צרפתית באנגלית: כשדמויות מדברות שפה אחרת מזו שהספר כתוב בה

מאז הסיפור ההוא עם מגדל בבל, קיים כידוע שפע משמח של שפות בעולם. מה קורה אם הספר שאנחנו קוראים הוא בעברית, אבל הדמויות שבו מנהלות שיחה באנגלית? או אם הספר הוא ברוסית, אבל הדמויות מדברות בצרפתית? מה הסופר או הסופרת, וכדי לסבך את המצב – לפעמים גם המתרגם או המתרגמת, עושים כדי להעביר לנו את האירוע הרב-לשוני הזה?

ראשית, נשים לב כמה אירוע כזה אינו טריוויאלי. מכיוון שיצירה ספרותית בנויה כולה משפה, ורובנו מדברים שפה אחת, זו שהספר כתוב בה, ועוד אחת ואולי שתיים – הרי שאם הספר הוא למשל בעברית והדמויות יתחילו לדבר בקוריאנית או ביפנית או בצרפתית, רבים מאוד מהקוראים לא יבינו מה הן אומרות. ומכיוון שבכל זאת לעיתים זה מה שסופרים רוצים לעשות, כי יש לכך חשיבות כזו או אחרת ביצירה – תרבותית, עלילתית, סמלית – ישנן מגוון שיטות מעניינות להציג או לייצג שיחה כזו. אם דמויות מדברות בשפה אחרת מזו שהספר כתוב בה, ייתכן ש"נשמע", כלומר נקרא, את השפה האחרת הזאת. אבל ייתכן גם שלא: אולי נדע על כך רק בעקיפין, כי אמרו לנו שהן מדברות שפה אחרת. גם מבחינת ההבנה של השפה הנוספת, ייתכנו שלל אפשרויות: אולי הדמויות הבינו מה נאמר ואנחנו הקוראים לא, אולי להפך, אולי כולנו הבנו.

ולבסוף, אם בספר נוכחת בפועל שפה נוספת, ההיקף שלה עשוי להיות שונה מאוד – מקטעים שלמים ועד מילים בודדות.

על כל אלה דיברתי היום עם יובל אביבי ומיה סלע בפינתי "מוציאה לשון" בתוכנית הרדיו "מה שכרוך", כאן (דקה 31:25).

שפות אחרות: נוכחות או נפקדות

נתחיל בקטע אהוב עליי מספר אהוב עליי, שכבר דיברנו עליו כאן – "בידיים ריקות" (או "המנושל") של אורסולה לה גווין. נזכרתי בקטע הזה משום שהוא מהדהד את התקופה הנוכחית: הגיבור משתתף בו בהפגנת ענק. ההפגנה מתרחשת בארץ שאינה ארצו, והמפגינים שרים שירים שהוא איננו מכיר, עד שברגע מסוים הם שרים שיר מוכר לו, והוא מצטרף אליהם, כאשר הם שרים את השיר בשפתם והוא שר אותו בשפתו (הציטוט כאן בתרגום עמנואל לוטם):

ב"רומנים הנפוליטניים" ובספרים אחרים של אלנה פרנטה, הדמויות, כך נאמר לנו, מדברות לעיתים בדיאלקט, כלומר בדיאלקט הנפוליטני. נשים לב שה"דיאלקט" הזה עשוי להיחשב למעשה לשפה בפני עצמו ולא לדיאלקט של האיטלקית הסטנדרטית – וזוהי הזדמנות להיזכר באמרתו הידועה של הסוציולוג מקס ויינרייך "שפה היא דיאלקט עם צבא וצי", כלומר שבשאלה מה נחשב לדיאלקט ומה לשפה בפני עצמה, יש חשיבות רבה יותר לגבולות מדיניים ולאתוס של המדינה מאשר למאפיינים בלשניים. מכל מקום, מאחר שהדיאלקט הנפוליטני (כמו דיאלקטים איטלקיים אחרים) שונה כל כך מאיטלקית סטנדרטית, אילו פרנטה הייתה משתמשת בו בספריה, קוראים רבים ברחבי איטליה לא היו מבינים מה נאמר. לכן היא מסתפקת בפתרון פשוט: היא מציינת שדמות מסוימת אמרה את דבריה בדיאלקט, ולכל היותר משתמשת פה ושם במילים יחידות בדיאלקט (על מחקר בלשני שניסה לזהות את פרנטה על פי השימוש שלה בשפה כתבתי כאן).

