ההיסטוריה העתיקה של המכונות הכותבות

ממתי חלמנו על מכונות כותבות? אולי יותר זמן משנדמה לכם. על הרהורים, סאטירה וניסיונות מוקדמים לכתיבה ממוכנת דיברתי היום עם מיה סלע ויובל אביבי בפינתי "מוציאה לשון" בתוכנית "מה שכרוך".

הבינות המלאכותיות – וליתר דיוק, ה-AI הגנרטיביות הכותבות (large language models, LLMs) – תופסות במהירות מקום מכובד יותר ויותר בתחום הכתיבה של טקסטים מגוונים, ובכלל זה אפילו כתיבה ספרותית של ממש. לפני שבועות אחדים התפרסם הסיפור ”A Machine-Shaped Hand” שכתב מודל השפה החדש של חברת OpenAI, המצטיין במיוחד בכתיבה יצירתית (המודל החדש טרם זכה בשם). רבים וטובים התרגשו מהסיפור, ובהם הסופרת ג'נט וינטרסון (אני עצמי פחות, אבל זו כנראה גם שאלה של טעם).

בעיצומה של הפריצה האדירה הזאת בכתיבה על ידי מכונה, חשבתי שיהיה נחמד להעיף מבט אחורה על כמה מחשבות וניסיונות מוקדמים יותר בתחום.

בסוף כל רעיון פרובוקטיבי נמצא ג'ונתן סוויפט עם מקטרת

מודל מוקדם ומשעשע של כתיבה ממוכנת אנו מוצאים ב"מסעות גוליבר" של ג'ונתן סוויפט, משנת 1726. אנו במסעו השלישי של גוליבר, והוא מבקר באקדמיה של לֶגָאדוֹ, שבה חוקרים מנסים לממש שלל מטרות מופרכות, מהפיכת צואה אנושית בחזרה למזון ועד בניית בתים מהגג כלפי מטה, אל היסודות.

אחד החוקרים האלה מראה לגוליבר "מנוע" שנועד לייעל את תהליך הכתיבה של ספרים. ה"מנוע" הדמיוני הזה מורכב מקוביות עץ שעל צלעותיהן מילים – פעלים, שמות עצם ומילות יחס, בהטיות שונות – המושחלות על מוטות דקים. צוות עובדים מסובבים את המוטות ועימם את הקוביות, וכאשר מתקבלים צירופי מילים שעשויים ליצור משפטים שלמים, הם מכתיבים אותם לצוות כתבנים.

"בקרוב העולם כולו יבין עד מה שימושי הדבר … הכול יודעים עד כמה מייגעת היא השיטה הקיימת לפיתוח המדעים והאומנויות; אך באמצעות המצאתו יוכל גם הבור הנבער ביותר לחבר ספרים בתחומי הפילוסופיה, השירה, הפוליטיקה, המשפטים, המתמטיקה והתאולוגיה, במאמץ ידני קל ותמורת תשלום הוגן, בלי שיזדקק לשמץ של השכלה או כישרון." (תרגום יותם בנשלום, הוצאת שלם, 2022.)

סוויפט ודאי היה נהנה מאוד לראות את היישום בפועל של הרעיון שהוא ראה כמגוחך כל כך – המצאה של מכונה שכותבת טקסטים – כ-300 שנה (די בדיוק) אחרי הופעת ספרו.

נוסיף כי הרעיון של יצירת טקסט על ידי צירופים אקראיים של מרכיבים הועלה כבר כ-1750 שנה לפני הופעת "מסעות גוליבר", על ידי ההוגה והנואם הרומאי המהולל קיקרו, שידע דבר או שניים על שימוש בשפה. ביצירתו "על טבע האלים" (De Natura Deorum, מ-45 לפנה"ס) התייחס קיקרו לרעיון האטומים שהגו הפילוסוף הרומאי דמוקריטוס ואחרים, וחיווה את דעתו על האפשרות ש"היקום המרהיב והמאורגן שסביבנו" נוצר באקראי באמצעות התנגשויות אקראיות של חלקיקים יסודיים כאלה. קיקרו גרס שהרעיון הזה הוא לחלוטין בלתי סביר, והשווה אותו לרעיון ש"עשרים ואחת אותיות, עשויות מזהב או מחומר אחר, אם נשליך אותן על הקרקע, ייצרו את שיריו של אֶניוּס כך שנוכל לקרוא  אותם ברציפות – צירוף מקרים כה ניסי שאני סבור שיהיה בלתי אפשרי אפילו ביחס לבית אחד ויחיד" [התרגום כאן שלי]. (גרסה מאוחרת יותר של הרעיון הזה היא "משפט הקוף המקליד": טענה מתמטית או רעיון פילוסופי שלפיהם קבוצת קופים שתקליד באקראי במכונת כתיבה במשך פרק זמן ארוך מספיק, תצליח להוציא מתחת ידיה את כל כתבי שייקספיר.)

