תיבת פנדורה של השירותים

"מוציאה לשון", פינתי בתוכנית הרדיו "מה שכרוך" העוסקת בסוגיות לשוניות בספרות, התחפשה היום לפינתם הקבועה של יובל ומיה "ועיקרן תחילה – הספרות מגיבה על המציאות". והיות שהמציאות, אם להיות בוטים, מחורבנת, דיברנו על דימויים סקטולוגיים, כלומר דימויים שקשורים בצואה. וכדי לבטא איזו תקווה לגאולה, במקרה הזה מהביבים, דיברנו על דימויים ביצירות ספרות שקושרים את הפרשות הגוף דווקא לדברים גבוהים, רוחניים ויקרים.

כאשר סופרים נדרשים לעניין של הפרשות, זוהי במקרים רבים דרך לעורר תגובה עזה: לזעזע ולהדהים, להצחיק או לרגש – לדבר גלויות על נושא שנחשב גם מלוכלך, טאבו, וגם פרטי ואינטימי מאוד. ושלא במפתיע, שלושת היוצרים שנדבר עליהם היום, בני ארצות שונות, כותבים בז'אנרים שונים וחלקם גם בני מאות שונות, כולם אינם מהביישנים ושלושתם היו נועזים הן בכתיבת ביקורת חברתית ופוליטית והן בכתיבה על מין וארוטיקה.

"גוש-הזהב, היהלום הנסתר במעמקים"

זמן קצר לאחר שצ'כוסלובקיה נכבשה על ידי ברית המועצות בשנת 1968, פוטר הסופר הצ'כי ולימים גם הצרפתי מילן קונדרה ממשרתו כמרצה לספרות במכון ללימודי קולנוע ונאסר להעסיקו בתחומו או לפרסם את כתביו. ברומן "ספר הצחוק והשכחה" (1979) מספר קונדרה כי כמה מחבריו הצעירים – "צעירים עד כדי כך ששמותיהם לא הופיעו עדיין ברשימות של הרוסים" – סייעו לו לכתוב בשם בדוי; אחת הידידים הצעירים האלה הייתה עורכת של שבועון מצויר לנוער, שהזמינה אותו לכתוב בשבועון טור אסטרולוגי. בשלב מסוים גילתה המשטרה את העניין, והעורכת הצעירה של כתב העת ביקשה לפגוש את קונדרה בדחיפות בדירת מסתור.

קונדרה הגיע, דפק בדלת ולא נענה. הוא המתין לנערה שתגיע, אך רק אחרי זמן רב שמע צליל מים יורדים בשירותים בתוך הדירה. נקרא מה היה אז (תרגום רות בונדי):

באותו הרגע הרגשתי כאילו הניח מישהו בתוכי גוש-קרח של חרדה. לפתע חשתי בתוך גופי שלי את פחדה של הנערה, שלא היתה מסוגלת לפתוח את הדלת משום שהחרדה הפכה את קרביה […] אך עוד דבר זכור לי מאותה פגישה אחרונה עם ר. תמיד אהבתי אותה בדרך התמימה, הבלתי-מינית ביותר. כאילו היה גופה מוסתר תמיד כליל מתחת לפקחותה הזוהרת, התנהגותה השקולה וטעם בגדיה. הנערה הזאת לא הותירה לי לי אפילו סדק קטן שדרכו יכולתי לתפוס זיק של מערומיה. אך לפתע בתר אותה הפחד כסכין-קצבים. נדמה היה לי כאילו היא חשופה לעיני כמו גופת עגל שסועה התלויה על אנקול. ישבנו זה ליד זו על ספה בדירה שאולה, מבית-השימוש נשמע קול שקשוק המים הממלאים את המיכל, ולפתע תקף אותי דחף עצום לשכב אתה […] להתנפל עליה ולכבוש אותה בחיבוק אחד על כל ניגודיה המסעירים שקשה לשאת אותם, על לבושהּ המושלם וקרביה המשתוללים, על תבונתה ופחדה, על גאוותה ויגונה. נדמה היה לי שבניגודים אלה טמונה היתה ישותה – האוצר, גוש-הזהב, היהלום הנסתר במעמקים. רציתי לקפוץ עליה ולחטוף אותו לעצמי. רציתי לבעול אותה, על צוֹאתה ועל נשמתה האין-סופית.

נשים לב שהקטע הזה, שמספר לנו (בין היתר) על שירותים, מצליח להיות מרגש ושובר לב, או כמו שאוהבים לומר בפייסבוק, מכמיר לב; שקונדרה קושר, על ידי הפחד של האשה הצעירה והאמיצה הזאת, בין רגשותיה לבין כאב הבטן שלה, "קרביה המשתוללים"; בין "מערומיה" הרגשיים למערומיה הפיזיים המדומיינים; ואת כל אלה יחד הוא מתאר כ"ישותה … גוש-הזהב, היהלום הנסתר במעמקים" – דימוי מבריק שקושר בדייקנות בין "צוֹאתה" ל"נשמתה האין-סופית". ויש פה גם מבט של גבר שמופתע במידת-מה לגלות שאשה יפה, כן, הולכת לשירותים – תכף נראה יצירה נוספת שיש בה הפתעה כזו.