נוסיף כי גם אצל פרנטה וגם אצל סופרים אחרים, כגון הסופרת האמריקאית ממוצא סיני אמי טאן, לעיתים אפשר להסיק לפי הדמויות המשתתפות בשיחה ולפי הסיטואציה ששיחה מסוימת התנהלה בשפה שאינה זו שהספר נכתב בה, כגון בדיאלקט נפוליטני או בסינית, אך כדי לא להכביד על הקוראים, המעבר משפה לשפה הוא "שקוף", והטקסט אינו מתייחס אליו.

דוגמה הפוכה מספקים לנו הרומנים של דוסטויבסקי וטולסטוי, שנכתבו כמובן ברוסית, אבל כמה מהדמויות שבהם מתבטאות גם בצרפתית – שפה שהייתה שגורה בפי אנשים משכילים ובפרט בני אצולה באימפריה הרוסית במאה ה-19. כך קרה ששורות הפתיחה של "מלחמה ושלום" של טולסטוי, למשל, הן בכלל בצרפתית! כאן אנו רואים קטע מהחלק הרביעי של "מלחמה ושלום", המשלב צרפתית באותיות לטיניות ורוסית באותיות קיריליות:

השימוש של הדמויות בצרפתית הוא ריאליסטי, אך יש לו חשיבות גם מעבר לכך. במאמר הזה, למשל, תמצאו ניתוח של השימוש בצרפתית ב"האחים קרמזוב" של דוסטויבסקי, שלפיו ככל שדמות מסוימת מדברת יותר בצרפתית, כך היא מושחתת יותר מבחינה מוסרית, ולהפך.

אם נתבונן גם בתרגומים של יצירות אלה לשפות אחרות, הרי שהמתרגמים נאלצו להתמודד כאן עם אתגר: אם יתרגמו הכל, גם את הרוסית וגם את הצרפתית, לשפת היעד (כגון עברית או אנגלית) – הרי שילך לאיבוד רובד שלם של היצירה המקורית. מצד אחר, רוב קוראי העברית והאנגלית של היום אינם דוברים צרפתית. דרך אחת להתמודד עם הקושי היא לשמור על הצרפתית ולתרגם אותה בהערות שוליים, כמו בתרגום של לאה גולדברג ל"מלחמה ושלום". דרך אחרת היא לתרגם הכל לשפת היעד, כגון אנגלית, וכדי לתת לנו את התחושה שהדמויות יודעות צרפתית ונזקקות לה פה ושם – לתבל את דבריהן במילים בודדות בצרפתית שהן ידועות מספיק כדי שגם הקוראים יכירו אותן, כגון À propos ו-émigrés. כך עשו למשל אלמר ולואיז מוד בתרגום הזה של "מלחמה ושלום" לאנגלית. איזו משתי הדרכים נאמנה יותר למקור? לשאלה הזאת אין תשובה ברורה כפי שאולי נדמה: השמירה על הצרפתית אמנם אומרת לנו בדיוק מתי הדמויות מדברות צרפתית, ובמובן זה היא מדויקת יותר. אבל הקוראים המקוריים של הספרים האלה קראו אותם בקלות וברציפות בלי להזדקק להערות שוליים – והדרך השנייה היא נאמנה יותר מבחינת שחזור של חוויית הקריאה הזאת.

