כל האמת על שקרים

לרגל אחד באפריל, "יום הכזבים הבינלאומי", דיברתי היום עם יובל אביבי ומיה סלע ב"מה שכרוך" על כמה תפיסות מקובלות של שקרים בתיאוריה של השפה ומדוע התפיסות האלה עצמן עשויות להיות שקריות (סטגדיש). הדגמנו את הרעיונות האלה באמצעות הרומן "השקרן הקטן" מאת הסופר האמריקאי מיץ' אַלבּוֹם (2023), שראה אור בעברית ממש עכשיו בתרגומה היפה של עידית שורר בהוצאת מטר. הרומן הזה עוסק כולו באמת ובשקר, והמסַפֶּרת של הרומן, במובן הקול המספר שלו שמתאר את האירועים וגם פונה ישירות אלינו, הקוראים, היא לא פחות מאשר האמת בה"א הידיעה, האמת כישות מופשטת, או "מלאכית האמת". היא מספרת לנו גם את ה-origin story שלה: מלאכית האמת הושלכה מהשמיים משום שאמרה גם לאלוהים את האמת – שלא כדאי לו לברוא את האדם, משום שהוא ירמה וישקר.

שקר כפונקציה של כוונה או מצב מנטלי

התפיסה המקובלת היא ש"שקר" קשור יותר לכנות וליושר, כלומר לתפיסה סובייקטיבית של אמירת אמת, מאשר לאמת עצמה, כלומר למצב האובייקטיבי של הדבר המתואר. במילים אחרות, התפיסה המקובלת היא שאדם משקר אם הוא עצמו מאמין שדבריו לא נכונים. נניח, למשל, שיש לי קופסת שוקולד ואני אומרת לכם שאין בה כלום, כי לא מתחשק לי להתחלק. בדיעבד מתברר שלא ידעתי, אבל באמת לא היה בה שוקולד. מה נגיד במקרה כזה? האם (1) בכל זאת שיקרתי, כי התכוונתי לשקר, או (2) ניסיתי לשקר ולא הצלחתי, או (3) בכלל לא שיקרתי (כי אמרתי את האמת)? נציין שטכניקה מקובלת של חוקרים בתחום הבלשנות לקבוע אם התנהגות מסוימת נחשבת לשקר היא להציג בפני נחקרים תרחיש מסוים, כפי שעשינו עכשיו, ולשאול אותם אם דמות מסוימת בתרחיש שיקרה או לא. (בניסוי שעסק במצב דומה, רוב המשתתפים אמרו שהדובר "רק חשב שהוא שיקר", כלומר מבחינתם הכוונה לא הספיקה כדי ליצור שקר – אך בניסויים מסוג זה התוצאות תלויות מאוד בתיאור המדויק של הסיטואציה.)

האירוע המחולל של "השקרן הקטן" מציב בפנינו שאלה בדיוק מהסוג הזה. אנחנו נמצאים בסלוניקי תחת הכיבוש הנאצי, בשנת 1943. גיבור הספר הוא הילד היהודי ניקו קריספיס, ששמע בקולו של סבו האהוב ואמר תמיד רק אמת; משום כך זכה לכינוי "צ'יוני", ביוונית שלג, כלומר זך וטהור. הקצין הנאצי שממונה על גירוש יהודי סלוניקי למחנות ההשמדה מוצא את ניקו, מזהה את תמימותו ואת יושרו ועושה איתו עסקה: הוא מבטיח לניקו שמשפחתו תוכל לחזור הביתה, אם ניקו יתהלך בתחנת הרכבת בזמן שהיהודים עולים על הרכבות, ירגיע אותם ויאמר להם את ה"אמת", במירכאות: שהם נוסעים למקום שבו יהיו להם עבודה ובתים חדשים. ניקו מאמין לקצין, ולכן מבחינתו אומר את האמת, והיהודים מזהים את זה ומאמינים לו. אז האם ניקו משקר? אפשר לטעון שהוא אינו משקר, כי אין לו כוונה לשקר, ושקר דורש כוונה. ובכל זאת, דבריו הם שקר, שקר של מישהו אחר – הקצין הגרמני.

