בלשות ספרותית: בעקבות הרמזים הלשוניים

ספרים שהסופרים או הסופרות טמנו בהם רמזים לשוניים, רמזים שקשורים לשפה – על כך שוחחתי היום עם מיה סלע ויובל אביבי בפינתי "מוציאה לשון" בתוכנית הרדיו "מה שכרוך" (כאן, דקה 33:35).

רמזים המוטמנים בספר באופן כללי – למשל, לזהותו של הרוצח או לכוונותיה הזדוניות של דמות כלשהי – זוהי טכניקה ספרותית שאנו מכירים היטב, הנקראת "רמזים מטרימים". למשל, כאשר רומיאו, בסצנת המרפסת הידועה, אומר ליוליה שיעדיף למות מאשר לחיות בלי אהבתה, זהו רמז מטרים להתאבדותם של השניים בסוף המחזה, כאשר כל אחד מהם אכן מעדיף למות מאשר לחיות בלי האחר.

הן אצל שייקספיר והן ביצירות פחות קלאסיות, רמזים מטרימים יכולים לעשות למעננו כמה דברים: לעורר סקרנות וליצור מתח; לרמוז לנו לאן הדברים עומדים להתפתח; להעניק ליצירה עוד רובד ועומק; ולספק לנו את תחושת ה"אהה", כלומר את התחושה שהמשך היצירה מתקשר לתחילתה, נובע ממנה ושופך עליה אור חדש, ואיננו בגדר דאוס אקס מכינה המודבק ליצירה באופן מלאכותי.

יפה. אך היום נעסוק ברמזים מטרימים מסוג מסוים – כיאה לפינה ולבלוג, רמזים לשוניים. נפגוש רמזים כאלה בכמה יצירות שונות מאוד זו מזו: הסיפורים "עידו ועינם" ו"בדמי ימיה" של ש"י עגנון, הרומן "שקרים שקטים" של מיכל שלו והרומן לבני נוער Queen of the Tiles, "מלכת אבני המשחק", של הסופרת המלזית האנה אַלקַף.

22 עד 27 נערות בתולות

נפתח, כראוי, עם עגנון. בסיפור "עידו ועינם" אנו פוגשים את האשה המסתורית גמולה, בת לשבט יהודי שחי בהרים בארץ רחוקה, שאביה הוא המלומד והמנהיג הרוחני שלו,

פניו פני אריה וכחו כוח שור והוא קל ברגליו כנשר בעפיפותו. רוממות אל בגרונו וחרב פיפיות בידו … רופא חולים וכותב קמיעות ומלמד את הארוסות מחולות וריקודים ושירים של חתונה … עומד על צוק סלע, מצנפת תכלת בראשו ושער ראשו וזקנו מתנופף … והסלע מגביה עצמו ועולה, ומעלה עמו שירה מן התהום … ועשרים ושתים עד עשרים ושבע נערות בתולות מחוללות, כולן יפפיות ומיוחסות.

למה דווקא "22 עד 27 נערות בתולות"? המספרים האלה הם oddly specific; אך משמעותם, אף שאינה מפורשת בטקסט, ברורה – אלה הם מספרי האותיות העבריות בלי ועם האותיות הסופיות (כ"ף, מ"ם, נו"ן, פ"א, צד"י).

הרמז הלשוני הזה מכוון אותנו אל הקבלה, המרבה לעסוק באותיות העבריות ומייחסת להן משמעות רוחנית עמוקה, ועוזר לעצב את דמותו של אביה של גמולה כדמות שחורגת מהריאלי אל המיתי (והמתעניינים ירצו אולי להציץ במאמרו היפה של ד"ר צחי וייס "לדעת מבלי לדעת"). האותיות המחוללות סביב אביה של גמולה, לצד תיאורי הסלע המעופף, השירה העולה מהתהום וגם, קצת בהמשך, "עוף השמים [ה]מרחף על תלתליו", מבהירות לנו שלפנינו לא מורה צנוע למנהגי היהדות, מורה להכנה לבר מצווה או סניף של בית דניאל שעוסק בטקסי מעגל החיים היהודיים, אלא דמות הבאה במגע עם כוחות עליונים. הרמז לאותיות העבריות מוביל אותנו גם אל השפה הסודית של גמולה ואביה שנמצאת בלב הסיפור, שהיא ספק שפה מומצאת של אב ובתו, ספק שפה של ציוויליזציה אבודה.

ואם נישאר רגע עם עגנון, רמז לשוני יפה יש גם במילות הפתיחה הידועות של "בדמי ימיה", שבהן נאמר על אמה המתה של תרצה "מעט ורעים היו ימי שני חייה". "שְׁנֵי -" היא כמובן צורה בלתי רגילה, שהרי צורת הסמיכות המקובלת של "שָׁנִים" היא "שְׁנוֹת -". אך הצירוף "ימי שנֵי" מופיע בתנ"ך כמה פעמים, ויותר מזה, המשפט הזה של עגנון הוא ציטוט כמעט מדויק של חלק מפסוק בספר בראשית: "וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֶל פַּרְעֹה יְמֵי שְׁנֵי מְגוּרַי שְׁלֹשִׁים וּמְאַת שָׁנָה מְעַט וְרָעִים הָיוּ יְמֵי שְׁנֵי חַיַּי" (מז, ט). ובכל זאת, יש הרואים בבחירה הזאת של עגנון רמז לחייה הכפולים של האם, לאה: "שני חייה" – החיים שהיו לה עם בעלה, מינץ, והחיים שלא היו לה עם הגבר שאהבה, עקביה מזל; החיים האמיתיים וחיי הצללים.

