"שה חושר טקט, שה מה ששה!": על גיבורים כבדי פה וכבדי לשון

גיבורים עם קשיי שפה – זה היה נושא שיחתי אתמול עם מיה סלע ב"מה שכרוך". גיבורים כאלה הם דמויות מאתגרות: קשה להם להביע את מחשבותיהם ולתקשר עם הדמויות האחרות, ונוסף על כך הקושי השפתי שלהם מושך תשומת לב רבה, שעלולה להיות על חשבון דברים אחרים. אך האתגר הזה עשוי גם להניב תוצאות יפות ומעניינות.

דמויות המתמודדות עם קושי שפתי תורמות ליצירה בשלוש דרכים, שבעיניי יש ביניהן מתח. אחת – הייצוג של המציאות עצמה, החיים עצמם, שבהם לא פשוט להיות אדם שהדיבור שלו משובש, בין שמדובר בהגייה משובשת (כגון הגיית sh במקום s) או בקושי למצוא את המילים ולבטא את המחשבות בגלל פגיעה נוירולוגית, כמו אפאזיה. שנייה – המקום הספרותי, העלילתי והסמלי, שהמאפיין הלשוני הזה מקבל ביצירה, כגון החוויה של להיות שונה ולהיתפס כ"טעון תיקון" או להזדקן ולאבד את האחיזה בחיים. ושלישית – המשחק הלשוני־אסתטי במאפיין הדיבור הזה, שעשוי להוביל לתוצאות חינניות, פיוטיות או משעשעות, גם אם במציאות זו אינה בדרך כלל החוויה הכרוכה בקושי השפתי.

לשון קצרה

יצירה אחת שיש בה דמות כזו, ואשר דיברה אליי במיוחד בתקופה זו של מלחמה שהיו ויש בה פצועים רבים, היא הסיפור "שישיפוש, או המלצר של הדוד שלי" של הסופר והמחזאי הגרמני וולפגנג בּוֹרְכֶרט. הסיפור הופיע בעברית באוסף "הרבה צרות היו לו עם המלחמות" (תרגום גבריאל צורן). בּוֹרְכֶרט חי חיים קצרים מאוד בתקופה בעייתית מאוד: 1947-1921. אף שביטא התנגדות לנאציזם, שירת בורכרט בצבא הגרמני, שם לקה במחלת כבד וסבל מפציעה שבגללה איבד אחת מאצבעותיו. הוא הואשם בכך שפצע את עצמו כדי להשתחרר מהשירות, נשפט ונכלא בכלא צבאי. מחלת הכבד שבה חלה בזמן שירותו הביאה לבסוף למותו בגיל עשרים ושש.

גם גיבורי סיפורו "שישיפוש, או המלצר של הדוד שלי" סובלים מנכות ומכאבים, אחד מהם בעקבות פציעה בצבא. הסיפור מסופר מנקודת מבטו של ילד היושב בבית קפה עם אימו ועם דודו גיבור המלחמה; הדוד הוא קטוע רגל וסבל גם פציעה בלשון שבגללה לשונו קצרה והוא אינו מסוגל להגות ס', ז' או צ', אלא מבטא אותן כ-ש'. רוצה הגורל והמלצר שמגיע לשולחנם סובל בדיוק מאותו מום ומאותו פגם בהיגוי, במקרה שלו מלידה. השיחה ביניהם כמעט מובילה למכות, כאשר כל אחד מהם סבור בטעות שהשני מחקה את צורת הדיבור שלו:

המלצר שואל "בבקשה? מה אתם משְׁמינים?"

הדוד מבקש שתי בירות ו"בשביל הילד שׁוֹדָה או גָשׁוֹשׁ. או מה יש לך חוּשׁ מִשֶׁה?"

