אופס, אוי: מגלים את כל הסודות עם פליטות פה ספרותיות

כמה אמירות לא מוצלחות של בכירים שנשמעו פה לאחרונה (כגון כאן, כאן וכאן, אבל באמת לא חסר) הובילו אותי להרהר על פליטות פה, המסגירות רגשות או אמיתות שלא הייתה כל כוונה לבטאם בקול. ומפליטות פה במציאות פניתי לפליטות פה בספרות.

סוג ידוע ומשעשע של פליטות פה הוא טעויות פרוידיאניות, כלומר שגיאות החושפות רגשות ומחשבות שלא התכוונו לבטא או אף לא היינו ערים לקיומם – כמו בבדיחה על האיש שסיפר לפסיכולוג שלו "הייתה לי אתמול טעות פרוידיאנית. התכוונתי לומר לאמא שלי 'תעבירי לי את המלח בבקשה', ובמקום זה אמרתי בטעות, 'כלבה שכמוך, הרסת לי את החיים'".

ברומן של אהרן מגד "עשרת הימים הנוראים" (2010), הגיבור מספר על פליטת פה מסוג זה:

הקפתי את התחנה לעברה האחורי וחיפשתי את מלון שערי אפרים. בתים ישנים וחדשים עמדו צפופים זה אל זה וביניהם פסולת בנייה ופסולת מטבחים, ואני חיפשתי שלט של בית־מלון. עצרתי אדם שזקן בלונדיני צר מעטר את פניו כזֵר, ושאלתי אם יוכל לומר לי איך להגיע לשערי שמים. האיש הצעיר צחק, עיניו הקטנות נצנצו כלשמע בדיחה, ואמר, אם אתה יהודי מאמין ותאמר סליחות בכל עשרת ימי תשובה, אולי תגיע לשערי השמים, וגם זה לא בטוח, וכשראה את התרמיל הכבד שבידי, אמר: אתה מתכוון בוודאי למלון שערי אפרים, אם כן הריהו ממש לפניך, והראה לי על בניין של כמה קומות. איך נכשלתי במין פליטת פה מבישה כזאת? האם מאז שעזבה אותי אסנת יש בי תשוקה מודחקת לעזוב את ארץ החיים ולעלות השמיימה?

מתנטוס, יצר המוות, נמשיך לארוס, יצר האהבה והתשוקה, ולטעויות פרוידיאניות החושפות לא "תשוקה מודחקת לעזוב את ארץ החיים", אלא, פשוט, תשוקה. נבדה ביילור, גיבורת ספר הפנטזיה הרומנטית "אש לוהטת" של אילונה אנדרוז, היא חוקרת פרטית הפוגשת גבר מסוכן ומסתורי. כנגד רצונה, תחושותיה כלפי הבחור נחשפות בשלל פליטות פה, שבהן ביטויים כגון "משחק מקדים" ו"מה שאני בוחרת להכניס לגוף שלי" משתלבים במשפטים שנועדו להיות תמימים לחלוטין.

פליטות פה יכולות להסגיר לא רק רגשות, אלא גם מחשבות – כגון דברים שאמורים להישמר בסוד. ברומן החדש והמקסים של יואב אבני "שעוני נוכחות" ("כתר"), הגיבור הוא איש מחשבים שהיה מעורב בפיתוח בינה מלאכותית בשם "ישראֵיי", ובתחילת הספר הוא מתארח בשעשועון טלוויזיה שמבוסס על יכולותיה העל־טבעיות, כביכול או שלא כביכול, של הבינה המלאכותית הזאת. גיבור הספר, בועז, נלחץ כל כך מהסיטואציה עד שהוא פולט מידע שלא היה אמור לפלוט על עברה הלא כל כך זוהר ולא כל כך מסתורי של ישראיי, ולכן מפוטר בבושת פנים ונקלע להרפתקה כמעט־אפוקליפטית הקשורה בתכונותיו של הזמן ולמסע בזמן.

