הברק האפל של הסוגריים

חיבה או תיעוב של כותבים כלפי סימני פיסוק מסוימים, ואף הברקות ספרותיות המבוססות על סימני פיסוק – זה היה היום נושא פינתי "מוציאה לשון" בתוכנית "מה שכרוך" עם מיה סלע ויובל אביבי. כולנו יודעים שלסימני פיסוק יש תפקיד חשוב בעיצוב הקצב והמוזיקה של טקסט; אך לרוב הם עושים את מלאכתם כה בשקט ובצנעה, עד שכמעט איננו מבחינים בנוכחותם לצד השחקניות הבולטות והססגוניות יותר בטקסט, הלוא הן המילים.

המשוררת אמילי דיקינסון ידועה במיוחד בשימוש האופייני שלה בסימן פיסוק מסוים – האֶם דאש (em dash), שהוא המקבילה באנגלית לקו המפריד של העברית. נתעכב רגע כדי להבין מהו הקו המפריד. אין לבלבל בינו לבין המקף, שתפקידו הפוך: המקף מחבר בין מילים ויוצר צירוף, כמו "בית־ספר", ואילו הקו המפריד, כפי שמעיד שמו, מפריד. קו מפריד נראה כך – קו אופקי ארוך בגובה אמצע השורה, עם רווחים בשני הצדדים, ומטרתו העיקרית היא הפרדה בין חלקי משפט. הקו המפריד יכול לציין, בין היתר, עצירה ארוכה יותר מפסיק או חלק שהושמט במשפט. כך אנחנו יכולים לומר למשל "יובל אוהב כלבים ומיה – חתולים".

בשיריה של אמילי דיקינסון, הקווים המפרידים מציינים לרוב עצירות או משפטים קטועים. הם עשוים ליצור תחושה של עמימות, אי־ודאות או התרגשות, או למשוך תשומת לב למילה או לביטוי מסוימים; וחשוב לא פחות, הם יוצרים גם את הקצב וגם את המראה הגרפי המיוחדים לשירים שלה – שהרי לטקסט שאנו פוגשים בצורתו הכתובה אכן יש מראֶה, לא פחות מאשר צלילים. נציץ למשל בשני בתים מתוך שיר האהבה והתשוקה של דיקינסון "לילות פראיים", תחילה במקור ואחר כך בתרגום לאה נאור:

Wild Nights — Wild Nights! (249)

Wild Nights – Wild Nights!

Were I with thee

Wild Nights should be

Our luxury!

…

Rowing in Eden –

Ah, the sea!

Might I moor – Tonight –

In thee!

לֵילוֹת פְּרוּעִים – לֵילוֹת פְּרוּעִים!

אִילוּ הָיִיתִי אִתְּךָ.

הָיוּ לָנוּ לֵילוֹת פְּרוּעִים – 

הַפִּנּוּק שֶׁלִּי וְשֶׁלְךָ.

…

שָׁטָה לִי בְּתוֹך הָעֵדֶן,

הוֹ – יָם הַבְּרָכָה,

לוּ יָכוֹלְתִי – רַק  הַלַּיְלָה –

לַעֲגוֹן בְּךָ.

גם "תקווה היא דבר עם נוצות" הידוע מאוד של דיקינסון משופע בקווים מפרידים, וכך גם שירים רבים מאוד אחרים שלה. סימן הפיסוק באנגלית המקביל לקו המפריד של העברית נקרא, כאמור, em dash, כיוון שהוא שווה באורכו לאות M גדולה, ונמצא מי שהעיר שברור ש"אֶם דאש" הוא קיצור של "אמילי דיקינסון דאש".

בעוד שדיקינסון אהבה במיוחד את האֶם דאש, קורט וונגוט ידוע בתיעובו כלפי הנקודה-פסיק. הציטוט שלו בעניין זה פזור לאורך ולרוחב האינטרנט, והוא אומר בו כך (התרגום שלי):

הנה שיעור בכתיבה יוצרת.

כלל ראשון: אל תשתמשו בנקודה-פסיק. זהו טרנסווסטיט הרמאפרודיט שאין לו משמעות כלשהי. הדבר היחיד שהוא עושה הוא להראות שלמדת בקולג'.

(הצירוף הפוגעני "טרנסווסטיט הרמאפרודיט" אינו מופיע כאן משום שמדובר בספר ישן מאוד, אגב – הציטוט הוא מ"אדם ללא ארץ – ממואר של חיים באמריקה של ג'ורג' דבליו בוש", שראה אור ב-2005. ועדיין, עשרים שנה חלפו מאז, והיום וונגוט כנראה היה מתנסח אחרת.)

