גוף ראשון, גוף שלישי: התנועה בין "אני" ל"היא" בשני ספרים שונים מאוד (ואולי לא כל כך)

רוצחת סדרתית באיטליה של מוסוליני וסטודנטית אמריקאית אבודה שמעלה תמונות עירום לאונליפאנס – שתי גיבורות ספרותיות, לכאורה שונות מאוד, ובכל זאת אולי גם דומות. מאפיין לשוני יוצא דופן מחבר בין שתי הדמויות והיצירות, וכאשר מבחינים בו, אפשר לשים לב לדמיון המפתיע ביניהן – אולי אפילו מבחינת האופן שבו קיבלו אותן הקוראים והביקורת. על כל אלה, וגם על התאבקות ועל התפקיד של קוראים צרפתים בפרסום ספרות איטלקית, דיברתי אתמול ב"מה שכרוך" עם יובל אביבי ומיה סלע.

שונות אך דומות

נציג תחילה את הספרים שבהם מופיעות שתי הגיבורות שלנו. "מרגו צריכה כסף" של הסופרת האמריקאית רופי תורפ הוא ספר חדש, שראה אור בעברית ממש לאחרונה בתרגומה המצוין של לי עברון. גיבורת הספר, מרגו, היא בתם של מלצרית ב"הוטרס", רשת מסעדות שהמלצריות בהן לובשות תלבושות סקסיות, ושל אב מתאבק מקצועי לשעבר, החי עם אשתו וילדיו החוקיים שאינם יודעים על קיומן של מרגו ואימהּ. כפי שמרגו עצמה אומרת – משפחה שהיא "זבל לבן" (white trash). מרגו היא צעירה מבריקה, אך בשל חסרון כיס היא נאלצת לוותר על חלומה ללמוד באוניברסיטה יוקרתית ומסתפקת בקולג' קהילתי צנוע. עד מהרה היא מנהלת רומן עם אחד המרצים שלה, נכנסת להיריון, מחליטה לא להפיל וכך נעשית במהירות הבזק לאם חד־הורית צעירה, דלפונית, כמעט ללא גב משפחתי ובלי מסגרת לתינוק, שחיה בדירה עם שותפות. בנקודה הדי מייאשת הזאת בחייה היא בוחרת לפרנס את עצמה ואת בנה התינוק באמצעות חשבון אונליפאנס שבו היא מעצבת לעצמה דמות אמנותית, ספק־חייזרית, ומעלה בו תמונות וסרטונים אירוטיים. הבחירה הזאת עולה לה במחירים חברתיים לא־פשוטים.

מן האם הטרייה האמנותית נמשיך אל הגיבורה השנייה שלנו, המופיעה בספר "אמנות השמחה" של גוֹליארדה ספיינצה. ספר זה נחשב נועז ומעורר מחלוקת, הן בשל תוכנו הפרובוקטיבי והן בשל הרקע האישי והחברתי של המחברת. ספיינצה הייתה סופרת, שחקנית ופמיניסטית איטלקייה ילידת סיציליה, בתם של הורים סוציאליסטים ואינטלקטואלים. החוג החברתי שלה כלל בין השאר את אלזה מורנטה ואת הבמאים פזוליני וברטולוצ'י. היא הייתה נפש סוערת ובתקופה של מחסור אף גנבה את תכשיטיה של חברה והושלכה לכלא – שם שהתה אומנם ימים אחדים בלבד, אך החוויה הותירה בה חותם עמוק.

ספיינצה כתבה את "אמנות השמחה" במשך תשע שנים, והיצירה מונומנטלית בהיקפה: אורך הספר בעברית מעל 600 עמודים. אך כשסיימה את הכתיבה באמצע שנות השבעים, הספר לא התקבל לפרסום בשום הוצאה לאור. ב-1998, שנתיים לאחר מותה של ספיינצה, פרסם בן זוגה את הספר במהדורה מצומצמת. כמה שנים אחר כך, בראשית שנות האלפיים, תורגם הספר לצרפתית וזכה להצלחה אדירה – כ-300 אלף עותקים נמכרו בתוך חודשים ספורים. רק לאחר מכן "התגלה" הספר והיה לרב־מכר גם באיטליה. התרגום הנפלא לעברית הוא של המתרגמת שירלי פינצי־לב.