המלצר חוזר על ההזמנה ואז שני הגברים עוצרים המומים וכל אחד מהם מאשים את רעהו, ב"רעם תותחים מרוחק", שהוא לועג לו (המלצר אומר "שֶׁה חֲשַׁר בושה משִׁדך לשְׁחוק עלי, חוֹשֶר טקט, שֶׁה מה שֶׁשֶׁה"). לאחר מכן כל אחד מהם, בסדר היאה לגרמנים, מציג מסמך המאשר את המום הפיזי ואת לקות הדיבור שלו, הם צוחקים בפראות ואז בוכים יחד.

לקות הדיבור של הגיבורים משמשת את הסופר ליצירת אי־הבנה לשונית משעשעת, ומאפשרת לבורכרט לומר לנו משהו על סבל פיזי ומום פיזי וגם להרהר על דמיון ושוני בין גורלות דרך עיניו של הילד המספר. האחיין הקטן מבחין כמה שני הגברים האלה בעלי המום הזהה הם שונים באופיים: המלצר החששן שסובל בגלל המום שלו (בני כיתתו בבית הספר כינו אותו "שישיפוש" במקום "סיזיפוס") ולעומתו הדוד כוח הטבע בעל הקול הרועם, החזק והבטוח בעצמו, שמכנה את המלצר "מסכן" בגלל לקות הדיבור שלו, כאשר הוא עצמו סובל בדיוק מאותו מום והוא גם קטוע רגל. למעשה, ההבדל הקיצוני בין שתי הדמויות האלה עשוי להיראות מופרז עד שאנו זוכרים שאנו רואים אותן מבעד לעיניו של האחיין הצעיר וכן, כפי שהעירה מיה, שלעיתים קל יותר לאדם להכיר בקשייו של מישהו אחר מאשר להודות בחולשתו שלו.

יש לו דרכים רבות לא לומר ס'

הסופר דייוויד סדאריס סבל בילדותו מפגם הגייה דומה, שאותו הוא מתאר במסה הקצרה Go Carolina מתוך הספר Me Talk Pretty One Day (2001). גם סדאריס הצעיר מתקשה להגות ס', במקרה שלו לא בגלל מום פיזי אלא פשוט בגלל קושי הגייה מלידה ("לשון עצלה"). החריגות הלשונית הזאת מתקשרת בתפיסתו של סדאריס הילד לחריגויות אחרות שלו ביחס לסביבתו – הוא מעדיף בנים על בנות ומנסה להסתיר זאת, מעדיף מלאכת יד ובישול על ספורט ומרגיש שהשִנשוּן שלו מתחבר למאפיינים אחרים של צורת הדיבור שלו ההופכים אותו לחריג בסביבתו, כמו קול גבוה שהוא חשש שלא יתחלף. הקישור בין מאפייני הקול שלו לבין ההומוסקסואליות שלו – או הקול שלו כהומוסקסואל, פשוטו כמשמעו – המשיך להעסיק את סדאריס עוד שנים רבות. בשנת 2014 השתתף סדאריס (אז בן קרוב לשישים) בסרטו הדוקומנטרי של העיתונאי דייוויד ת'ורפ Do I sound Gay ("האם אני נשמע הומו?"), העוסק בסטריאוטיפים לגבי צורת הדיבור של הומוסקסואלים.

בדומה לבורכרט, גם סדאריס הופך את הקושי השפתי לחומר ליצירתיות לשונית; במקרה שלו, שימוש וירטואוזי בשפה כדי לחמוק מהגיית מילים הכוללות את הצליל ס'. כך, בעוד שהמלצר והדוד אצל בורכרט אומרים "שׁוֹדָה או גָשׁוֹשׁ", סדאריס הילד מעשיר את שפתו ואף מבקש ומקבל תזאורוס, ספר מילים נרדפות, כדי למצוא לו ניסוחים שיעקפו את הקושי שלו. כך אנחנו מקבלים דיאלוגים משעשעים בינו לבין קלינאית התקשורת שלו, שבהם היא מנסה להוציא ממנו משפטים עם ס' והוא מוצא ניסוחים שעוקפים זאת: במקום לומר yes, "כן", הוא בוחר ב-correct או ב-affirmative. במקום Christmas tree הוא מדבר על עץ האורן, ה-pine tree, שעמד בבית במשך החג. במקום rivers, נהרות, הוא בוחר ב-many a river, צורה גבוהה וארכאית. מלבד קלינאית התקשורת, המתמרמרת על ההתחמקות שלו, כולם סביבו מרוצים, בפרט המורים: "איזה אוצר מילים!" "אילו מילים גבוהות, כל הכבוד!".