"אמת נכרת ע"פ סרחונה"

המשורר והמתרגם ה(בין השאר) פרובוקטיבי אהרן שבתאי עשה שימוש תמציתי ואלגנטי בדימויים מתחום הנוחיות בפואמה שלו "ההרצאה הראשונה" (1985; ראתה אור גם בתוך ספרו "שבע פואמות"). במציאות אלימה וגסה, אומר לנו אהרן שבתאי, החוכמה והאמת צריכות לשקף את המציאות הזאת. ושוב, כפי שקונדרה קישר בין צואה לנשמה ודימה את שתיהן, למעשה, לזהב וליהלום, אהרן שבתאי יוצר דימוי שקושר בין גבוה לנמוך, הפעם בכיוון ההפוך – בין אמירת דברי אמת וחוכמה לבין פעולת מעיים.

"הרי ניחשת כבר לפי הריח"

נמשיך לג'ונתן סוויפט, מחבר "מסעות גוליבר" וגם מחבר השיר "חדר ההלבשה של הגברת" (1732; מקור, תרגום). השיר הוא מפגן לשוני וירטואוזי, גם בתיאורי הטינופת השופעים, הדוחים והיצירתיים שבו וגם בקצב ובחריזה המושלמים שלו, שהמתרגם רונן סוֹניס עשה איתם צדק גמור. אז מה יש לנו בשיר:

חמש שעות (וכי אפשר פחות?)

טורחת סִילְיָה בין המלתחות;

האלילה יוצאת מתוך חדרה,

כולה חוטי זהב ותחרה.

נודע לסְטְרֶפוֹן שהחדר ריק

ובטי עסוקה כעת הרחק,

והוא חמק לו פנימה בִּלְהיטות

לסקור שם כל סחבה וכל סמרטוט;

למען יובהרו העניינים,

הנה כל ממצאיו מצויינים: […]

אחרי תיאורים משעשעים של חלוק מלוכלך, מסרק דוחה, "כיור נתעב" וכיוצא באלה, הנער סטרפון מגלה את תיבת השירותים, כלומר שירותים שאינם מחוברים לצנרת אלא מוחבאים בתוך תיבה נאה עם מכסה:

כי סטרפון המוכן לכל טרחה

כמֵהַ להציץ לתוך תוכה;

הו, סטרפון, סטרפון, מה אתה טורח?

הרי ניחשת כבר לפי הריח.

כשם שמתיבת פנדורה, עת

אֶפִּימֶתֵאוּס בתוכה חיטט,

פרחו לפתע אלף תחְלואים

וטסו מעלה, אל הרקיעים,

אבל בתחתיתהּ של התיבה

נותרה גם נחמה אחת: תקווה –

כך סטרפון, שהרים המכסה

כדי לבדוק על מה הוא מכסה,

הפיץ לרוח אלף סרחונות,

אך לא היו לנער כוונות

לצלול לשם ולטנף ידיו

בחיפושים אחרי תקוות השווא.

הו, מי ייתן וחפץ כה נורא

לא יֵרָאֵה עוד בין כתלי חדרהּ!

הו, מי ייתן והעלמה תזכור

"סודות מעמקים" היטב לשמור!

[…]

כשסיורו המלכותי נשלם

חמק לו סטרפון ההמום משם

לוחש בתשוקתו המלובנת:

"הו! סיליה, סיליה, סיליה מחרבנת!"

נשים לב שאילו העלמה סיליה – שפירוש שמה הוא "שמימית", כמו celestial באנגלית, שם משעשע בהקשר השיר – הייתה פולשת לחדר ההלבשה של הנער סטרפון ומגלה שהוא, שומו שמיים, משתמש בשירותים, העניין היה כנראה מרעיש פחות. כמו אצל קונדרה, ההפתעה היא בעיקר לגבי נשים, ובפרט צעירות ויפות. מכל מקום, סוויפט מדמה את תיבת השירותים מעוררת החלחלה לתיבת פנדורה מלאת התחלואים מן המיתולוגיה היוונית, אך בעוד שבתחתית תיבת פנדורה, לאחר שכל האסונות והמחלות נמלטו ממנה לרדוף את המין האנושי, נותרה התקווה – הנער סטרפון איננו עומד לתחוב את ידיו לתיבה כדי לחפש את התקווה הזוהרת בתחתיתה,

The bottom of the pan to grope,

And foul his hands in search of Hope.

•

תודה רבה לתמי אילון-אורטל, להילה אהרון בריק ולוויקטור מקברייד על עזרתם באיתור היצירות.

Image by Wolfgang Eckert from Pixabay