מילים שטרם נראו כמותן: על כתיב וניקוד יצירתיים בספרות

האם אפשר להחיל את מושג הרדי־מייד, שטבע מרסל דושאן, גם על השפה והספרות – ולהבחין בעזרתו במקרים שבהם יוצרים משתמשים במילים שאינן רדי־מייד, קיימות ונפוצות בעולם, אלא יצירות ייחודיות של כותביהן? את התרגיל המחשבתי הזה עשינו היום בפינתי "מוציאה לשון" בתוכנית הרדיו הספרותית "מה שכרוך".

חפצים ומילים המשנים את הקשרם יכולים להפוך לאמנות – ולספרות

דושאן טבע את המושג "רדי־מייד" כדי לתאר יצירות שבהן לקח חפצים יומיומיים שיוצרו בצורה תעשייתית, והפך אותם לאמנות פשוט על ידי שינוי ההקשר שלהם ממקומם הרגיל להקשר אמנותי, כגון מוזיאון – כמו היצירה הידועה שלו "המזרקה" (1917), שהיא פשוט משתָנָה מהסוג שנמצא בשירותי גברים. בהמשך התרחב המונח כדי לכלול כל יצירת אמנות שמורכבת מחפצים קיימים, כמו מיצב של האמנית האנגלייה טרייסי אֶמִין בשם "המיטה שלי" (My Bed, 1998). אמין עברה תקופה של דיכאון בעקבות פרידה קשה, ובתקופה הזאת נכנסה למיטה ולא יצאה ממנה במשך כמה שבועות. כשקמה לבסוף, הסתכלה על המיטה וכל מה שהצטבר סביבה – כמו בקבוקי וודקה ריקים, בדיקת היריון וכביסה מלוכלכת – והגדירה אותה כיצירת אמנות, שאכן הגיעה למיטב המוזיאונים (ואף נמכרה בשניים וחצי מיליון פאונד).

במובן מסוים, כמעט כל כתיבה יכולה להיחשב בעצם לשימוש ברדי־מייד: שימוש במילים, דבורות וכתובות, שכבר קיימות ומוכנות בעולם. המחבר או המחברת לוקחים את המילים המוכנות והקיימות האלה וכפי שמרסל דושאן העביר את המשתנה או ביצירה אחרת, גלגל האופניים, מהקשרם היומיומי אל חלל המוזיאון – הם לוקחים את המילים מהקשרן היומיומי בשיחותינו זה עם זה, ומציגים אותן בהקשר חדש, הקשר אמנותי, הקשר היצירה הכתובה: שיר, סיפור, רומן. ההשוואה הזאת תקפה כמובן עד מקום מסוים, ובכל זאת יש בה עניין בעיניי, ולו משום שהיא מושכת את תשומת ליבנו למקרים המיוחדים של כתיבה שאינה בגדר שימוש ברדי־מייד, אלא יוצרת ומשנה את המילים עצמן.

!Lighght

המשורר ארם סרויאן – בנו של הסופר ויליאם סרויאן, מחבר "הקומדיה האנושית" – השתעשע בניסיונות לכתוב שירים קצרים ככל האפשר, ואף שירים המורכבים ממילה אחת. (נציין כי המילה האחת הזאת חזרה לעיתים כמה פעמים, ולרוב הופיעה בעיצוב גרפי ואף בצירוף תמונה.) השיר הידוע ביותר שלו מסוג זה היה "lighght" – המילה light, "אור", בכתיב לא סטנדרטי, שהופיעה על פוסטר באותיות צהובות. היצירה, שנכתבה בשנת 1965, הכעיסה את חבר הקונגרס ויליאם שֶרלִי (Scherle), שחישב שהסכום שסרויאן קיבל על השיר מתוכנית המענק הלאומי לאמנויות פירושו 107 דולר לכל אות, ועוד אותיות עם שגיאה (המענק שעורר את ההתמרמרות הזאת היה אם כן בסך של 750 דולר). סרויאן מצידו הסביר שהשיר, או המילה בכתיב הזה, "הופך את האור עצמו למוחשי יותר, כאילו המילה מכילה את התופעה", וכמה פרשנים ציינו שהמילה מזכירה בצורתה גלי אור רוטטים – אם נעקוב במבטנו אחר המילה הכתובה lighght, נראה שאנו עוברים מה-l הגבוהה ל־i הנמוכה יותר, ל־g שיורדת למטה, ואז אל ה-h הגבוהה ושוב אל ה־g היורדת אל מתחת לשורה ושוב אל ה־h הגבוהה, כלומר באמת צורה של גל.

"וְהַבַּיִת אֵינֶנֻּ"

נמשיך למילה שצורת הכתיבה הלא־סטנדרטית שלה ממחישה מציאות ורגש בצורה אחרת, ייחודית לעברית. שירו הידוע של אבות ישורון "איך נקרא" מתחיל בשורות האלה:

אֵיךְ נִקְרָא שֶׁאֲנִי מְקַבֵּל מִכְתָּבִים מֵהַבַּיִת,

וְהַבַּיִת אֵינֶנֻּ?

אֵיךְ נִקְרָא שֶׁאֲנִי מְקַבֵּל מִכְתָּבִים מֵהַבַּיִת,

וְאִישׁ לֹא חַי?

