פוסט אורח: קוד הניקוד העברי

אני שמחה לארח ב"הקוראת הראשונה" את הפוסט היפה הזה שכתב יוחאי אורלן, מורה ללשון בישיבה התיכונית מצפה רמון. יוחאי כותב על דקדוק עברי, על עברית מקראית, על ביטויים בעברית ועוד באתר היפה שלו, מילימילים. כמוני, הוא אוהב ניקוד, שכדבריו "הוא בשר מבשרה של השפה העברית. לא לחינם טקסט מנוקד מעורר בנו תחושה של דיוק, חיוניות, ובעיקר כבוד עמוק לכל מילה. לא לחינם משוררים מקפידים לנקד את השירים שלהם. לא לחינם מנוקד התנ"ך. […] עד היום הניקוד היה מחסום ענק שעמד בפני רוב האוכלוסייה בדרך להכרת העברית […] זה מתסכל. ויותר מכך מתסכלת התחושה שבאמת יש לשפה העברית עולם שלם של ניואנסים שהוא חתום וסתום בפני רוב הציבור".

על הסוגיה הזאת, ועל מחשבותיו והצעתו כיצד ללמד ניקוד בצורה טובה יותר, יוחאי כותב – ואתם ואתן מוזמנים לקרוא – להלן.

•

לימוד ניקוד הוא אחד האתגרים הגדולים ביותר (אם לא ה-) העומדים בפני אדם המעוניין ללמוד עברית לעומק. אפילו מורים ותיקים ללשון, עורכי לשון ובעלי תואר ראשון ושני בעברית יודעים לנקד, לעתים קרובות, "רק בערך". רבים מאוד יתקשו לומר אם במקום מסוים במילה דרוש קמץ או פתח ובמקום אחר צירה או סגול, ואולי בכלל שווא נע.

למה זה כך? איך הפך הנושא הכל כך בסיסי הזה לאימת המדקדקים? עסקתי בנושא הזה שנים ארוכות, וברצוני להציע לו הסבר. אני חושב שהקושי ללמוד ניקוד נובע בעיקר משיטת הלימוד.

כיום נהוג ללמד את חוקי הניקוד באמצעות שיטה (גאונית!) הנקראת "חוק ניקוד ההברות". בקצרה, החוק הזה דורש ממך לחלק כל מילה להברות ואז לאפיין כל הברה לפי שני פרמטרים:

1. האם מדובר בהברה סגורה או פתוחה?

2. האם מדובר בהברה מוטעמת או לא מוטעמת?

אתם מבינים שיש פה ארבע תשובות אפשריות: סגורה לא מוטעמת, סגורה מוטעמת, פתוחה לא מוטעמת, פתוחה מוטעמת. לפי התשובה, נקבע אם התנועה בהברה היא "תנועה גדולה" (קמץ, צירה, שורוק, חיריק מלא, חולם) או "תנועה קטנה" (פתח, סגול, קובוץ, חיריק חסר, קמץ קטן). בקצרה ומאוד בהכללה, החוק הבסיסי כאן הוא חוק הסל"ק, שמשמעותו – הברה סגורה + לא מוטעמת = תנועה קטנה (זהו חוק עקבי כמעט ב-100%). בכל מקרה אחר – תנועה גדולה (וכאן כבר יש יוצאי דופן רבים, ויש להתייחס בפירוט לכל אחת משלוש האפשרויות הנותרות ולדון ביוצאי הדופן הקשורים אליה).

לדוגמה, המילה "עכברים": ההברה "עכ" היא סגורה ולא מוטעמת, ולכן מקבלת תנועה קטנה – פתח. לעומת זאת, ההברה "ב" היא אומנם לא מוטעמת, אבל פתוחה – ולכן זכאית לתנועה גדולה. ההברה האחרונה, "רים", היא אומנם סגורה אבל מוטעמת, ולכן מקבלת גם היא תנועה גדולה. התוצאה: "עַכְבָּרִים".

