על ערלות שפתיים וערלות לב

שוחחנו כאן לאחרונה על גיבורים כבדי פה וכבדי לשון. הביטוי הזה מופיע בדברים שאומר משה על עצמו: "וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל ה' בִּי אֲדֹנָי, לֹא אִישׁ דְּבָרִים אָנֹכִי, גַּם מִתְּמוֹל גַּם מִשִּׁלְשֹׁם גַּם מֵאָז דַּבֶּרְךָ אֶל עַבְדֶּךָ, כִּי כְבַד פֶּה וּכְבַד לָשׁוֹן אָנֹכִי" (שמות ד י). אך משה תיאר את עצמו גם בביטוי נוסף: "ערל שפתיים". התיאור הזה מופיע פעמיים, אחת מהן בשמות ו ל: "וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה לִפְנֵי ה', הֵן אֲנִי עֲרַל שְׂפָתַיִם וְאֵיךְ יִשְׁמַע אֵלַי פַּרְעֹה".
הביטוי הזה, "עֲרַל שְׂפָתַיִם", מעניין מכמה בחינות. ראשית, משום שהוא דומה בצורה ובמשמעות שלו לביטוי הכפול "כבד פה וכבד לשון" ודומה עוד יותר לביטוי "ערל לב", המופיע אף הוא במקרא, ובכל זאת שני הביטויים האלה פופולריים מאוד כיום ואילו "ערל שפתיים" אלמוני למדי. כמו בתחומים אחרים, גם בשפה קשה לדעת מה יהפוך לוויראלי.
שנית, הביטוי מעניין גם בגלל היהודיות המובהקת שלו – הביטוי מתבסס על המאפיין הפיזי של ברית המילה ומתאר את הדיבור הבלתי רהוט באמצעות דימוי של שפתיים עטויות כיסוי. בדומה לכך, הביטוי המקביל "ערל לב" פירושו בעל לב אטום, חסר רגישות וחמלה, שאינו רואה את הזולת. ביטוי זה מופיע במקרא בתיאורים הציוריים "כִּי כׇל הַגּוֹיִם עֲרֵלִים וְכׇל בֵּית יִשְׂרָאֵל עַרְלֵי לֵב" (ירמיהו ט כה) "כׇּל בֶּן נֵכָר עֶרֶל לֵב וְעֶרֶל בָּשָׂר לֹא יָבוֹא אֶל מִקְדָּשִׁי" (יחזקאל מד ט).
ולבסוף, הביטוי מעניין גם משום שהניקוד שלו במקרא אינו תואם את ההגייה המקובלת כיום. רובנו, אם נאמר על מישהו שהוא "ערל לב" (או לצורך העניין, "ערל שפתיים"), נבטא כנראה את המילה הראשונה כך: "עָרֵל". ואילו משה אומר "הֵן אֲנִי עֲרַל שְׂפָתַיִם" (aral).
ה"עֲרַל" הזה אינו כה מפתיע אם נשים לב שלפנינו צורת סמיכות. כפי שאנחנו אומרים "הוא חָסֵר לי" אבל "הוא חֲסַר לֵב", או "השולחן כָּבֵד" אבל "זהו עניין כְּבַד מִשְׁקָל", כך הצורה התקנית היא נניח "לִבּוֹ עָרֵל" אבל הוא "עֲרַל לֵב" (או "עֲרַל שְׂפָתַיִם", לפי העניין).
חדי העין שביניכם ודאי הבחינו שהמקרא מציע לנו גם את הצורה "עֶרֶל־" ("עֶרֶל לֵב"), כמו בפסוק מיחזקאל.
בימים האלה נדמה שהאנשים ערלי הלב רבים מתמיד. במובן מסוים, ברור מדוע. חוויות קשות עשויות להקשות את הלב, והתרחשו כאן אירועים קשים מאין כמותם. ובכל זאת, בתאריך הזה, שלושים שנה לרצח יצחק רבין, נקווה ונפעל להתממשותו של פסוק אחר מיחזקאל: "וְנָתַתִּי לָכֶם לֵב חָדָשׁ, וְרוּחַ חֲדָשָׁה אֶתֵּן בְּקִרְבְּכֶם, וַהֲסִרֹתִי אֶת לֵב הָאֶבֶן מִבְּשַׂרְכֶם וְנָתַתִּי לָכֶם לֵב בָּשָׂר".
•
אוהבים ואוהבות לשון? מוזמנים להירשם לתוכנית לימודי העריכה הלשונית באוניברסיטת תל אביב, שאני מלמדת בה. אפשר לחלוטין להתחיל בסמסטר ב.

תודה רבה על הפוסט המקסים. הציטוט מיחזקאל הזכיר לי את השיר 'הכותל' של יוסי גמזו שמרפרר ליחזקאל:
"יש אנשים עם לב של אבן, יש אבנים עם לב אדם."
תודה לך, אריק! ואיזה יופי, לא הבחנתי עד עכשיו בקשר בין השניים.
מעניין, תודה. ניסיתי להגיב כמה פעמים ללא הצלחה ואני כבר לא זוכר מה כתבתי… מקווה שכעת אצליח
הנשר נחת הפעם 🙂 תודה רבה!