על אור שמש וחלב חמוץ

בפוסט הקודם עסקנו בסוג מופשט ואינטלקטואלי במיוחד של דימויים – דימויים של אנשים לספרים ולטקסטים, כגון משורר שכותב את שיריו בדיו עיניה של אהובתו או אישה מוכת צער שמדברת "כאילו היא מדפיסה את מילותיה". היום נהרהר על סוג שונה מאוד, אולי אפילו הפוך, של דימויים: פיזיים, חושניים – דימויים לטעמים ולתבלינים.

ויכוח חריף, סחוג חמוּר

הבלשן גיא דויטשר, בספרו "גלגולי לשון", מספר לנו שמטאפורות זורמות כמעט תמיד בכיוון אחד: מן המוחשי אל המופשט. כך, אומר דויטשר, יש לנו למשל "עניינים כבדי משקל", שבהם המשקל ממחיש לנו את רצינות העניין, "מזג חם", שבו הטמפרטורה הגבוהה מציינת את האופי הרגזני, וגם "ויכוח חריף", שבו בערת הפלפל בפה ממחישה לנו את עוצמת הוויכוח. אבל כמעט לעולם אין מצב הפוך: ויכוח יכול להיות חריף, אבל סחוג, אומר דויטשר, כמעט לעולם לא יהיה "חמוּר" (מלבד אולי בביקורות מסעדות של שגיא כהן). למה זה כך? משום שקל לנו יותר לחשוב ולדבר על דברים מופשטים בעזרת מטאפורות ודימויים השואבים מהעולם המוחשי, המוכר לנו היטב מניסיוננו.

ואכן, הטעמים, שיש להם מקום מרכזי בחיינו, הן להישרדות והן לשם הנאה, הם המקור לשפע של מטבעות לשון.

הטעם החמוץ העניק לנו כמובן את "להחמיץ פנים", ומכאן "חיוך חמצמץ" וגם כמובן "חמוצים".

מן הטעם המר נוצרו הביטויים "מר נפש", "השאיר טעם מר" ו"לבלוע את הגלולה המרה".

מן המתוק קיבלנו את "מתוק" במשמעותו המושאלת, כלומר בעל אופי נעים וחביב, וגם את "קול מתקתק" ו"מתק שפתיים".

המלוח הוליד את "ממולח", "לזרות מלח על הפצעים" ו"מלח הארץ"; ונציין שהביטוי "מלח הארץ", שאנו מרבים להשתמש בו לתיאור ארץ-ישראליות שורשית, מקורו בברית החדשה, שם ישו מכנה בו את תלמידיו: "'אַתֶּם מֶלַח הָאָרֶץ, וְאִם תֹּאבַד לַמֶּלַח מְלִיחוּתוֹ, כֵּיצַד תֻּחְזַר לוֹ?'" (הבשורה על פי מתי ה 13).

החריף מופיע בכינוי "פלפל", כלומר נמרץ ופיקח, "יש לו פלפל בישבן", "חריף שכל", "לשון חריפה" ו"אמירה חריפה". מבחינה מדעית, אגב, "חריף" אינו טעם אלא תחושה הנוצרת על ידי גירוי קולטנים הרגישים לחום וכאב, ונשים לב שבאנגלית, המילה hot פירושה, אכן, גם "חם" וגם "חריף". לעומת זאת, הטעם החמישי מבחינת בלוטות הטעם הוא אוּמאמי (umami) – אבל במקרה זה בלוטות הטעם לחוד והשפה לחוד: יש ביטויים ומטבעות לשון הקשורים לחריפות, ולעומת זאת, לפחות בעברית, אין ביטויים הקשורים לאומאמי.

מעניין להבחין כי לדידה של העברית, מתוק וחריף (ואולי גם מלוח) ממופים כטעמים "טובים", ואילו מר וחמוץ מזוהים כ"רעים", למרות כל תכונותיהם הטובות של בירה ומלפפונים חמוצים. ישנם גם ביטויים הקשורים לטעמים באופן כללי – "בטוב טעם", "דברי טעם" – ונשים לב שגם המילה "טעם" במובן "סיבה" מקורה בשימוש מושאל ב"טעם" הפיזי.