שילוב בין פליטת פה לנסיעה בזמן מופיע גם ברומן הידוע מאוד "אשתו של הנוסע בזמן" מאת אודרי ניפנגר (2004), שהפך גם לסרט ולסדרת טלוויזיה. הגיבור, הנרי, נוסע בזמן נגד רצונו – הוא נזרק שוב ושוב לעבר (או לעיתים לעתיד), לזמנים ולמקומות שיש להם חשיבות רגשית בעבורו. בין השאר, הוא פוגש שוב ושוב את אשתו, קלייר, לאורך ילדותה ונעוריה: הנרי הבוגר, החבר של קלייר ואחר כך בעלה, חוזר בזמן ופוגש את קלייר בת השש, בת השש-עשרה וכן הלאה. כדי לא להפוך את חייה של קלייר למוזרים יותר מכפי שהם בהכרח, הוא נמנע מלספר לה על העתיד שלה, שמבחינתו הוא עבר והווה. באחד המפגשים ביניהם, שבו הנרי המבוגר פוגש את קלייר בת ה-15 כשהוא עייף וחש לא בטוב, הוא כושל בלשונו ואומר לה בעניין הרגלי האכילה שלה "אמא שלך תמיד הייתה מציקה לך על זה". קלייר שואלת מייד "הייתה מציקה?", ולמרות ניסיונותיו של הנרי לכסות על פליטת הפה שלו, היא מבינה שאמה תלך לעולמה לפני הזמן שממנו הנרי הגיע לפגישה שלהם באותו יום, כלומר לפני שקלייר עצמה תהיה בת 30.

פליטת הפה של הנרי כופה על קלייר לדעת משהו על אמא שלה שהיא כנראה הייתה מעדיפה לא לדעת, ומשנה את היחסים ביניהן באופן בלתי הפיך; והיא הופכת את העובדה הבלתי נמנעת שאימה של קלייר, כמו כולנו, תמות פעם, למוחשית ומפחידה. נוסף על כך, פליטת הפה הזאת חושפת בפנינו, הקוראים, את המאמץ העצום של הנרי להגן על קלייר ולאפשר לה חיים נורמליים למרות המגבלה סלאש כוח־על שלו; והיא ממחישה לנו גם כמה שני האנשים האלה, בני זוג מאוד מאוהבים שחייהם שלובים זה בזה מגיל מאוד צעיר, חווים את חייהם המשותפים בצורה שונה מאוד – ואף שהסיבה לכך היא בלתי רגילה (הנרי וקלייר אינם חיים באותו סדר, כלומר ציר הזמן שלהם איננו משותף), החוויה הזאת מאפיינת בעצם, בדרך זו או אחרת, כל מערכת יחסים.

גם ג'יין אוסטן, אמנית הכתיבה על יחסים, משתמשת בפליטת פה כדי לשפוך אור על רגשות ועל מערכות יחסים ובאותה הזדמנות, גם להניע את העלילה: ב"גאווה ודעה קדומה", לידיה, אחותה הטיפשונת של אליזבת בנט, מגלה לאליזבת בטעות שמר דארסי נכח בחתונה שלה – של לידיה – עם מר ויקהאם. היא מתחרטת על כך מייד, משום שמר דארסי ביקש ממנה לשמור את העובדה הזאת בסוד. אליזבת, לעומת זאת, ששה על הגילוי, ומכיוון שהיא יודעת שמר דארסי לא סובל לא את ויקהאם ולא את לידיה, היא מסיקה בצדק שהוא נכח בחתונה הזאת כדי לדאוג לאינטרסים של לידיה וכי הוא עשה זאת משום שיש לו רגשות כלפי אליזבת – ובהמשך מתברר כי זה אכן המצב, ומכאן, בעזרת כמה מכתבים, כמקובל, הרומן זורם אל סופו הטוב.

זוכרים פליטות פה נחמדות בחיים או בספרות? ספרו לי בתגובות.

הפוסט בעקבות פינתי באותו הנושא בתוכנית "מה שכרוך".

התמונה שבראש הפוסט מכאן.