהיו רואים ספר בשם "רכבת הילדים" היו מניחים די כמובן מאליו שמדובר בספר על ילדים יהודים בתקופת השואה. לכן התרגום לעברית, של שירלי פינצי־לב, נקרא בשם אחר – "הילד מנאפולי".

הסתקרנתי לדעת איך הספר נקרא בגרמנית, ואכן, גם התרגום לגרמנית אינו נקרא "רכבת הילדים". תחת זאת הוא נקרא "רכבת התקווה", Ein Zug voller Hoffnung. זאת מן הסתם משיקול דומה מהכיוון ההפוך. בצרפתית ובאנגלית שם הספר הוא תרגום מילולי של שמו באיטלקית, כיוון שהצירוף של "רכבת" ו"ילדים" אינו נושא בהן משמעות שתטביע מראש כל משמעות אחרת.

"תהיה בריא, גבר"

ולכמה תרגומי שמות שהשיקולים שהנחו אותם היו יותר לשוניים "נטו" – שם הספר The Raw Shark Texts מאת סטיבן הול נועד להישמע דומה ל-Rorschach tests, מבחני רורשאך, כיוון שהספר עוסק בקשר בין טקסט, תמונה ותודעה. תרגום מילולי של שם הספר לעברית לא היה מאפשר את משחק המילים הזה. לכן תרגומה של יעל אכמון לספר נקרא "כריש זיכרון" – שם המתאר בפשטות את האויב הראשי של הגיבור, כריש שטורף זיכרונות. איור הכריכה הראשונה של הספר בשפת המקור כלל תמונה דומה לכתם דיו במבחן רורשאך; על כריכת המהדורה העברית מופיע איור שיצר הסופר עצמו שבו הכריש מטפטף אל כוס מים כמו דיו, כמחווה לשם שנזנח.

בעולם ספרי העיון אנו מוצאים כמה דוגמאות נחמדות. And How Does That Make You Feel? של ג'ושוע פלטשר, על המתרחש מאחורי הקלעים של הטיפול הפסיכולוגי, זכה בתרגומה של אלה נובק לשם החינני "ואיפה זה פוגש אותך?". המשמעות אינה זהה, אבל הטון כן.

הספר Man Alive של ד"ר ג'ף פוסטר עוסק בבעיות בריאות שצריכות להטריד גברים; Man alive הוא ביטוי מיושן המשמש כקריאת תדהמה, בדומה ל"אלוהים אדירים" בעברית. בעברית הוא נקרא בהברקה של המתרגם יואב כ"ץ "תהיה בריא, גבר".

ובחירה קטנטנה שעוררה עניין רב נעשתה בתרגום שמה של הביוגרפיה הנקראת במקור Lincoln and the Jews: A History מאת ג'ונתן סרנה ובנג'מין שָאפֶּל. הספר עוסק ביחסיו המיוחדים של הנשיא ה-16 של ארצות הברית עם הציבור היהודי־אמריקאי, וראה אור בעברית בתרגום עמנואל לוטם. שמו של הספר בתרגום הוא "לינקון והיהודים" – תעתיק מפתיע במקצת של השם Lincoln, שאנחנו רגילים לראות אותו כ"לינקולן" (התוצאה היא שישראלים רבים מבטאים את השם הזה "לינקולֶן"). כאשר לשם יש תעתיק רווח בעברית, המדיניות המקובלת היא לשמור עליו, גם אם הוא אינו תואם את ההגייה (למשל, אנחנו כותבים "פריז" אף שהצרפתים אומרים "פארי"). הניחוש שלי הוא שהכתיב הלא־סטנדרטי הזה בשם הספר נועד במידה מסוימת לכך שידברו עליו, כלומר למטרת יח"צ – מטרה לגיטימית ביותר, שאני שמחה לסייע מעט בהשגתה. אגב, נשים לב שהכתיב שנבחר הוא עדיין "לינקון" ולא "לינקן", שהוא תעתיק נאמן יותר להגייה האמריקאית של השם, אולי גם כדי לא לבלבל יותר מדי את ציבור הרוכשים.

•

תודה רבה לסופרת והמתרגמת דנה אלעזר־הלוי, שהציעה לי את הנושא המעניין הזה. תודה לכל הרבים והטובים שהציעו לי דוגמאות נהדרות לבחירת שמות לספרים מתורגמים ולשיקולים שהנחו מו"לים, עורכות ומתרגמים בבחירת השמות האלה. לצערי הרב לא יכולתי להביא כאן את כולן, אבל אפשר לקרוא אותן כאן וגם כאן. תודה מיוחדת לשירלי פינצי־לב, אדר גניפ, אייל חיות־מן, גיא הרלינג־פישר, אסף ברטוב ויעל אכמון.