רואים אותנו? על החיים הסודיים של מבוגרים בספרות ילדים 

ספר מתוק שלקחתי מספריית רחוב החזיר אותי להרהור המלווה אותי זה זמן מה. ישנם ספרי ילדים ונוער שגם מבוגרים נהנים לקרוא אותם: סדרת "הארי פוטר" של ג'יי קיי רולינג, ספרי "ארץ ים" של אורסולה לה גווין וכמה מספריהם של מיכאל אנדה, אריך קסטנר ודיאנה וין ג'ונס הם דוגמאות ידועות מסוג זה. האם ייתכן שהמחברים של ספרים אלה כותבים לעיתים את דמויות המבוגרים מתוך מחשבה מפורשת לפנות גם לקהל בוגר? 

 
מלאך במחסן

נציץ תחילה בספר שבעקבותיו התכנסנו – Saffy's Angel מאת הילרי מק'קיי (ראה אור בעברית בשם "המלאך של זפי"). הוריה של זפי הם אמנים, ציירים. האב חי את החיים הטובים בלונדון, שם הוא סוג־של־מצליח באמנותו, ומגיע להציץ במשפחתו, לא בהנאה רבה, בסופי השבוע. האם מגדלת את ארבעת הילדים בכוחות עצמה, אף שהיא די חולמנית ולא־מעשית, וכל רצונה הוא להימלט למחסן בחצר שבו היא מציירת; הילדים מאכילים את עצמם ובמידה רבה מטפלים זה בזה. המורֶה לנהיגה של הבת הגדולה מחווה על האֵם (כמובן לא על האב…) את דעתו התמציתית: “Mother’s useless” ("האמא לא שווה כלום").

אך עם חלוף הדפים אנו מבחינים כי האם אוהבת ומפרגנת מאוד, שיש לה דרך חינוכית ברורה: לתת לילדים למצוא את דרכם גם אם הדרך הזאת לא בהכרח מוצאת חן בעיניה, ושלמעשה האם הזאת שמציירת במחסן היא ציירת מצליחה יותר מהאב עם הסטודיו בלונדון. כל זה מתגלה כבדרך אגב, בשולי העלילה המרכזית, שגיבוריה הם הילדים. 

קראתי ותהיתי: האם הילרי מק'קיי כתבה את הדמות הזאת כשהיא רואה לנגד עיניה גם קהל בוגר, נוסף על הקוראים הצעירים (קהל היעד העיקרי של הספר הוא גילאי 9–12), והאם סופרי ילדים ונוער אחרים עושים זאת? 

בתחום ספרות הילדים והנוער, מקובל שגיל קהל היעד דומה לגילם של הגיבורים, או להפך, כך שהנושאים המעסיקים אותם יהיו דומים. מטבע הדברים, דמויות בוגרות יוסיפו לספר נקודות מבט ונושאים המאפיינים שלבים אחרים בחיים. כך, אחת הדמויות הבולטות בסדרת "הארי פוטר" היא זו של סוורוס סנייפ, שאפשר לומר שהוא מתמודד (בין היתר!) עם עבודה אצל שני מעסיקים ועם סביבת עבודה רעילה במיוחד. ב"מוֹמוֹ" של מיכאל אנדה, מטאטא הרחובות בֶּפּוֹ מהרהר על הסוגיה של מציאת משמעות וערך בעבודה, אף אם היא פשוטה ולא־יוקרתית. בטרילוגיית "חומריו האפלים" של פיליפ פולמן, מריסה קולטר מנסה לשוב ולזכות באהבתה של בתהּ, והאביר טיאליס נאבק לזכות ביחס שוויוני ומכבד למרות ממדיו הגופניים הקטנים. והדוכסית ב"מדריך הקוסמים לאפייה הגנתית" של אורסולה ורנון מגינה על מעמדה מפני יועץ המנסה לרוקן את תפקידה מהשפעה ממשית. 

