"ליבי כמו ספר פתוח": על דימויים הקשורים לספרים ולטקסט

שיר ברדיו לכד את תשומת ליבי – קודם המוזיקה ואחר כך המילים:

לִבִּי כְּמוֹ סֵפֶר פָּתוּחַ

תִּרְאֶה אוֹתִי

תִּרְאֶה אוֹתִי

השיר, כך התברר, הוא "הולכת איתךָ" של נרקיס, והוא עורר בי הרהורים על דימויים שקשורים לספרים ולטקסטים בכלל. מי עוד יצרו דימויים כאלה, ומדוע יש להם הד מיוחד בליבנו (!), או לפחות בליבי? היום הצטרפו אליי בהרהורים האלה מיה סלע ויובל אביבי ב"מה שכרוך". כרגיל, אפשר וכדאי לשמוע את התוכנית ואת הפינה כאן.

לכי, לכי, יא פרוזה

בדומה לנרקיס, שדימתה את ליבה או את עצמה לספר, המשורר הסורי ניזאר קבאני דימה את אהובתו לשיר. קבאני אמנם היה למרבה הצער מאוד אנטי־ישראלי, אבל גם כתב כמה שירים יפים מאוד שמתאימים לענייננו, ואשר הופיעו בעברית בספר "לחם וחשיש וירח" בתרגום יותם בנשלום. הנה קטע מהשיר "מכתב אהבה מספָּר מאה":

זֶהוּ מִכְתַּב הַטֵּרוּף הָאַחֲרוֹן שֶׁלִּי

וּמִכְתַּב הַיַּלְדוּת הָאַחֲרוֹן שֶׁלִּי,

וְאַחֲרַי לֹא תֵּדְעִי עוֹד

תֹּם יַלְדוּת וְיֹפִי שֶׁל טֵרוּף.

[…] הֵמַר לָךְ גּוֹרָלֵךְ, גְּבִרְתִּי!

מֵהַיּוֹם לֹא תָּגוּרִי בַּסְּפָרִים הַכְּחֻלִּים

וְלֹא תָּגוּרִי בִּנְיַר הַמִּכְתָּבִים,

בִּבְכִי הַנֵּרוֹת,

בְּתִיק הַדַּוָּר.

לֹא תָּגוּרִי בְּחַיּוֹת הַסֻּכָּר,

בִּמְטוֹסֵי הַנְּיָר הַצִּבְעוֹנִי,

לֹא תָּגוּרִי בִּכְאֵב הָאוֹתִיּוֹת

וְלֹא בִּכְאֵב הַשִּׁירִים…

הוֹצֵאת אֶת עַצְמֵךְ אֶל מִחוּץ לְגַנֵּי יַלְדוּתִי

וְהָפַכְתְּ פְּרוֹזָה.

קבאני קושר פה בין שירה ואהבה פרועה ("מטורפת") לבין ילדוּת, ואכן יש משהו ילדותי בכך שכאשר אהובתו עוזבת אותו ועוברת הלאה, הוא אומר לה "הפכת לפרוזה", בבחינת "לכי, לכי, יא פרוזה" (ושמא אף "לא הייתי חורז אותך אפילו עם מקל"). שיר נקמה, כפי שדייק יובל בתוכנית – אבל אם כבר שיר נקמה, מוטב "הפכת פרוזה" מאשר "תעבור קנאתי שותקת ותשרוף את ביתך עלייך", כפי שהציע אלתרמן. מכל מקום, ייתכן שאהובתו הנוטשת של קבאני מצאה את הגבר הנכון, שאיתו היא יכולה להיות גם שיר וגם פרוזה, ולא רק אחד מהם.

סימניית הנפש

יוצרים אחרים לוקחים את הדימויים האלה הלאה, לחלקי טקסט קטנים יותר – מצאתי כמה יפים כל כך, שקשה לבחור מביניהם. המשורר אברהם חלפי, בשורה הידועה כל כך מהשיר "עטור מצחך", כותב "מִצְחֵךְ מִתְחָרֵז עִם עֵינַיִם וְאוֹר", כלומר מדמה את מצחה של האהובה, או את יופייה או את האהובה עצמה, לשורת שיר חרוזה. ב"שיר הפרחה" של עפרה חזה, שכתב אסי דיין והלחין צביקה פיק, האהוב הוא מילה ("אֵין לִי רֹאשׁ לְמִלִּים אֲרֻכּוֹת / וְאַתָּה מִין מִלָּה אֲרֻכָּה שֶׁכָּזֹאת"). והזמר הצרפתי פרנסיס קַבְּרֶל (Cabrel), בשיר "הדיו של עינייך", מתאר את עיני אהובתו כדיו שבו הוא כותב את יצירותיו ("אֶת כָּל מָה שֶׁיָּכֹלְתִּי לִכְתֹּב / שָׁאַבְתִּי מֵהַדְּיוֹ שֶׁל עֵינַיִךְ" – תודה למתרגמת לי עברון).