לצד ביטויי הטעמים, ישנם גם ביטויי תבלינים, כמו "תיבל את דבריו במשלים/בהומור" ובאנגלית – spicy gossip ו-to spice things up. המילה העברית "תבלינים", אגב, דומה ל"שרימפסים", "בְּרֶקסים" ו"קליפסים" בכך שיש בה ריבוי כפול: המילה המקורית היא בכלל "תֶּבֶל" (במלעיל), וצורת הרבים המקורית היא "תְבָלים" או "תַּבְלִין". בעברית החדשה הפכה "תַּבְלִין" לצורת היחיד, וקיבלה צורת רבים חדשה – "תבלינים".

ספרות בטעמים

גם דפי הספרות מתובלים בדימויי טעמים. דורי מנור, ברשימה "קודם כל צריך להיות בני אדם: זיכרון על דליה רביקוביץ" (2019), המופיעה באתר פרויקט בן יהודה, מספר לנו על החמוץ:

ביקור אצל דליה רביקוביץ בדירתה שברחוב יהואש. הייתי שם עם כמה מחבריי לכתב העת "אֵב". כולנו היינו בני עשרים וקצת. דליה הייתה בתקופת דיכאונות, אבל בין דיכאון למשנהו היא הזמינה אותנו אליה ואירחה אותנו בנדיבות: לא נדיבות חומרית, אלא נדיבות רוחנית גדולה כלפי צעירים ממנה. לא היה בה שמץ מאותה המרירות או הקנאה שאנשים צעירים מאוד מעוררים לא פעם במבוגרים מהם, ובייחוד צעירים מוכשרים. ענייני משק בית מעולם לא היו הצד החזק של דליה, ודאי לא בימי המצולות שלה.

היא הציעה לנו קפה והגישה אותו עם חלב חמוץ.

היינו נבוכים: להעיר לה? לא להעיר לה? לא יכולנו לשתות את הקפה, והתבונַנו זה בזה במבט תוהה. בסופו של דבר הבחינה דליה בטעות והתנצלה בחיוך מבויש שהפיג כל מתח. אני חשבתי לעצמי בגיחוך על הסמליות היתרה שבסיטואציה: האֵם הפואטית הגדולה חולצת שד לחבורת ילדיה הרוחניים, אך חלבהּ – אללי – חמוץ. אילו העזתי להזכיר את הדבר באוזניה באחת מפגישותינו הבאות אני מאמין שהיא הייתה משתעשעת: היה לה הומור עצמי נהדר וחוש נדיר לאירוניה.

נסיים בשני פסוקי טעמים מהתנ"ך. את הטעם המר אנו פוגשים במגילת רות, שבה מופיע אחד המשפטים היפים והעצובים בספרות, דבריה של נעמי אל בנות עירה כאשר היא חוזרת אליה לאחר שאיבדה את בעלה ובניה: "וַתֹּאמֶר אֲלֵיהֶן, אַל תִּקְרֶאנָה לִי נׇעֳמִי, קְרֶאןָ לִי מָרָא, כִּי הֵמַר שַׁדַּי לִי מְאֹד" (רות א כ).

ומן המר אל המתוק: בספר קוהלת נמצא את הפסוק היפה להפליא "וּמָתוֹק הָאוֹר וְטוֹב לַעֵינַיִם לִרְאוֹת אֶת הַשָּׁמֶשׁ" (יא ז).

לשני הפסוקים האלה יש משמעות מיוחדת כרגע. ליבנו עם כל מי שכמו נעמי, איבדו את אהוביהם, ואנחנו מקווים שמדינת ישראל תשכיל להחזיר במהרה את החטופים והחטופות מחשכת המנהרות אל אור השמש.

*

תודה גדולה לכל מי שהצטרפו לדיון בפייסבוק ותרמו דוגמאות ספרותיות וביטויים הקשורים לטעמים.