מי שגילו את הנוסחה הזאת, ר' יוסף קמחי ובנו ר' דוד קמחי (הרד"ק), ממדקדקי ימי הביניים, עלו על חוקיות מבריקה. אין לי מילים לתאר את ההערכה שלי לגילוי שיטה שמצליחה למצוא חוקיות בחלקים נרחבים כל כך מן הניקוד העברי. עם זאת, יש לזכור שהשיטה הזאת לא נוצרה מעולם כדי לנקד בעזרתה. הקמחיים היו פרשני תנ"ך ולא נקדנים, והשיטה נוצרה כניסיון להבין את הניקוד של העברית המקראית, ממש לא לשם ניקוד טקסטים חדשים. המעבר שנעשה בימינו באוניברסיטאות ובמכללות ללימוד ניקוד בשיטה הזאת – ממש אינו מובן מאליו, והוא כרוך בכמה בעיות לא פשוטות.

הבעייתיות של חוק ניקוד ההברות

ראשית, השיטה הזאת עסקה בניקוד של המקרא. העברית בת ימינו שונה – בעיקר פשוטה יותר, ולכן ייתכן שלצרכינו ניתן לפשט אותה. ניקח למשל את אחד המשקלים השכיחים והיסודיים ביותר בעברית, הסֶגוֹלִיִים, שאליו שייכות למשל מילים כגון "בֶּגֶד", "כֶּתֶם", "שֶׁמֶשׁ" ועוד. משקל זה אינו מתאים לחוק ניקוד ההברות – לפי חוק זה, הניקוד הנכון היה אמור להיות "בֵּגֶד", "כֵּתֶם", "שֵמֶש" – הברה ראשונה בצירה.

המעניין הוא, שבתנ"ך זה עבד! במקרא קיימת צורת הפסק – כלומר צורה ייחודית המופיעה במילים מסוימות בסוף פסוק או לפני הפסקה עיקרית אחרת במשפט, כגון "וּבָא הַשָּׁמֶשׁ". הקמץ מחליף כאן את הסגול, ופתאום הכול מסתדר. אבל צורת ההפסק כמעט אינה קיימת כיום, וכשרוב מניינם ובניינם של הסגוליים מנוקדים בסגול (או בפתח) בהברה הראשונה – מדינת חוק ניקוד ההברות מאבדת נתח עצום מאזרחיה. הביאו בחשבון שמשקלי הסגוליים חולשים על אלפי ואף רבבות צורות בעברית (ובהן גם סיומות מעין-סגוליות, כמו במילה "מִקְלֶדֶת" ובצורת בינוני נקבה כגון "רוֹחֶצֶת"). כל העם הרב הזה אינו מציית לחוק ניקוד ההברות. כמובן, תמיד ניתן להגדיר מקרה מסוים כיוצא דופן. כל מי שעוסק בניקוד העברי חייב להביא בחשבון יוצאי דופן. אבל ככל שמתרבים יוצאי הדופן, השיטה מאבדת מכוחה.

בעיה נוספת היא שחוק ניקוד ההברות אינו מייצג (וגם לא נועד לייצג) מהות. אוהבי העברית בני ימינו משוועים לרובד המהות. יתרה מזו: תוכנות ניקוד כבר מסוגלות לסייע מאוד בחלק הטכני של מלאכת הניקוד, אך המהות, כלומר הסיבה, ההסבר, היא עניין אחר לגמרי. מדוע רק הברה סגורה לא מוטעמת מקבלת תנועה קטנה? ונניח שיש בכך איזה היגיון אינטואיטיבי – מדוע במקרה הקיצוני ההפוך, תנועה גדולה מוטעמת – אנחנו דווקא מוצאים כל כך הרבה יוצאי דופן? (וניזכר בהברה הראשונה של מילים ממשקל הסגוליים שפגשנו זה עתה – כגון ההברה "בֶּ" במילה "בֶּגֶד").

