מאיר אריאל והאותיות הסופיות

מתי לבֵנים עלולות להפוך ללבָנים, איזו טריוויה על אותיות סופיות אפשר ללמוד משיר של מאיר אריאל, ואיך כל זה קשור לעיר שקמה לפני כ-7,000 שנה? לכל השאלות האלה הובילה התמונה שלמעלה, מתוך שקף שהצגתי לסטודנטים ולסטודנטיות בקורס שלי בתוכנית העריכה הלשונית של אוניברסיטת תל אביב.

אם הסתכלתם על המילים המסומנות בתמונה, ודאי הבנתם מדוע הצגתי אותה: כדי להדגים טעות אופיינית של תוכנות ניקוד. במילה המסומנת במסגרת ורודה, הנקדן מציע לנו ניקוד שהוא אמנם נכון כשלעצמו (כלומר ישנה בעברית מילה שזה הניקוד שלה) אך אינו הניקוד של המילה שהתכוונו אליה. הטקסט עוסק בלבֵנים (שמהן בנויה החומה), ואילו הנקדן העניק לנו לבָנים, שהם משהו אחר לגמרי.

אבל אחת הסטודנטים שמה לב דווקא למשהו אחר: ניקוד המילה "אֻרֻכּ" (שלישית בטקסט), וספציפית, האות כ"ף הלא־סופית המופיעה בסוף המילה. כ"ף – כמו שאר אותיות מנצפ"ך – מופיעה בסופי מילים בגרסת האות הסופית שלה. אז מה קרה כאן?

שאלה יפה, המובילה לכמה כיוונים מעניינים. למעשה כה מעניינים (בעיניי), שחשבתי שיהיה נחמד להרהר בהם יחד גם כאן.

"וַתְּהִי רֵאשִׁית מַמְלַכְתּוֹ בָּבֶל וְאֶרֶךְ…"

השורות המופיעות בתמונה הן תרגום של קטע מ"עלילות גילגמש", אפוס מסופוטמי שגרסאות שונות שלו, הכתובות בכתב יתדות בשפה השומרית ובשפה האכדית, נשתמרו עד היום. האפוס מספר על עלילותיו של המלך גילגמש, חלקו אדם וחלקו אל, ששאף לחיי נצח. השורות שלפנינו מהללות את חומותיה האדירות של עירו של גילגמש. איך נקראת העיר הזאת?

שמה של העיר מופיע פעם אחת בתנ"ך, בספר "בראשית" (י י): "וַתְּהִי רֵאשִׁית מַמְלַכְתּוֹ [של נמרוד] בָּבֶל וְאֶרֶךְ וְאַכַּד וְכַלְנֵה בְּאֶרֶץ שִׁנְעָר". ואכן, הערך הרלוונטי בוויקיפדיה מופיע תחת השם "ארך", ובאנציקלופדיה בריטניקה באנגלית – תחת Erech.

לאורך ההיסטוריה לבש השם צורות שונות בשפות שונות ובפיהם של עמים שונים. שמה האכדי של העיר היה Uruk, ואכן, כך היא מופיעה למשל באתר Khan Academy. אילו היינו מתעתקים את השם Uruk מאנגלית לעברית, התוצאה הייתה "אוּרוּק", והכתיב הזה אכן מופיע במקומות שונים; התעתיק "אוּרוּכּ", או כמו כאן – "אֻרֻכּ", משקף כנראה שילוב בין השם כפי שהוא מופיע ב"בראשית" – "אֶרֶךְ", באות כ"ף – לבין השם באכדית. (ונוסיף כי uru בשומרית פירושו "עיר" או "מקום", וכי המילה קשורה ל"עיר" העברית!) 

מכיוון שהתחלנו את דרכנו במפגש עם סטודנטים לעריכה לשונית, נוסיף כי "כללי התעתיק מלועזית לעברית" של האקדמיה ללשון העברית נוגעים רק ל"לשונות זרות שאינן שמיות"; כי באופן כללי, האקדמיה ללשון וגם השכל הישר מנחים אותנו להתחשב הן בהגיית השם והן בכתיב המקובל של השם בעברית, אם ישנו; וכי אם התמזל מזלנו, לטקסט שאנו עורכים יש כותב או יועצת מדעית שיש להם דעה בעניין.

"תַּעַזְבֵנוּ יוֹם יַעַזְבֶךָּ יוֹמַיִם"

יפה. נחזור אם כך לשאלה המקורית של הסטודנטית – למה השם "אֻרֻכּ" כתוב בכ"ף לא־סופית, אף שהכ"ף הזאת נמצאת בסוף המילה?

התשובה המיידית פשוטה: כ"ף ופ"א סופיות במילים עבריות לרוב אינן דגושות. יש במקרא ובתפילה דוגמאות של כ"ף סופית דגושה (לעיתים מופיע דגש חזק בכ"ף סופית שיש לפניה ואחריה תנועה, כמו במילה "הִנֶּךָּ", ובמקרים מעטים מופיע בה דגש קל אחרי שווא נח, כמו במילה "וַיֵּבְךְּ"). במקרא יש אף דוגמה אחת של פ"א סופית דגושה ("תּוֹסְףְּ", משלי ל ו). מילה כזו אולי מוכרת לאוזננו גם הודות לשיר "נשל הנחש" של מאיר אריאל, שמופיעה בו השורה "תַּעַזְבֵנוּ יוֹם יַעַזְבֶךָּ יוֹמַיִם", המבוססת גם היא על המקורות.

למרות יוצאי הדופן האלה, שכמעט אינם מופיעים בעברית בת ימינו, קוראי עברית יניחו ש"ך" או "ף" בטקסט שלפניהם אינן דגושות. לפיכך, מילים לועזיות המסתיימות בעברית באות פ"א דגושה ייכתבו באות לא־סופית, כמו למשל "סטריאוטיפ" או "פיליפ". מילים לועזיות המסתיימות בהגה k יתועתקו לרוב לעברית בעזרת האות קו"ף (כגון "קוויבק", Québec). ובכל זאת, לעיתים נזדקק לכ"ף דגושה בסוף מילה, כגון בתעתיקים מערבית ("מובארכ"). כדי להבהיר לקוראים שאף שהכ"ף נמצאת בסוף מילה, היא בכל זאת דגושה, נשתמש בכ"ף כפופה, לא־סופית – וכך אנו מגיעים ל"אוּרוּכּ", או "אֻרֻכּ", שהייתה שריקת הפתיחה שלנו.

 •

רוצים ללכת יחד בעקבות השפה העברית ולחשוב כיצד הופכים טקסטים ל"גרסה הטובה ביותר של עצמם"? מוזמנות ומוזמנים להירשם לתוכנית לימודי העריכה הלשונית של אוניברסיטת תל אביב, שתפגשו בה שלל מרצים ומרצות מצוינים, ושאני מלמדת בה את הקורס "טקסטים עיוניים: מיומנויות וכלים".

ואם מה שמרתק אתכם הוא המעבר משפה לשפה, על כל קסמו ואתגריו – ובהם השימוש המתרחב במהירות בכלים טכנולוגיים, מתוכנות זיכרון תרגום עד AI – מוזמנים ומוזמנות להירשם לתוכנית לימודי התרגום של המרכז האקדמי לוינסקי-וינגייט, שאני מרצה במסגרתה על סגנון עברי בתרגום.