על אהבה, סלידה ושפה גבוהה

היום יסובו אמרינו בלשון רמה, אשר לרבים היא למורת רוח ולאחרים – לעונג וּלְחֵן.

או בלשון פחות רמה, נהרהר היום, בעקבות פינתי ב"מה שכרוך", על שפה גבוהה, שיכולה לקסום או לעצבן, במציאות כמו בספרים. ובמציאות כמו בספרים, היא יכולה לעצבן או לקסום הן בפני עצמה והן בגלל מי שמדברים ומה שאנו חשים כלפיהם. המורכבות הזאת משתקפת היטב בסצינה בספר הדי־חדש והיפה "תלוי באור" של אסתר פלד, שספרה "פתח גדול מלמטה" זכה לפני שנים אחדות בפרס ספיר.

"בואי מה, אבא? לא הבנתי"

בסצינה הזאת גיבור הספר, שהוא צייר, נקלע לעימות בין בעל הגלריה שהוא מציג בה לבין בִּתו של בעל הגלריה. האב והבת מתנגחים ביניהם על הכתובת שתופיע על מצבתה של אֵם המשפחה, שהלכה לעולמה. הבת רוצה "משהו יפה" ו"פשוט", ואילו האב רוצה, כלשונה, "משהו רק לחכמים". במהלך הוויכוח, הבת מתמרמרת על לשונו הגבוהה של אביה ואף טוענת שאינה מבינה מה הוא אומר. האב אומר לבת:

"את דנה אותי לכף חובה בגלל השנתיים האחרונות."

"אני מה?" שאלה בתו.

"את עושה איתי חשבון על השנתיים האחרונות […] בואי נתעשת, בסדר?"

"בואי מה, אבא? לא הבנתי."

הצייר, הצד השלישי בשיחה, מנסה להבין אם הבת אכן מתנגדת לשפתו של האב כשלעצמה או שמא הבעיה העיקרית היא משהו אחר – האב מציע לכתוב על המצבה ציטוטים מהתנ"ך או משירים המציגים את האם כאהובה, כבת זוג, ולא כאדם בפני עצמו. הבת מסכימה איתו, אך חוזרת לטענה הלשונית:

"לא רע," אמרה, "אבל גם השפה."

הוויכוח על כתובת המצבה חושף נקודות מבט שונות על שפה גבוהה: הצייר מהרהר, בינו לבינו, שעצם ההתנגדות של הבת לשפה העשירה של האב נוטלת ממנה את הכוח לנסח היטב את דבריה, ולכן, בסופו של דבר, היא מתייאשת מלהסביר את עצמה, אומרת לו שיעשה כרצונו והולכת. היא "מוותרת על זכותה, זכות הביטוי, מסרבת ליופייה של השפה כדי לא לקחת חלק במה שהיא מפרשת כרמייה אבהית ואולי אפילו לאומית". ואילו הבת, מצידה, כנראה אינה מרגישה ששפה גבוהה תורמת לבהירות דווקא. היא חשה שהשפה הגבוהה מבטאת יומרנות, התחנחנות, ושנוצות הטווס הלשוניות והתרבותיות האלה אינן מסייעות לאב לבטא את רגשותיו כלפי הנפטרת (שממילא היו מורכבים למדי ולא כולם טובים). ייתכן שהן אפילו משמשות אותו כדי להסתיר את רגשותיו, ובד בבד להתהדר במטענו התרבותי אפילו על המצבה של אשתו.

ובינתיים, אנחנו, המקשיבים למריבה מהצד, שמים לב שהבת עצמה משתמשת בשפה גבוהה כשהיא רוצה בכך (בכל זאת, היא בתו של אביה). בשיחה עם הצייר לפני שהאב נכנס לחדר, היא מסבירה לו מה האב רוצה שיהיה כתוב על המצבה ותוך כדי כך עוברת משפה דיבורית ויומיומית ("אבא שלי") לביטויים גבוהים: "אבי רוצה להניח שם משפט שרק יחידי סגולה יבינו" ו"הוא, כמו שאומרים, חוכך בדעתו". הבת מסוגלת בהחלט להשתמש בשפתו הגבוהה של האב ואף עושה זאת – כאשר ברצונה ללגלג עליו.

"אדם חדש, יפה, נקי"

גם בספר "החיים בני התמותה ובני האלמוות של הילדה ממילאנו" (2021) של דומניקו סטרנונה, שתרגמה מאיטלקית שירלי פינצי־לב, שפה גבוהה יוצרת ומבטאת מרחק בין שתי דמויות, אך בעוד שב"תלוי באור" השפה הזאת מעוררת כעס ודחייה, ב"הילדה ממילאנו" היא מעוררת משיכה ואהבה.

