כאשר רומן מתחפש לאנציקלופדיה, או למילון

מדוע רומן מתחפש לפעמים לאנציקלופדיה, ללקסיקון או למילון? בלי לשפוט אף אחד על העדפותיו, חלילה, תהיתי על הסוגיה הזאת בחברת מיה סלע ויובל אביבי בפינתי ב"מה שכרוך".

אז קודם כול, על מה בעצם מדובר? הרומנים "עיין ערך: 'אהבה'" של דויד גרוסמן ו"מילון הכוזרים" של מילוֹראד פּאביץ', הממואר "ספר האל"ף־בי"ת" של דן צלקה, הקומיקס "המילון המשפחתי" של דניאלה לונדון דקל – כל אלה הם דוגמאות ליצירות הכתובות, במלואן או בחלקן, כסדרת ערכים באנציקלופדיה או בלקסיקון המאורגנים בסדר אלפביתי.

לדוגמה, "ספר האל"ף־בי"ת" של צלקה פותח בערך "אלתר", באל"ף, ומספר לנו על קרוב משפחה של צלקה שנלחם במלחמת העולם השנייה; ומתקדם לאורך האל"ף־בית דרך חוויות בחייו ואמנים שהכיר – עד לערך האחרון, "תעלומת הכוס הקטנה", שעוסק בהרגל שאימץ לו צלקה לשתות יין בכוס קטנה במיוחד. ואילו "מילון הכוזרים" והחלק הרביעי של "עיין ערך" הם כאילו־אנציקלופדיות הפורשות, חלקים־חלקים, את סיפוריהם הדמיוניים של עם ("מילון הכוזרים") ושל אדם ("עיין ערך").

זוהי, כמובן, בחירה לא־סטנדרטית: במקום היגיון מארגן נרטיבי, שבו היצירה מתקדמת לאורך ציר זמן (אחד או יותר) ואנו עוקבים אחר מהלך העלילה או ההתרחשויות, בפורמט הזה היצירה בנויה משורת חלקים המאורגנים בסדר השרירותי של האל"ף־בי"ת. אז למה יוצרים בוחרים לעשות זאת, ובמקרה של כמה מהיצירות האלה: מדוע סיפורת בוחרת להתחפש לעיון?

מה נשמע? מתפרקים

בדוגמה הידועה מאוד של "עיין ערך: 'אהבה'", אפשר לומר שה"אנציקלופדיה" היא מימוש קיצוני של פירוק שמתבטא בספר כולו: הספר הוא יצירה המורכבת מ־ או מפורקת ל־ ארבעה חלקים, שלושה מהם נרטיבים המסופרים מנקודות מבט שונות ורביעי המפורק עוד יותר, לסדרת ערכים נפרדים. כך יש לנו ערך "גיהינום, הגירוש מן ה־", שמספר לנו שהשואה גילתה ליהודים שכל מה שדמיינו על הגיהינום לא היה גרוע כמו המציאות שיצרו הנאצים; הערך "חתונה" מספר על דודתו של המספר שהגיעה לחתונתו עם פלסטר המכסה את המספר שעל ידה, מתוך תקווה לא להעכיר את שמחת החתונה; וכן הלאה.

המבנה המפורק הזה משקף את החוויה הטראומטית והמפרקת של השואה – פירוק של חיים, זהות, זיכרון – והוא מעין ניסיון לספר בחלקים־חלקים, פיסות־פיסות, סיפור שהוא קשה וכואב עד כדי כך שאין דרך להכיל אותו בשלמותו.

בשבח הקרינולינה

ביצירות אחרות, העיקרון המארגן של ערכים מסודרים אלפביתית מעניק ליצירה מבנה מוגדר וכך מעניק למחברים חופש לכתוב כרצונם בלי צורך לכבול את היצירה למבנה אחר, כגון עלילה; מעין קרינולינה שדווקא המבנה הנוקשה שלה מאפשר למחברים שפע של חופש.

דן צלקה ב"ספר האל"ף־בי"ת" מתאר זאת במילים:

הפורמליות האיתנה והעניינית של הסדר האלפביתי גואלת את הפרטים הזכורים – דמויות, אירועים, תוכניות, כשלונות, אהבות חיות ומתות – מנהר הזמן האדיר הזורם בערוצו, ושולה אותם ברשת עמידה ונצחית של אותיות. מה שנראה כסחף כהה ובוצי המאיים לקבור תחתיו הכל, עשוי אולי לפלוט מתוכו דגי־זהב מפרפרים, שברי זכוכית וקונכיות.