דבר נוסף – חוק ניקוד ההברות מספק "חוויית משתמש" גרועה. הוא אולי מדויק למדי, אבל ממש לא עושה חשק. שימו לב לדרך החתחתים הלוגית שכל מנקד או מנקדת תמימים צריכים לעבור: א – לפרק את המילה להברותיה. ב – לעבור הברה הברה ולקבוע אם מדובר בהברה מוטעמת / לא מוטעמת / סגורה / פתוחה (טכנית זה לא מאוד קשה, אבל זאת משימה שבאופן אישי תמיד הציקה לי והעיקה עליי). כאמור, ישנן ארבע תוצאות אפשריות. ג – הכי מתסכל ומסובך – לסרוק את יוצאי הדופן הספציפיים לסוג ההברה הרלוונטי ולבדוק אם המילה שלפנינו שייכת אליהם. זה כבר דורש מאיתנו להיות מסודרים וסבלניים מאוד. ד – סוף סוף, לקבוע איזו תנועה תופיע בהברה שלפנינו: גדולה או קטנה. ה – להשתמש בעוד מאגר מידע במוח, שזוכר איזו מן התנועות נחשבת גדולה ואיזו קטנה.

ואחרי כל התהליך הזה, מה יש לנו ביד? ניקוד של הברה אחת בודדת. אפילו לא מילה. בהברה הבאה נתחיל את הכול מההתחלה. אוף.

ואחרון חביב – החוק אינו מתייחס כלל לנושא החטפים והשוואים הנעים, שהוא חתיכת תיק בפני עצמו. למשל, במילה "נסיעה", לפי חוק ניקוד ההברות הנ' אמורה להיות מנוקדת בצירה (שכן זוהי הברה פתוחה שאינה מוטעמת), ולא היא. יש שם בכלל שווא. חוק ניקוד ההברות מתעלם לחלוטין מן השוואים הנעים ומן החטפים. הוא אינו עוסק אלא בתנועות, מפני שמטרתו מאז ומתמיד הייתה רק להבין. לא לנקד. ההיגיון של השוואים הנעים והחטפים הוא אחר ועומד בפני עצמו – והדבר ממחיש שוב עד כמה הטריטוריה של חוק ניקוד ההברות מצומצמת.

אז מה כן?

בפועל, אנשים שמנקדים היום אינם נעזרים כמעט בחוק ניקוד ההברות. שאלו כל נקדן ונקדנית שאתם מכירים – הם עובדים בדרך אינטואיטיבית. הם פשוט יודעים. הם יודעים שהמילה "נעל" מנוקדת בשני פתחים, כי הם מכירים את התבנית הזאת: נַעַל, מַחַט, פַּעַר, סַהַר. לא תמיד יידעו הנקדנים לנקוב בשמה הדקדוקי של התבנית, אבל הם פשוט התרגלו אליה. הנקדנים מכירים עשרות משקלים באופן אישי ופשוט זוכרים איך מנקדים כל אחד בפני עצמו. הם מכירים את בנייני הפועל ואת הדגשים החזקים שבהם, זוכרים באילו תבניות מככבים שוואים נעים, וברגע שהם מזהים הטעמה מלעילית במילה, הם יודעים לנקד את כולה בבת אחת.

השיטה הזאת גם היא אינה נקנית בקלות. מקורה בהרבה תרגול ושימת לב. אבל כדי ליישם אותה, אין צורך לעבור את ייסורי חוק ניקוד ההברות. כן יש צורך במבט על כל תבניות העברית ממעוף הציפור, מבט שמסביר באופן כללי את קווי המתאר של הניקוד העברי של העברית בת ימינו ותואם לאוצר המילים המקובל כיום ולהגייה הרווחת אצלנו.