שקר על ידי השתמעות

הקצין הגרמני, אוּדוֹ גראף, מנחה את ניקו לומר שהוא יודע את הדברים האלה (שהיהודים נוסעים למקום בטוח שבו יהיו להם עבודה ובתים חדשים) כי הוא שמע קצין נאצי אומר זאת. הוא מסביר לניקו שזו האמת: הוא באמת אמר לו, וניקו באמת שמע אותו. "אז זאת האמת," הוא אומר לניקו, וניקו מסכים: "אפשר להגיד." וכך, מה שטכנית הוא אמת (ניקו שמע קצין נאצי אומר את הדברים) הוא למעשה שקר (כי משתמע מדבריו שהוא שמע זאת במקרה, וזה לא נכון). התוכן המפורש הוא אמת, אבל מה שמשתמע ממנו – מה שהשומעים צפויים להסיק ממנו – הוא שקר. במקרה זה, הדובר – ניקו – צעיר ותמים מכדי להבין מהי ההשתמעות השקרית מהדבר האמיתי שהוא אומר. (אגב ולהבדיל, תרגיל מצחיק בהשתמעות מופיע ב"גילגי" של אסטריד לינדגרן. גילגי, או בילבי, וחבריה משחקים ב"ספינה טרופה" וכותבים פתק כדי לזרוק אותו למים בבקבוק. גילגי מבקשת מטומי לכתוב בפתק שהם נמצאים על האי ו"ללא טבק הרחה כלות נפשותינו זה יומיים" [תרגום אביבה חיים]. טומי מתנגד בטענה שהדבר אינו נכון, וגילגי עונה לו – יש לך טבק הרחה? לאניקה יש טבק הרחה? לי יש טבק הרחה? טומי משיב שברור שאין. "ובכן, למה אתה מבלבל את המוח?" מסכמת גילגי. "כתוב לפי דבריי." כלומר, גילגי מתייחסת לאמירה כאמיתית בגלל תוכן האמירה עצמה – באמת אין להם טבק הרחה – וטומי מתייחס אליה כשקר בגלל ההשתמעות שלה, שהם משתמשים בטבק הרחה. נשים לב שזה מצחיק אותנו כי רובנו כנראה נפרש פה את מושג השקר בדומה לטומי.)

… ושקר על ידי השמטה

סוג מסוים של שקר או רמייה באמצעות השתמעות הוא "שקר על ידי השמטה", lying by omission. ב"השקרן הקטן", אישה נוצרייה מחביאה בביתה את הילדה היהודייה פאני. שכנה נכנסת במפתיע, מוצאת אותה שם ומתחקרת אותה מיהי. כאשר האישה שמחביאה אותה חוזרת, היא מבקשת מפאני להיזהר יותר ולא להסתובב ברחבי הבית בשעות היום, ופאני מסכימה אבל אינה מספרת לה על האישה שנכנסה לבית וראתה אותה. בהמשך, האישה מסגירה לנאצים את פאני ואת המארחת שלה. פאני לא שיקרה למארחת שלה מפורשות (היא לא אמרה "שום אישה זרה לא נכנסה היום הביתה וראתה אותי"); אבל בהקשר ובשיחה האלה, העובדה שפאני לא סיפרה לה מה אירע תיחשב בעיני רבים לשקר (בניסוי שבדק תרחיש של תשובה על שאלה שבה המשיב השמיט מידע חשוב, 65% מהמשתתפים ראו בתשובה הזאת שקר).

נסיים בקטע יפה מ"השקרן הקטן", העוסק במלאך ששיקר באמצעות השמטה. האמת – שהיא כזכור המספרת ברומן – מזכירה לנו את הקטע מבראשית יח שבו מלאכים באים לבקר את אברהם ושרה הקשישים, ואחד מהם מבשר להם שייוולד להם בן. שרה צוחקת לעצמה: "אַחֲרֵי בְלֹתִי הָיְתָה לִּי עֶדְנָה וַאדֹנִי זָקֵן" (פסוק יב). המלאך מברר מיד עם אברהם מדוע צחקה שרה ומבהיר שבן אכן יהיה, אך האמת – או מיץ' אלבום – מסיבים את תשומת ליבנו כי המלאך (בטקסט המקראי – אלוהים עצמו) אמנם חוזר באוזני אברהם על דבריה של שרה, אך אינו מזכיר שאמרה שהוא זקן, אלא רק שהיא עצמה זקנה ("וַיֹּאמֶר ה' אֶל אַבְרָהָם לָמָּה זֶּה צָחֲקָה שָׂרָה לֵאמֹר הַאַף אֻמְנָם אֵלֵד וַאֲנִי זָקַנְתִּי"). בכך הוא מגלה טקט ובלשונו של אלבום "דילג על זה במקום להעליב את הבעל ולתקוע טריז בין בני הזוג." ואלבום והאמת שלו מסכמים: לפעמים מעשה של הונאה הוא גם מעשה של אהבה.

•

בהכנת הפינה נעזרתי במאמרו היפה של פרופ' יוּרג מַייבאואר (Jörg Meibauer) בכתב העת Annual Review of Linguistics בנושא זה, משנת 2018.

לפינה ולתוכנית המצוינת כולה אפשר להאזין כאן.

תודה רבה ליעל כהנא-שדמי על עזרתה באיתור הציטוט מ"גילגי".

תמונת הפסל שבראש הפוסט: La Bocca della Verità, statue by Jules Blanchard, in the Luxembourg Garden, Paris. באדיבות ויקימדיה.

ושנשמע קצת פחות שקרים, לפחות רעים.