אך בעוד שההשמצה המשעשעת הזאת מצוטטת שוב ושוב, היא מופיעה בדרך כלל בלי השורות הבאות אחריה – "אני מבין שלחלק מכם בטח קשה להחליט אם אני מתלוצץ או לא. אז מכאן והלאה אגיד לכם מתי אני מתלוצץ". בהמשך הספר וונגוט משתמש בנקודה-פסיק וכותב "הנה, הרגע השתמשתי בנקודה-פסיק, שקודם אמרתי לכם לא להשתמש בו אף פעם. עשיתי את זה כדי להמחיש עיקרון חשוב, והוא: לכל כלל יש יוצא מן הכלל, גם לכלל טוב".

לצד העדפה או התנגדות גורפות של כותבים לסימן פיסוק מסוים, ישנן גם דוגמאות נקודתיות לשימוש ייחודי או וירטואוזי בסימני פיסוק. העיתונאית והסופרת האמריקאית קתרין שולץ ליקטה כמה דוגמאות משובחות מסוג זה בכתבה ב-Vulture, אחת מהן של שתי מילים בסוגריים בתחילת "לוליטה" של נבוקוב:

אמי המאוד-פוטוגנית מתה בתאונה מטורפת (פיקניק, ברק) כשהייתי בן שלוש […]

                                                [תרגום דבורה שטיינהרט]

מות האם מוזכר כבדרך אגב, בשתי מילים קצרות בסוגריים, ומשאיר את הקוראים המומים בעוד המשפט נמשך לו לאורך כמה עשרות מילים נוספות. שולץ מתארת את ההערה המוסגרת הזאת כ"'לוליטה (והומברט) בזעיר אנפין: ברק מרהיב המכיל חשכה נוראה" (התרגום שלי).

שולץ מציינת גם דוגמה מבריקה לשימוש בשלוש נקודות בשירו של ט"ס אליוט "שיר האהבה של ג'יי אלפרד פְּרוּפְרוֹק" – השיר הראשון של אליוט שראה אור, שיר על תחושותיו של גבר מזדקן שהמשורר כתב בהיותו סטודנט צעיר באוקספורד. הנה השורות הראשונות, בתרגום עופרה עופר אורן:

בּוֹאִי וְנֵלֵךְ אִם כָּךְ,

כְּשהָעֶרֶב עַל הַשָּׁמַיִם נִמְתַּח

כְּמוֹ חֹלֶה שֶׁאֻלְחַשׁ עַל הַשֻּׁלְחָן

בּוֹאִי וְנֵלֵךְ לָרְחוֹבוֹת הַנְּטוּשִׁים

לַמִּלְמוּלִים הַנְּסוֹגִים

שֶׁל מְלוֹנוֹת זוֹלִים לְלַיְלָה

לְמִסְעֲדוֹת נְסֹרֶת עִם שִׁבְרֵי צְדָפוֹת

רְחוֹבוֹת הָעוֹקְבִים כְּמוֹ טִעוּן מַשְׁמִים

שֶׁמַּטְרָתוֹ לְהַעֲרִים,

לְהוֹבִילֵנוּ יְשִׁירוֹת לַשְּׁאֵלָה הָחַתְרָנִית…

לֹֹא אַל תִּשְׁאֲלִי בְּמָה עִנְיָן אָמוּר,

בּוֹאִי וְנֵלֵךְ לַעֲרֹךְ אֶת הַבִּקּוּר.

השיר כולו – ארוך ומהורהר, רצוף היסוסים, "הַחְלָטוֹת וַחֲרָטוֹת" – הוא מאוד ברוח השלוש-נקודות, ואכן, סימן הפיסוק הזה מופיע בו עוד חמש פעמים. אך השלוש-נקודות האלה, בתחילת השיר, מוצלחות במיוחד: כמו היאדה-יאדה-יאדה בסיינפלד, הן מדלגות בדיוק על החלק המעניין – מהי השאלה החתרנית?!

ונסיים בשימוש חמוד, לא בסימן פיסוק כסימן גרפי אלא בשמו כמילה. "כריסטינה לורן" הוא שם עט משותף של צמד סופרות אמריקאיות הכותבות יחד, כריסטינה הובס ולורן בילינגס. בספר "ניסוי באהבת אמת", העומד לראות אור בעברית בהוצאת "אהבות" ובתרגום שִירִי צוק, כריסטינה מודה ללורן במילים you are forever my left quote, כלומר, מכיוון שאנגלית כותבים משמאל לימין, "את תהיי לנצח המרכאה הפותחת שלי" (ובשפה תקנית, לצערנו, "המֵירְכָה הפותחת שלי", כיוון שסימן הפיסוק הזה קיבל את שמו העברי מאחד מטעמי המקרא). זהו נוסח תודה מקסים באמת של הסופרת לשותפתה לכתיבה: בכמה מילים קולעות היא מתארת את העשייה המשותפת, אולי אפילו את הכתיבה המשותפת של דיאלוגים; מודה לעמיתה שלה על ההשראה שהיא מעניקה לה; ועושה זאת באמצעות מטאפורה מעולם הכתיבה, על ידי שימוש בשמו של סימן פיסוק.

•

מחכים להחזרת כל החטופים והחטופות ולשובם בשלום של החיילים.