איריס אליה כהן, בשיר "סימנייה", מחזירה אותנו לדימוי של האהוב כספר, ויוצרת דימוי יפהפה של זוג אוהבים כספר וסימנייה: "וְרוּחַ דַּק דָּחוּק בֵּינוֹת דַּפֵּי הַגּוּף / נַפְשִׁי בְּךָ כְּמוֹ סִימָנִיָּה. / גַּם אִם אֶפְתַּח אוֹתְךָ / בְּעוֹד שְׁלוֹשִׁים שָׁנָה / אֵדַע / אֵיפֹה הָיִיתִי." ואגי משעול, בשיר "מראה לךָ", מתפשטת עד לכתב היד ולאותיות: "מִתְפַּשֶּטֶת בִּשְבִילְךָ עַד לִכְתַב יָדִי / עַד שֶרוֹאִים לִי אֶת הַגְּרוֹנִיוֹת / אֶת הַנַּחְצִיּוֹת / אֶת הָאֶהֱוִי / עַד שֶרוֹאִים לִי אֶת הַסָּמֶךְ / וְאֶת הֲכִי סוֹפִיוֹת שֶלִּי […] כְּשֶאֲנִי בָּאָה אֵלֶיךָ / שֶתִּקְרָא לִי בַּדְּיוֹ."

לא תמיד הדימוי לטקסט הוא חיובי או אירוטי: בספרה של אן טיילר Earthly Possessions ("רכושי עלי אדמות", נניח), הגיבורה מספרת שאחרי מות אביה, אמהּ מוכת היגון דיברה בצורה שטוחה, ללא אינטונציות, כאילו היא מדפיסה את מילותיה.

התמקדנו כאן בדימויים של אנשים, ובפרט אהובים, לטקסט, אבל יש גם אחרים, כמובן. בסיפור "עב"ם נוחת בקוּשירוֹ" בספר "ריקוד האדמה" של הָרוּקִי מוּרָקָמי, הוא כותב על שלג שנערם "כמו מילים שאיבדו את התכלית שלהן", דימוי יפה במיוחד מפיו של סופר.

דימויים כאלה, של אדם (או של פנים, או של שלג…) דווקא לטקסט מעניינים ויפים בעיניי מכמה בחינות. ראשית, זהו דימוי שכלתני או אינטלקטואלי מאוד: הדימוי אינו מפנה אותנו אל עולם החושים – מראה, צליל, ריח – אלא משאיר אותנו בתחומי החוויה השכלית של טקסט וקריאה.

שנית, דימוי של דמות ביצירה לטקסט הוא סוג של רקורסיה – רקורסיה היא תופעה שכוללת גרסה פשוטה או מוקטנת של עצמה, או במחשבים, פונקציה ששבה וקוראת לעצמה: במקרה שלנו, טקסט ששב ומדמה את דמויותיו לטקסט. במקום לצאת מגבולות הטקסט ולהזכיר לנו משהו אחר מניסיוננו בעולם, הטקסט שב ומפנה אותנו אל עצמו – מערכת סגורה.

יש פה גם אמת עמוקה בנוגע לטקסט: דמות בספר היא אכן טקסט. דמות האהובה בשיר היא אכן שורות שיר, והשלג בספר אכן עשוי ממילים. זהו עולם הבנוי מאותיות (ומסימני פיסוק).

ולבסוף, יש בבחירה הזאת גם משהו שיווקי, סוג של פנייה לקהל מפולח: דימויים הקשורים לטקסט כנראה יקסמו במיוחד למי שממילא קוראים טקסט כרגע. שיר המדמה את עיני האהובה לדיו או את יופייה לשורה חרוזה מתנהג קצת בדומה לאתר קניות, נניח אמזון, שאומר לנו "אם קנית את זה, אולי גם זה ימצא חן בעיניך".

•

מחכים להחזרת החטופות והחטופים, מייחלים לשיבת כל החיילים בשלום ולחזרה בטוחה של המפונים לבתיהם.

תודה גדולה לכל מי שהצטרפו אליי בדיון על דימויים הקשורים בספרים ותרמו לי דוגמאות מופלאות, שכמה מהן מופיעות כאן. תודה מיוחדת לחברי.ות מועדון הספר הטוב של הכורסא ובפרט לחגית מרמלשטיין וליעל כהנא-שדמי.

התמונה באדיבות Freepik.com