אבות ישורון נולד בעיירה בפולין, עלה לארץ ישראל ב-1925 וכל משפחתו נספתה בשואה. עד אז הרבו בני משפחתו לכתוב לו, אף שישורון עצמו מיעט לענות. בשיר זה הוא מתאר את תחושותיו מול המכתבים שהבית והמשפחה שמהם הגיעו כבר אינם קיימים, ואינו מסתפק במילים בלבד כדי לתאר את תחושת הקטיעה, האובדן וההיעדר, אלא מבטא אותן גם בכתיב המילה "אֵינֶנֻּ" – במקום השורוק, האות ו"ו שבסוף המילה, מופיע כאן קובוץ (ֻ), שבעברית איננו מופיע לעולם בסוף מילה. לא רק בחירת המילים אלא גם צורת הכתיבה הלא־סטנדרטית של המילה הזאת, הניקוד שלה, מעבירים תחושה של מוזרות, של חוסר טבעיות, של קיטוע והיעדר. (נוסיף שהשיר הזה אמנם ידוע מאוד, אולי הידוע ביותר של ישורון, אבל הכתיב הבלתי רגיל, המרוכז והאידיוסינקרטי, ובפרט השימוש הלא־סטנדרטי הזה בקובוץ, מופיע גם בשירים אחרים.)

"תֶּצִּי לִי מֵהַוְּרִיד"

כתיב לא סטנדרטי הוא אחד המאפיינים הבולטים של שיריו של רומן אייזנברג – כמו בשורות האלה מתוך השיר "אידיליה למולדת" מתוך הספר "שירים טחובים לילדים רטובים" (2021):

אוֹהֵב אוֹתָךְ מוֹלֶדֶת מְכַבֵּד תַּמּוֹסָדוֹת

אֲבָל לָמָּה לֹא תֶּצִּי לִי מֵהַוְּרִיד

יָדוּעַ מִי שֶׁבָּא בְּטוֹב בָּאִים אִתּוֹ בְּטוֹב

אָז מָה הַקֶּטַע כָּל הַזְּמַן עִם לְהַטְרִיד

בקטע הזה, "תַּמּוֹסָדוֹת" כתובה כמילה אחת (לצורה זו יש אמנם שורשים עתיקים) ו"תֶּצִּי" כתובה בהשמטת ה-א. הכתיב הלא־סטנדרטי מצטרף לצורות משובשות מבחינת הדקדוק והתחביר (כגון בשיר "המנון לאימי": "תָּמִיד עָשִׂינוּ הַכֺּל / שֶלַּשּׁוֹטְרִים לֺא יִיֶּה שׁוּם סִבָּה" – "לא יהיה סיבה", במקום "תהיה", מלבד הכתיב הלא־סטנדרטי המופיע גם כאן). החריגה מן מן הנורמות הלשוניות מבטאת קול אוונגרדי ואנטי־ממסדי, ספונטני, דיבורי, לעיתים ילדותי או מבולבל, לעיתים בשפה סלנגית או גסה, לעיתים של דמויות שעברית היא שפה שנייה שלהן והן אינן שולטות בה היטב. וכפי שהסגנון, בחירת המילים, הדקדוק והתחביר מבטאים את הקול הזה, כך גם הכתיב הלא־תקני, הספציפי, הלא רדי־מייד – בדוגמה שלנו, במיוחד הכתיב הבלתי רגיל של המילה "תֶּצִּי".

לכתיב הלא־תקני של אייזנברג, בניגוד לכתיב החריג בשירים של סרויאן וישורון, יש גם משמעות מבחינת ההגייה: הוא נועד להיות פונטי, לשקף לא את המסורת הכתובה המכובדת אלא את ההגייה בפועל. כתיבה כזו משמשת ביצירות של כותבים רבים למטרה אחרת: כדי לציין ולתאר מבטאים שונים. למשל, הסופר האירי־אמריקאי פרנק מק'קורט ("האפר של אנג'לה") משתמש בכתיב לא־סטנדרטי כדי לתאר מבטא אירי. נשים לב שהבחירה הזאת אומרת לנו בעצם שהסופר מניח שלרוב קוראי הספר יש מבטא אחר – שהרי גם אמריקאים אינם מבטאים את המילים כפי שהן כתובות, פונטית – אך בהקשר הספר זהו המבטא המובן־מאליו, השקוף, שאין צורך כביכול לציין אותו בכתיב, והכתיב החורג מהמקובל שמור למבטא הלא־סטנדרטי והלא־מוכר מנקודת מבטם של הקוראים המשוערים.

מבין הדוגמאות של כתיב יצירתי שפגשנו כאן, יש שהכתיב הלא־סטנדרטי פונה אל העין (כמו אצל אבות ישורון) והיצירה הכתובה עשויה אף להפוך לאמנות חזותית (כמו אצל סרויאן); ויש שהוא פונה הן אל העין והן אל האוזן – כפי שעושה כל שפה בעלת כתב.

•

תודה לכל מי שהצטרפו לדיון על כתיב יצירתי בספרות ותרמו לי דוגמאות מעניינות, ובפרט לאביעד שטיר, צאלה קליין-בירנבאום ושחר קמיניץ.