בתחילת הספר הגיבור הוא ילד, שחי בנאפולי וצופה ממרפסת ביתו בילדה השכנה הקופצת ורוקדת במרפסת. הוא שומע אותה ואת אמהּ מדברות ביניהן איטלקית תקנית, כניגוד לדיאלקט הנאפוליטני שבו מדברת המשפחה שלו, ומוקסם מכך לחלוטין. הוא מכושף מכך שהן מדברות "כמו בספרים, או כמו ברדיו", וחולם להשליך את עצמו מהחלון ו"להגר למרפסת" של הילדה, להיות "אדם חדש, יפה, נקי, המשתמש במילים רכות ופואטיות מהמילון".

הילד שומע מחבר שהילדה היא ממילאנו, ומכאן השפה הגבוהה והתקנית שלה, ובמשך שנים הוא מכנה אותה בליבו "הילדה ממילאנו" (מכאן גם שם הספר). מי שטרם קראו את הספר מוזמנים לדלג על השורות הבאות: אחרי שנים מתברר שהילדה כלל אינה ממילאנו. היא בת נאפולי ממש כמו גיבור הספר, והאיטלקית היפה והתקנית שלה מקורה בכך שהוריה היו מורים.

גם כאן, התגובה הרגשית החזקה לשפה הגבוהה והעשירה מבטאת יחס לתרבות: אך בעוד שב"תלוי באור" ההתנגדות לשפה של האב בעל הגלריה מבטאת יחס שלילי לתרבות, לפחות במובן של יומרה, רצון להיות אנין ומובן רק ל"יחידי סגולה", הרי שב"ילדה ממילאנו" ההיקסמות מהשפה הגבוהה של הילדה מבטאת משיכה לתרבות שהיא מייצגת, להשכלה, לנימוסים ולנועם הליכות, לעומת הניב הנאפוליטני הנחשב לא־תקני וקשור בעיני הילד גיבור הספר למריבות בשכונה, להתמקחות ולרמאויות בשוק (את הסלידה מן הניב המקומי וראייתו כנחות לעומת האיטלקית התקנית אנו מכירים גם מיצירות אחרות של מחברים איטלקים, כמו הרומנים הנאפוליטניים – פה כנראה לא במקרה – ו"אמא של הים" של דונטלה די פיירנטוניו).

אך אט אט הגיבור, מימי, מבין שהתמונה הלשונית אינה פשוטה כל כך. הוא מגלה כי סבתו, המדברת בניב הנאפוליטני ואשר הוא מתאר אותה בצורה בוטה כזקנה מוזנחת ומכוערת, ואשר הוריו מזלזלים בה ומעבידים אותה ממש כמשרתת – הייתה בעבר אישה צעירה ורעיה יפהפייה, מטופחת ואהובה.

יתרה מזו: כאשר הילד גדל ונעשה, קצת במקרה, סטודנט לבלשנות, הוא נדרש להכין עבודה שבה יתעד את הניב הנאפוליטני. לפתע סבתו, ששפתה הייתה נחותה כל כך בעיניו עד שהוא תיאר אותה כ"אילמת", הופכת למשאב חיוני. הוא מתעד את שפתה וכך מעניק לה ערך ומעמד, לשמחתה הרבה. סבתו נהנית להסביר לו את יופיו של הניב הנאפוליטני, ותוך כדי כך עיניה נעשות "צעירות, זוהרות" והיא מרשה לעצמה להתנער מחובותיה במשק הבית. מימי מתרחק מהזלזול שלו כלפי הניב הנאפוליטני ולומד להעריך אותו: הן אינטלקטואלית, מנקודת מבט בלשנית, כניב בפני עצמו שאינו נחות בערכו מהאיטלקית התקנית, והן רגשית, כשפתה של סבתו ושל דורות רבים לפניה, שאותם הוא שומע "מדברים מפיה".

המהפך הזה בתפיסתו של מימי, הן את סבתו והן את הנאפוליטנית, מציב את השתיים כמטפורה זו לזו: שתיהן מקומיות, שורשיות, מלאות רגש ויופי למי שמוכנים להכיר בו; ובה בעת, שתיהן מוזנחות, מזולזלות ונתפסות נחותות.

•

תודה רבה לכל מי שהשתתפו בדיון בנושא שפה גבוהה בפייסבוק, ובייחוד לשירלי פינצי־לב ולמירי שחם.

התמונה שבראש הפוסט: כך צ'אט ג'יפיטי הבין את סצינת המרפסת ב"הילדה ממילאנו".