גיבורת "אמנות השמחה" היא מוֹדֶסטָה, שכמו מרגו, היא בת לאם ענייה ממעמד חברתי נמוך ולאב שכמעט אינו נוכח בחייה. בצירוף מקרים נחמד, היא נולדת מאה שנה כמעט־בדיוק לפני מרגו: מרגו כנראה בסביבות שנת 2000, מודסטה בשנת 1900. עוד לפני עמוד 20 בספר, מודסטה בת התשע רוצחת את אמא שלה ואת אחותה, ובלי ספוילרים, זו אפילו אינה האם היחידה שלה שהיא רוצחת לאורך הספר. היא חכמה, ביקורתית ושאפתנית, אינה מסתפקת לא במשפחה הלא־אוהבת שעלתה בגורלה ולא בעוני שלתוכו נולדה, ולאחר שזכתה בילדותה בכינוי החיבה "נסיכה", היא מצליחה להפוך, בערמומיות ובתחכום, לנסיכה אמיתית.

אם כן, שתי הגיבורות האלה שונות מאוד – במקום ובתקופה שבהם הן חיות, במעמד החברתי שהן מגיעות אליו ובכך שרק אחת מהן היא רוצחת. ועדיין, אפשר להבחין גם בקווי דמיון מפתיעים: ברקע המשפחתי, בהליכה כנגד מוסכמות חברתיות ובבחירות הלא־קונוונציונליות. שתי הגיבורות גם מביעות ביקורת, כל אחת על החברה שהיא חיה בה – שבשתיהן אנשים עניים מתקשים להגיע להשכלה ראויה, לטיפול רפואי, לאפשרות להתפרנס ובד בבד גם לגדל את ילדיהם.

"זה בהחלט אחד הקטעים שאצטרך לספר בגוף שלישי"

נעבור כעת להתבונן במאפיין הלשוני הלא־שכיח המשותף לשני הספרים: הקול המספר שלהם עובר לסירוגין בין גוף ראשון, "אני", לגוף שלישי, "היא" – תמיד מנקודת מבטה של אותה דמות, גיבורת הספר. שני הספרים עושים זאת בדרכים שונות מעט.

ב"מרגו צריכה כסף" יש ממד ארספואטי מפורש, ובין השאר, מרגו לומדת קורס שעוסק בדיוק בסוגיה הזאת של קולות מסַפְּרים, אצל המרצה שאיתו היא מנהלת רומן. מרגו אומרת לנו בפירוש שהיא בוחרת לעבור בין גוף ראשון לגוף שלישי בסיפור שהיא מספרת לנו, ועושה זאת בקטעים שלמים: קטע בגוף ראשון, קטע בגוף שלישי. היא גם אומרת לנו למה היא עושה זאת (גם אם בעיניי זו אינה הסיבה היחידה, כפי שנראה): כי כך היא מתרחקת מה"מרגו שהייתה אז", קל לה יותר "לחוש אהדה" כלפיה והיא אינה צריכה "לנסות להסביר איך ולמה עשיתי את כל הדברים שעשיתי". אם כן, המעבר לגוף שלישי מאפשר למרגו ליצור מרחק רגשי בינה לבין אירועים בחייה שהיא אמביוולנטית לגביהם. כך, למשל, היא מכריזה מפורשות על המעבר לגוף שלישי כשהיא מספרת לנו איך החליטה, בניגוד לשכל הישר ולכללי הזהירות, לתת את מספר הטלפון שלה ללקוח מאוליפאנס:

וזה בהחלט אחד הקטעים שאצטרך לספר בגוף שלישי:

מרגו אכלה קראנץ' בֶּרִיז בחושך, ולפתע הטלפון שלה צלצל … "הלו?" אמרה, אף על פי שידעה מי זה. היא נתנה לג'יי־בי את מספר הטלפון שלה ברגע שקיבלה את ההודעה שלו.