כך צלקה יכול להגג על מיטת השדה שראה בחדר הספרייה של הפילוסוף שמואל הוגו ברגמן ("מיטת־שדה מוצעת בשמיכה"), על "עורכת עיתון פאראפסיכולוגי" ועל "יפהפיות", ויכול ללטש כל אחד מהקטעים האלה בלי להידרש לחבר ביניהם.

מבנים נוקשים המעניקים ליוצרים מסגרת ברורה, ובד בבד – מאתגרים אותם ומניעים אותם לחשוב על פתרונות יצירתיים, קיימים גם בצורות כתיבה אחרות, כמו הייקו וסונטה, ובטכניקות כתיבה כמו שימוש באקרוסטיכונים.

משחקים ומסכות

חשוב לא פחות, הארגון כאנציקלופדיה או כמילון מציע גם אלמנט משחקי, להנאתם של הכותבים והקוראים גם יחד. לכותבי פיקשן מתאפשר פלירטוט עם נון־פיקשן, ובפרט ההנאה של הצגת החוויה האישית והסובייקטיבית בלבוש של טקסט השואף להיות אובייקטיבי וניטרלי, למשל כאשר דמויות בדויות מתוארות ב"מילון הכוזרים" לא בלשון סיפורית אלא בפורמט של ערך באנציקלופדיה.

השעשוע הזה עשוי להזכיר לנו את הערות השוליים של בורחס, שנראות כאילו היו הערות העורך אך למעשה הן חלק מן הסיפור עצמו, או את "עריסת חתול" של קורט וונגוט, שבו סיפר את סיפור חייה של אחת הדמויות באמצעות ערך במפתח (אינדקס) של ספר.

הפורמט של ערכים הכוללים הפניות זה לזה מזמין אותנו לקריאה לא־לינארית, והופך ספר יחיד למספר גדול של טקסטים שונים אפשריים, ועשה זאת הרבה לפני עידן הספרים הדיגיטליים והאינטרנט. הפורמט האנציקלופדי מציע לנו גם את ההנאה של טקסט מקיף־כול, שאמור לתאר עולם שלם, על כל מה שיש בו – כפי שגרוסמן מזכיר בפירוש בהקדמה שלו לחלק הזה ביצירה ("העובדה שקאזיק חי חיים מלאים בזמן כה קצר, היא הצידוק והמניע לעריכת המפעל המדעי הצנוע שלהלן, שכן נוצרה פה הזדמנות נדירה לעיבוד אנציקלופדי מלא של חיי אדם שלמים, מלידה ועד מוות").

לשעשוע הזה יש גם פן לשוני: טקסט המנוסח כהגדרות, ובפרט – כמילון, מאפשר למחברים את חדוות ההגדרה הקולעת, הרצינית או המשועשעת, כמו באיורי "המילון המשפחתי" של לונדון דקל – כגון הערך "ביזנס אז יוז'ואל": בני זוג רבים זה עם זה במכונית, ובהגיעם ליעדם הם לובשים חיוך, מתחבקים ונכנסים כאילו היו הזוג המושלם.

ולבסוף, הארגון האלפביתי השרירותי־לכאורה יוצר חיבורים מקריים ומפתיעים בין נושאים, אך גם מזמין אותנו למצוא חיבורים שאינם מקריים: ב"עיין ערך", צמד הערכים הרצופים "בדיה" ו"בחירה" עוסקים בסוגיה המוסרית של הריגה בתפקיד, על ידי לובש מדים, נושא שהקשר שלו דווקא ל"בדיה" אינו מובן מאליו. כנראה גם לא מקרי שהערך הראשון ב"אנציקלופדיה" של "עיין ערך" הוא דווקא "אהבה". ומנגד, נדמה לי שלא לחינם "ספר האל"ף־בי"ת" של צלקה מסתיים דווקא בערך על כוס היין הקטנה: שהרי הספר כולו מציע לנו ללמוד להתענג על טקסטים במידה קטנה יותר מזו שאנחנו רגילים אליה.

•

תודה מכל הלב לכל מי שתרמו דוגמאות נהדרות של יצירות ספרות שבנויות כמילונים או לקסיקונים, ובייחוד לאריק שגב, תמי ניניו, רונית דינצמן, לי עברון, איתן דקל, דורית בריל־פולק ונורית קירש.

התמונה באדיבות אתם יודעים מי.