תיזת הקובייה ההונגרית

יצירה מסוג אחר שיש בה רמז לשוני מקסים היא הרומן "שקרים שקטים" של מיכל שלו. כמה מהדמויות בספר נקראות בשמות יוצאי דופן למדי; לקראת סוף הספר נדלקת אצל הקוראים התובנה, שהדמויות הולכות ומתארגנות בזוגות עם שמות תואמים – חלקם לפי תוכן השם, חלקם לפי הצליל: לירי וסול, שמות מוזיקליים; מעיין ופלג, שמות שקשורים למים; לילה וסהר; סיון ומאי, שמות של חודשים; קרני ויַעַל; מיכל ומיכאיל. נשים לב שלא מדובר כאן דווקא בשמות שיש להם משמעות ביצירה, אף שלכמה מהם אכן יש משמעות כזו, אלא ביותר מזה: ברגע מסוים הקוראים מבינים שהדמויות, קצתן לכאורה בלתי קשורות לחלוטין, יוצרות זוג אחר זוג בעלי שמות תואמים, ואם כך, מי הזוגות הבאים שיופיעו? ולבסוף, אנו מבינים שהסופרת רמזה על כך על דרך ההיפוך בדבריו של מאי, אחד מגיבורי הספר:

אני לא יודע אם זו בריחה. יכול להיות ההפך. שזה סוג של נאמנות לעצמך. משהו שהחֶברה לא יכולה לקבל [שמישהו לא יהיה בזוג] כי היא רוצה שכולם ימשיכו הלאה, ישכחו, יסתדרו, כמו מין קובייה הונגרית כזאת, שהשאיפה היא לארגן את כל הצבעים יחד, וזה נחשב הצלחה. אבל בפועל יש מצבים שאי אפשר לארגן כמו שכולם רוצים. יכול לקרות שאתה מתאהב באדם מסוים והוא לא רוצה אותך … ואתה לא מצליח להשתחרר מזה.

אחרי התיזה האנטי-קובייה-הונגרית הזאת, שלפיה לא לכל סיר יש מכסה וזה בסדר, שלו קורצת לנו ודווקא כן מסדרת קובייה הונגרית מושלמת שבה כולם-כולם, הדמויות המרכזיות ודמויות המשנה, המבוגרים והצעירים, מצאו להם בני זוג עם שמות הולמים לשלהם, "כל הצבעים יחד".

מלכת אבני המשחק

ונקנח בספר שלמיטב ידיעתי לא ראה אור בעברית, Queen of the Tiles של הסופרת המלזית האנה אלקף. הספר הוא רומן לבני נוער או YA, תעלומה בלשית שמתרחשת על רקע אליפות שבץ-נא. אלופת השבץ-נא ומשפיענית האינסטגרם טרינה לואו בת ה-16 מתה במפתיע במהלך משחק בתחרות בשנה הקודמת, וכעת חברתה הטובה נאג'ווה מתמודדת עם האבל ומנסה גם לנצח בתחרות וגם לפענח את תעלומת מותה הפתאומי של טרינה, ואם היה מדובר למעשה ברצח.

הרמזים המבהילים למה שקרה באמת מגיעים אל נאג'ווה, ואל כל המשתתפים בתחרות, כאשר מישהו משתלט על חשבון האינסטגרם של טרינה ומעלה בו רמזים בצורת רצפי אותיות שבץ-נא, המאתגרים את נאג'ווה כשחקנית שבץ-נא וכבלשית. היא צריכה ליצור מכל קבוצת אותיות כזו מילים שונות (אנגרמות) ולהחליט איזו מהן היא המילה הרלוונטית, שתשמש כרמז לפתרון התעלומה; ובה-בעת, להבין מי שולח את הרמזים האלה ולמה. כך, למשל, הרמז הראשון הוא קבוצת אותיות שאפשר לכתוב בהן את המילה REGICIDE, רצח של מלך או מלכה – רמז לכך שטרינה, שכינתה את עצמה "מלכת אבני המשחק", לא מתה מוות טבעי אלא נרצחה. כמה מהרמזים האחרים הם CHEAT, רמאי או רמאית, ו-ALIMENT/AILMENT, כלומר מזון/מחלה; והקוראים, נוסף על האתגר הרגיל בספרות בלשית, מוזמנים לאתגר את אוצר המילים שלהם ואת יכולתם לפענח אנגרמות ולנסות לפתור את התעלומה בעצמם, יחד עם נאג'ווה או אולי לפניה.

נשים לב שבדוגמאות הראשונות שפגשנו כאן, הרמזים הם בין המחברים לקוראים, מעל ראשן של הדמויות; ואילו בספרה של האנה אלקף הרמזים מוגשים לדמויות עצמן, והם חלק מפורש מהעלילה.

•

תודה ליפתח בריל על הדוגמה שתרם לפוסט ולשמוליק פלינט על הערתו המועילה.