עם זאת, חשוב לזכור כי גם אם דמויות מבוגרים טובות עשויות להפוך ספר המיועד לקהל צעיר למעניין יותר גם לקהל בוגר, הן אינן נכתבות בהכרח למטרה זו. סופרים הכותבים יצירה מסוימת במחשבה על קהל צעיר, אך רואים אותו כְּראוי ומסוגל לקרוא טקסטים העוסקים בנושאים קשים, בעלי עומק רגשי ופילוסופי או הכתובים בסגנון פיוטי – דוגמת אריך קסטנר, אורסולה לה גווין ואצלנו, נורית זרחי וציפור פרומקין – עשויים לכלול בהם, באופן טבעי, דמויות מסקרנות ולא־טריוויאליות במגוון גילים. כלל איכויותיהם של הספרים האלה עשויות למשוך גם קהל בוגר, מבלי שלמחברים הייתה כוונה מפורשת לעשות זאת. נוסיף כי העניין והרלוונטיות של ספר לקהל בוגר עשויים להתבטא גם בכך שאנשים שקראו אותו בהיותם ילדים נזכרים בו ומצטטים אותו (אני, למשל, נזכרתי לא פעם באביה של פצפונת שהאומנת ברטה הצילה את בתו והוא הודה לה בלחיצת יד ואז נתן לה שטר כסף. כדבריו של אריך קסטנר, לאביה של פצפונת יש גם יד וגם ארנק, והוא משתמש בשניהם ובסדר הנכון). 

ולבסוף, יש גם ספרים הנתפסים כספרי ילדים או נוער אף שלא נכתבו ככאלה מלכתחילה – פיליפ פולמן, למשל, לא התכוון כנראה לייעד את סדרת "חומריו האפלים" לילדים ונוער דווקא. 

אם כך, דמויות מעניינות של מבוגרים עשויות להופיע בספרים לקהל צעיר, ולהוסיף לעניין שקהל בוגר עשוי למצוא בספרים, גם אם הכותבים לא התכוונו בפירוש להגיע לתוצאה הזאת. ובכל זאת: האם לעיתים זו בדיוק הכוונה? 

רמזים מהמסך 

בניסיון למצוא תשובה על השאלה, פניתי לתחום שָׁכֵן לתחום הספרות: הקולנוע והטלוויזיה. יצירות קולנוע וטלוויזיה מיועדות בדרך כלל לקהלי יעד מוגדרים, ובמקרים רבים יש בהן פנייה מכוונת ומתוכננת לקהלים במגוון גילים. התסריטאי, הבמאי והמפיק ניל לנדאו כתב על כך (התרגום וההדגשה שלי):

שימו לב לגיוון של הדמויות שלכם מבחינת גזע, מעמד סוציו־אקונומי, מגדר וגיל. האולפנים הבינו (סוף־סוף) שהקהל המודרני הוא מגוון ורוצה לראות את חייו משתקפים – ולו במידה מסוימת – בסדרות האהובות עליו. אם הדמויות שלכם אינן משקפות גיוון כלשהו, ייתכן שכדאי לשקול לעצב אותן מחדש בטרם תציגו את הרעיון. 

(The TV Showrunner’s Roadmap, 2013, הציטוט מהמהדורה השנייה משנת 2022.) 

כלומר, אם נתייחס לפן הנוגע לשאלה שלנו, קהל בגילים מגוונים יצַפה או ישמח לפגוש על המסך דמויות בגילים מגוונים. לנדאו מוסיף כי מפגש כזה מאפשר לנו לצפות בתגובותיהן ובתחושותיהן של דמויות בגילים שונים, "דבר שמעשיר את חוויית הצפייה בעבור כל הצופים והוא בחירה חכמה במיוחד מצד היוצר או המפיק הראשי". 

אם כן, לנדאו מספק לנו תשובה חיובית על השאלה שלנו, לפחות לגבי סדרות טלוויזיה. אך יצירות קולנוע וטלוויזיה הן לרוב תוצר של עבודה קבוצתית ומתוכננת הרבה יותר מאשר ספרים. כך, למשל, תהליך היצירה שלהן עשוי לכלול שימוש בקבוצות מיקוד ועריכת שינויים על בסיס תגובות הקהל. כתיבה היא תהליך אישי יותר, ובמקרים רבים מתוכנן פחות. ובכל זאת, האם גם שם יש לעיתים כוונה לפנות לקהל בוגר לצד קהל צעיר? ואם כן, האם דמויות מעניינות של מבוגרים הן אחת הדרכים לפנייה כזו? 