בשנים האחרונות "ישבתי חזק" על נושא הניקוד. ניגשתי לעניין מכיוון שונה – סטטיסטי. במשך שעות ניתחתי מאגר של רוב מוחלט של הערכים המילוניים בעברית, ובחנתי סוגי חוקיות שונים. בסופו של דבר הפקתי מכל זה שיטה שבחלקה נסמכת על חוק ניקוד ההברות, אבל בגישה אחרת, כיפית יותר, הוליסטית יותר ועם פחות דקדוק בפרטים הזעירים (אותם פשוט הגדרתי כיוצאי דופן) ועם התמקדות בתמונה הגדולה ובהיגיון הפנימי שלה. לשיטה קראתי "קוד הניקוד" וניתן לקרוא עליה עוד באתר שלי, מילימילים. באופן כללי, השיטה מבקשת להתייחס למילים כיחידות שלמות ולא כקובץ של הברות. למילים עצמן ניתן להתייחס, כך גיליתי, כשופר ההולך ומתרחב: סוף המילה הוא "מרכז העניינים", מוקד תשומת הלב, ושם – סטטיסטית – רווחות תנועות גדולות. לעומת זאת, שאר המילה הוא בית הגידול העיקרי לתנועות קטנות (בתנאים מסוימים), שלא לדבר על ההברה הראשונה במילים ארוכות, בעיקר נטויות, שם נצפה שיעור גבוה מחצאי התנועות.

זה גם הגיוני: בעברית ההטעמה היא בדרך כלל בסוף המילה, ובמקום שבו נמצאת ההטעמה נמצאת תשומת הלב של הדובר, ולפיכך גם תנועה גדולה. ככל שההברה רחוקה יותר מן ההטעמה היא מצומצמת יותר, ממש כפי שביום קר האברים הראשונים לאבד את זרימת הדם הם האברים הפריפריאליים כמו אצבעות הידיים והרגליים (יוצא דופן בולט כאן הוא תנועת a מוטעמת בפעלים, שמנוקדת על פי רוב בפתח, כמו ב"שִׂחַקְתִּי" או "מִתְנוֹעַעַת", אבל התמונה הגדולה היא חד-משמעית).

העיקרון הזה מוכר לכל מי שלמד ניקוד מחוק יסודי אחר – חוק החיטוף, שמסביר את היווצרותם של השווא הנע ושל החטפים למיניהם. אני מבקש לאמץ את ההסתכלות של חוק החיטוף גם למערך התנועות הגדולות והקטנות.

ברשותכם, נחפור עוד מעט בנושא, רק כדי להמחיש כמה הרמוניה יש בניקוד שלנו. היכן העיקרון הזה אינו פועל, לכאורה, באופן בוטה? במיודעינו הסגוליים, שמסתיימים באופן עקבי בתנועות קטנות. אבל היא הנותנת, שימו לב: משקלי הסגוליים הלוא מוטעמים במלעיל. זה בדיוק מה שמאפיין אותם, שההטעמה בהם אינה בתנועה האחרונה. למעשה, אם נגדיר את שתי ההברות יחד כסוף מילה (כלומר – סוף המילה מתחיל מההטעמה), נוכל לנסח כלל חדש ואינטואיטיבי: סוף המילה מקבל תנועה גדולה או את שווה הערך לה – שתי תנועות קטנות. זה נשמע אומנם כמו פעלול מתמטי ותו לא, אבל האמת ההיסטורית קרובה לכך למדי. הסגוליים הם ביסודם משקלים חד-הברתיים (כֶּלֶב הוא כַּלְבְּ) שבסופם רצף עיצורים. התנועה שבהם היא קטנה מפני שאחריה צמד עיצורים שחוסם אותה. העברית אומנם ריככה את צמד העיצורים הזה לתנועה נוספת, אבל לא במידה כזאת שתהיה זו תנועה גדולה. בסופו של דבר, לא מופרך לצייר זאת כאילו משאבי ההגייה בסוף המילה מוגבלים, וכששתי הברות חולקות בהם, כל אחת מהן מצטמצמת.

זהו סוג החשיבה שאני מבקש לאמץ: מבט הוליסטי על ניקוד המילים השלמות. זוהי עבודה שלמיטב ידיעתי טרם עשו כמותה לפניי, אבל איני חושב שהיא צריכה להיות האחרונה. ברגע שנבין שלחוק ניקוד ההברות אין מונופול על הניקוד העברי בן ימינו, ייתכן שיקומו אנשים נוספים שיפתחו שיטות משלהם, אפילו טובות יותר. אני בטוח שפתיחת השוק הזה לכוחות יצירתיים וחדשים תכניס עוד אנשים רבים למעגל הנקדנים.