הערת ביניים על אבידן

בטרם נדלג אל הכמעט־הווה, נעשה תחנה קצרה בישראל של שנת 1974, שבה פרסם המשורר והסופר דוד אבידן את הספר "הפסיכיאטור האלקטרוני שלי: שמונה שיחות אותנטיות עם מחשב". "אלַייזה" הייתה תוכנה מוקדמת לעיבוד שפה טבעית שפותחה באמצע שנות ה-60 על ידי פרופ' ג'וזף ווייזנבאום במעבדת הבינה המלאכותית של MIT, ופעלה כצ'אטבוט שנועד לחקות שיחה עם פסיכולוג. אבידן הציג את ספרו כתיעוד נאמן של שיחות עם אלייזה, אך בפועל לקח לעצמו כנראה חירות אמנותית רבה, ו"אלייזה" הספרותית שלו הייתה נבונה בהרבה מאלייזה המציאותית. "אלייזה" עוררה בזמנו עניין רב משום שיכולת השיחה שלה הייתה פשוטה יחסית, ובכל זאת אנשים שקעו בשיחות ארוכות עימה – כנראה פשוט משום שהיא אפשרה להם לדבר על עצמם, אותו שימוש עצמו שאנשים רבים בוחרים לעשות כיום בתוכנות מתקדמות בהרבה.

המכונית הכותבת

קפיצה קטנה יותר בזמן תביא אותנו אל שנת 2017, ואל ניסיון לכתיבה ממוכנת שבניגוד לזה של סוויפט (וקיקרו), אכן בוצע בפועל. הניסיון הזה היה מבוסס על המכוניות של גוגל סטריט וויו, המצוידות במצלמות ומתעדות את המראות הנשקפים להן במהלך הנסיעה. רוֹס גוּדווין (Ross Goodwin), כותב ויוצר בתחום הטכנולוגיה, צייד מכונית קדילאק במצלמה, GPS, שעון, מיקרופון שקלט את השיחות בתוך המכונית ומחשב עם בינה מלאכותית שקלט את כל המידע הזה ויצר על פיו טקסט כתוב. לקראת המשימה הוזן ל-AI קורפוס של "כמעט 200 ספרים שנבחרו באופן פרטני". הספרים האלה נועדו לשמש כבסיס הספרותי-סגנוני שלה. רוס וצוותו נסעו במכונית מניו־יורק לניו־אורלינס, והבינה המלאכותית התבוננה, הקשיבה והפיקה את ”1 the Road”, שכונה על ידי יוצריו בשם "הרומן הראשון שנכתב על ידי מכונה".

שם היצירה, וגם המסע במכונית שהוליד אותה, היו כמובן מחווה לרומן "בדרכים" (On the Road) של ג'ק קרואק (1957). היצירה כללה עוד מחווה קטנה וחמודה: קרואק כתב את יצירתו על מגילת נייר אחת ארוכה שאורכה כ-40 מטרים, כנראה משום שהרגיש שזרם הכתיבה שלו נקטע כאשר הוא מגיע לסוף העמוד. בהתאם לכך, ה-AI שבמכונית הדפיסה את הטקסט שלה על סלילי נייר של קופה רושמת. רוס גוּדווין הגדיר את עצמו כ"מחבר של המחבר" של היצירה הזאת, ובחר לפרסם אותה ללא כל עריכה, גם לא של שגיאות כתיב, כדי להציג לקוראים את הטקסט בדיוק כפי שנוצר.

”1 the Road” ראה אור ב-2018, דווקא בהוצאה צרפתית (Jean Boîte Éditions) המוציאה "ספרים לעידן הדיגיטלי". באופן משעשע, לא הצלחתי לאתר את הספר השלם בפורמט דיגיטלי כלשהו: ה"רומן הראשון שנכתב על ידי מכונה", שראה אור לפני שנים אחדות בלבד, נמכר רק כספר בכריכה קשה. (אגב, שאלתי את הנכד הרוחני של ה-AI-במכונית, צ'אט ג'י פי טי, מדוע ההוצאה הזאת של ספרים שעוסקים בעידן הדיגיטלי מוציאה דווקא ספרים מודפסים, והוא החמיא לי במילים you're right to spot the irony – כלומר הגענו לשלב שבו ה-AI גם מחלקת לנו ציונים.)

”1 the Road” נפרשת על פני כמה ימי נסיעה, ומורכבת מקטעים שכל אחד מהם מתחיל בציון השעה. כל קטע הוא קצר, כמה שורות בלבד, ולרוב אין קשר בין הקטעים. הטקסט שונה לחלוטין מהטקסטים שמודלי השפה הגנרטיביים מפיקים כרגע, ואינו נשמע טבעי, אנושי או דומה לאנושי; גוּדווין תיאר אותו כטקסט של "מוח של חרק שלמד לכתוב". התוצאה מוזרה, במקרים רבים נונסנסית, לפעמים אפשר לפרש אותה כפיוטית. הנה קטע אופייני:

19:51:32 השולחן הוא שחור להיראות, האוטובוס חצה בפינה. תפוח צבאי פורץ פנימה. חלק מקו לבן של מדרגות ופנס רחוב עמד ברחוב, וזה היה מגרש חניה עמוק.

והנה, להנאתנו, קטע קוהרנטי ו"פיוטי" יותר (התרגום שלי, ומתחתיו המקור):

20:40:01 אור על הרצפה בין פינות הבית התפשט לעבר המכונית ואז יצא דרך האסם. אור על הרצפה, אמר הצלם. אין לי מה לעשות. הייתי יכול לפרוץ בגדול. אני רוצה לצאת מכאן, הגיע הזמן.

התמונה שבראש הפוסט: בעזרתו האדיבה של צ'אט ג'י פי טי.