"היא אינה פועלת בעולם של בני נוער בלבד" 

תשובה חיובית, וכן הצעות כיצד לעשות זאת, אנו מוצאים בטור מעניין של הסופרת לוריין זגו־רוזנטל באתר Women Writers, Women Books, שכותרתו "כיצד ליצור דמויות של מבוגרים בספרות לנוער" (“How to Create Adult Characters in Young Adult Fiction”). זגו־רוזנטל, מחברת של כמה ספרים בקטגוריית ספרות הנוער (YA), מציגה נתונים שלפיהם שיעור ניכר מקוראי הספרים מקטגוריה זו הם מבוגרים. היא מעלה השערות על סוד קסמם של ספרי YA לקהל בוגר – כגון סגנון כתיבה נגיש, עיסוק רגיש בנושאים כבדי משקל ומבט רענן – ומספרת כי סופרי YA רבים, והיא ביניהם, אינם מייעדים את ספריהם לקהל של נוער בלבד. כדבריה: "כאשר כתבתי את ספרי הראשון, Other Words for Love, פשוט יצרתי סיפור שקיוויתי שיהיה מרתק לכל הקוראים. הרומן מסופר בקולה של נערה ומתאר את תהליך ההתבגרות שלה, אך היא אינה פועלת בעולם של בני נוער בלבד – סיפורה משפיע גם על המבוגרים שסביבה" (התרגום וההדגשה שלי). 

הסופרת ממשיכה לרשימת טיפים כיצד לכתוב דמויות מבוגרים מעניינות ואמינות, כגון: לתת להן הזדמנות לקיים אינטראקציה עם הגיבורים הצעירים; לבנות להן רקע וסיפור חיים מפורטים המתאימים לתקופה שבה התבגרו, היו אולי פעילים פוליטית וכן הלאה; לספק מניעים לא־טריוויאליים לאופי הקשר שלהן עם הגיבורים. 

זגו־רוזנטל אומרת אפוא על תחום הספרות דבר־מה דומה למה שניל לנדאו אומר על תחום הטלוויזיה: יצירת דמויות במגוון גילים עשויה לשמש במודע לעיצוב יצירה הפונה לקהל במגוון גילים. בכך היא מאשרת (תודה!) את תחושתי האינטואיטיבית כי סופרי ילדים ונוער מנופפים לעיתים לעבר קוראים בוגרים מעבר לכתפו של קהל היעד הרשמי הצעיר, וכי דמויות מעניינות בטווח גילים רחב הן אחת הדרכים שבהן הם עושים זאת.

"ספרי ילדים ונוער" הם קבוצה רחבה ומגוונת להפליא, כפי שמעידות גם הדוגמאות שפגשנו כאן: ספרים המכוונים לילדים בגיל בית ספר יסודי (ואף צעירים יותר), לנוער צעיר או לנוער בוגר; ספרים שנכתבו מראש לקהל צעיר לעומת ספרים שהוצאות הספרים או הקהל הגדירו אותם ככאלה; ספרים פנטסטיים וריאליסטיים, ותיקים וחדשים. מעניין בעיניי להבחין כי מקצת היצירות האלה משוחחות גם איתנו, הקוראים הבוגרים, כאילו הסופרים מציצים אל מעבר לילדה הקוראת בשכיבה על השטיח ופוגשים את מבטה של אימהּ המרכיבה משקפי קריאה. ונחמד להבחין כי אחת הדרכים שבהן הם עושים זאת היא באמצעות השתקפותנו בספר, כדמויות מעניינות לקריאה של מבוגרים.

•

תודה לכל מי שהרהרו איתי בספרי ילדים ונוער שגם מבוגרים אוהבים, ובייחוד לשניר פלג, אביבית משמרי, ראובן נוה, ענת לנדאו, אלעד כץ, רונית דינצמן, אורית פוטשניק, יעל ישראל ולי עברון.