"הכּישוּלים שלי"

ברומן "רחשי תודה" של הסופרת הצרפתייה דלפין דה ויגאן, בתרגומה הווירטואוזי של רמה איילון, הגיבורה היא מישקה, קשישה שהייתה בעברה מגיהה בעיתון וכעת סובלת מאפאזיה – פגיעה נוירולוגית המשפיעה על יכולתה להשתמש בשפה ובפרט למצוא מילים כדי להתבטא ("אפאזיה" בעברית היא "שַׁתֶּקֶת דיבור" או "אִימְלוּת", הלחם של "אִי-" ו"מֶלֶל", בהשראת "אילמות").

לאורך הספר מצבה של מישקה הולך ומחמיר, ובשיחותיה היא מחליפה את המילים שאינה מצליחה למצוא במילים אחרות, הדומות למילים המבוקשות בצלילן או בתוכנן. קל לראות שהדיבור המשובש הזה, שבמציאות גורם סבל וקושי רב בתקשורת, הוא כר נרחב ליצירת טקסט פיוטי או משעשע, שהטעויות הלשוניות יוצרות בו תוצאה בעלת משמעות ומהנה מבחינה אסתטית.

כך מישקה, החוששת מביקורת ומרגישה שהיא מאבדת את השליטה בחייה, שואלת אם כדי להתקבל לבית אבות היא צריכה לעבור מבחן של "הכּישוּלים שלה" – איני יודעת צרפתית ולכן איני יודעת מה נאמר במקור, אבל בתרגום היפה של איילון, המילה שנוצרה משלבת בין "כישורים" לבין "כישלונות", כלומר מישקה חוששת מבדיקה של יכולותיה שנפגעו. בהמשך היא אומרת "זקנים זה עול […] אני יודעת טוב מאוד איך זה כובד, תאמיני לי" – הצירוף המבוקש, "איך זה עובד", מתמזג עם המילה "כובד", שקשורה לעול. במקום "זה קשה" מישקה אומרת "זה קָצֶה", ואנחנו חושבים על קצה חייה, ההולך ומתקרב. (נזכיר כי רמה איילון זכתה על תרגומיה בתואר אבירה במסדר האמנויות והספרות הצרפתי!)

תיאור זה של האפאזיה של מישקה הוא, שוב, גם תיאור של דבר־מה עצוב ואמיתי הקיים במציאות, ב"חיים עצמם"; וגם מטאפורה לאובדן, לשבר, ובפרט לאובדן הכרוך בהזדקנות וכן לחוסר היכולת לתקשר – שמופיע ברומן בכמה צורות: חוסר היכולת של מישקה להודות לזוג שהציל אותה כילדה בשואה משום שאינה יודעת מיהם וחוסר היכולת של קלינאי התקשורת ז'רום לשוחח עם אביו, שהיה אכזרי ומתנכר כלפיו. בד בבד, האפאזיה היא חומר לשימוש סמלי ואסתטי בלשון, הכרוך בעיניי במתח: לטוב ולרע, העיבוד הספרותי (גם) הופך מציאות קשה ועצובה לחומר גלם אמנותי.

•

תודה גדולה לכל מי שהציעו לי דוגמאות לגיבורים כבדי פה ולשון ביצירות ספרות, ובייחוד ליעל נוסבאום ולמירי שחם.