ב"אמנות השמחה" המעבר בין גוף ראשון לשלישי עדין יותר, ואינו מוצהר ושיטתי. רוב הרומן כתוב בגוף ראשון, ומדי פעם, לזמן קצר, מתרחש מעבר לגוף שלישי ובחזרה. גם כאן, אחת הסיבות למעבר לגוף שלישי היא התרחשויות קשות וטעונות רגשית. למשל, מודסטה עוברת לגוף שלישי כאשר היא מתארת כיצד נאנסה בעודה ילדה קטנה:

הוא היה מפחיד, אבל היה אסור לי להראות לו. הייתי צריכה להיות חזקה כמוהו. … היא היתה צריכה לברוח, אבל הסלע התגלגל לאט להיות מעליה, מחץ אותה אל קרשי המיטה הגדולה …

אך המעבר לגוף שלישי משרת גם מטרה נוספת. שתי הגיבורות האלה, מרגו ומודסטה, הן דמויות נשיות שהולכות בדרך יוצאת דופן. כל אחת מהן בדרכה חורגת מנורמות של מעמד, מגדר, מוסר ודת, בתקופתן ובכלל. מודסטה, חוץ מעניין הרציחות, היא אתאיסטית בחברה דתית מאוד, יש לה קשרים רומנטיים הן עם גברים והן עם נשים והיא מנהלת את עצמה ואת סביבתה בהחלטיות ובחוכמה המזכים אותה שוב ושוב במחמאה המפוקפקת "את, נסיכה, היית צריכה להיוולד גבר".

מרגו, להבדיל, מעוררת התנגדות וכעס כאשר יש לה רומן עם גבר נשוי, כאשר היא נכנסת להיריון, יולדת את התינוק ופוגעת מאוד בסיכוייה ללמוד ולהתבסס מקצועית וכלכלית, כאשר היא מחליטה, כאם לתינוק רך, לפרסם תמונות עירום שלה באינטרנט – ואחרי כל אלה, כאשר היא מסרבת לראות בעצמה בחורה טיפשה, לא מוסרית ואֵם רעה. תחת זאת היא מנסה להגדיר את עצמה בעצמה: אֵם מסורה שמטפלת בילדהּ ומפרנסת אותו בהצלחה, אשת עסקים ואמנית שמעצבת לעצמה דמות יוצאת דופן באונליפאנס – בהשראת אביה, מתאבק ומנהל בתחום הרסלינג, תחום תיאטרלי שבו עיצוב הדמויות והסיפור חשוב לא פחות מהמכות.

המעבר מגוף ראשון לגוף שלישי משקף בעיניי את הניסיון של מרגו לספר על עצמה בקולה־שלה, אבל גם להסתכל על עצמה מהצד, להבין ולנתח כיצד היא נראית ונתפסת וכך להמציא ולספר על עצמה סיפור חדש.

ההתבוננות הזאת מהצד ככלי לניתוח ולהבנה של בני אדם, כדי לתמרן אותם לפי צרכיה וכרצונה, ממלאת תפקיד מרכזי גם ב"אמנות השמחה". מודסטה מחליטה "ללמוד את עצמי ואת האחרים כמו שלומדים דקדוק, מוזיקה". היא מתבוננת בעצמה ובזולתה בלי רחמים, מבינה מה מניע אנשים ולומדת לרסן את הבעותיה ואת דבריה כדי לא לחשוף את רגשותיה האמיתיים, אלא להציג את החזות המזויפת הנחוצה לה.

הלשון הכפולה הזאת של גוף ראשון ושלישי, והמבט הכפול של הגיבורות מתוך עיניהן אך גם מהצד, משתקף, בעיניי לא במקרה, במבט של הקהל והביקורת על הספרים. האם "מרגו צריכה כסף" הוא רומן קליל או ספר שעוסק בצורה מרתקת בסוגיות כבדות משקל של יחסי כוח, זהות, מיניות נשית, אימהות והישרדות? האם הבחירות שמרגו עושה מוצגות בו כלגיטימיות ומעצימות, או כניצול שמוכתב על ידי מצב חברתי? (או אולי גם וגם?) האם "אמנות השמחה" הוא יצירת מופת או כפי שהיו מי שטענו, רומן פרובוקטיבי ומלודרמטי, אפילו פורנוגרפי? האם ההסתייגות שנתקל בה בשנות השבעים הייתה מוצדקת, או שמא התגובה ההולמת הייתה ההתלהבות שבה התקבל בראשית המאה ה-21?

•

תודה רבה לשירלי פינצי־לב, מתרגמת "אמנות השמחה" של ספיינצה. את הספר היפה הזה ואת המאפיין הלשוני הייחודי שלו שתיארתי כאן הכרתי בהרצאתה של שירלי במכון האיטלקי לתרבות חיפה. הרצאתה הבאה של שירלי באותה סדרה, חינם ובזום, תתקיים בתאריך 25 בנובמבר.

התמונה באדיבות צ'אט GPT.