קטעים שלמים בשפה האחרת עשויים להופיע בספר גם עם אפקט הפוך לזה שטולסטוי ודוסטויבסקי כיוונו אליו: בעוד שהצרפתית אצל סופרים אלה מבהירה לנו שהדמויות דוברות צרפתית, מבינות אותה היטב ומשתמשות בה באופן טבעי, קטעים בשפה אחרת עשויים להופיע בספר ולהיות בלתי מובנים לגיבור או לגיבורה שלנו – וגם לנו. במצב כזה, אם התוכן חשוב, הסופר ימסור לנו אותו בעקיפין, למשל כאשר דמות אחרת מסבירה לקוראים או לדמות שלא הבינה מה נאמר. כך זה למשל בסדרת ספרי המתח "ספוטלס" של הסופרת קמילה מונק – הנה לנו קטע, בתרגומה של דנה זייברט-טל:

נשים לב שאצל טולסטוי, כפי שראינו בקטע שלמעלה, הצרפתית כתובה באלפבית שלה, כלומר באותיות לטיניות, בניגוד לאותיות הקיריליות של הרוסית. ואילו בדוגמה מ"ספוטלס", היפנית כתובה בתעתיק לאותיות לטיניות, מן הסתם בהנחה המוצדקת שרוב הקוראים באנגלית או בעברית אינם יודעים לקרוא (אף אחד מהאלפביתים של) יפנית.

ג'יב אל הוויה

אם כן, סופרות וסופרים יכולים פשוט לומר לנו שהדמויות דיברו בשפה אחרת, או לשלב בספריהם קטעים שלמים בשפה כזו. אבל שפות נוספות יכולות להופיע ברומן גם בדרכים אחרות. ברומן הישראלי "שפה שסועה" של בוריס זיידמן, למשל, הגיבור, חייל משוחרר, נזכר בהוראה בערבית "גִ'בּ אל-הָוויה", "תן תעודה", חלק מאוצר המילים המצומצם בערבית של חיילים ישראלים שעומדים במחסום בשטחים. לא רק למילים עצמן ולמשמעותן, אלא גם לאופן שבו הן מופיעות בספר הזה, הכתוב עברית, יש משמעות תרבותית רבה. המילים כתובות באותיות עבריות, כנראה גם משום שרוב קוראי העברית אינם יודעים ואינם קוראים ערבית; והקוראים אינם מקבלים תרגום או הסבר שלהן, לא מפורש ולא בעקיפין, כנראה מתוך מחשבה שרובם המכריע מכירים אותן.

גם נעה ידלין, בספרה "אנשים כמונו", משתמשת באנגלית כתובה באותיות עבריות כאשר הגיבורה ובן זוגה רוצים לדבר ביניהם בלי שהבת תבין מה הם אומרים: "אר יו אאוט אוף יור מיינד? … איט'ס ורי באד מסג'". לכתיבה של אנגלית באותיות עבריות יש משמעות ואפקט משעשע ביצירה: בניגוד לצרפתית של גיבורי "מלחמה ושלום", האנגלית של גיבוריה של ידלין היא שפה שנייה לא חזקה במיוחד, כפי שמעידה השגיאה בקטע המצוטט ("איט'ס ורי באד מסג'"), והתעתיק הזה ממש מנגן לנו את המבטא הישראלי הכבד של המשתתפים בשיחה.

שתי הדוגמאות האחרונות הן הזדמנות לציין שתעתיק של שפות אחרות לאותיות עבריות מציב קושי שלא כולם ערים לו בפני קוראים וקוראות חירשים: קורא חירש מלידה יודע מן הסתם איך כותבים מילים מסוימות באנגלית, אבל הוא אינו יודע איך הן נשמעות – ולכן כתיבה שלהן באותיות עבריות יוצרת מבחינתו ג'יבריש לא מובן, וכדאי להביא זאת בחשבון.

au revoir, זמנים טובים ובטוחים ודמוקרטיה לכולנו.

•

תודות רבות לכל מי שהצטרפו לדיון בפייסבוק ותרמו דוגמאות, ובייחוד לראובן נוה, אלעד כץ, דנה זייברט-טל, שירלי פינצי-לב, פרופ' רחל אליאור, עדה באר, ניב קורח, דינה מרקון, אל-עד קניגסברג-כהן, הגר אליאס-שדה, מיכל שוסטר ואריאלה גויכמן-גרבר.