היי, אתם: סיפורים בגוף שני

בפינתי על סוגיות לשוניות בספרות בתוכנית הרדיו "מה שכרוך", עסקנו היום בפרוזה הכתובה בגוף שני (כאן, דקה 36:30). רובן המכריע של היצירות שאנו קוראים כתובות באחת משתי דרכים: בגוף ראשון (למשל "נכנסתי לחדר וראיתי את גופתו של מרקו מוטלת על השולחן") או בגוף שלישי (למשל "רוזה נכנסה לחדר וראתה את גופתו של מרקו מוטלת על השולחן"). מיעוט קטן ויוצא דופן של יצירות כתובות בגוף שני.

נציץ בפתיחה של היצירה הידועה ביותר, כנראה, שנכתבה בגוף שני – "אורות בוהקים עיר גדולה" (Bright Lights, Big City) של ג'יי מקינרני, שראתה אור בעברית בתרגומה של קטיה בנוביץ':

You are not the kind of guy who would be at a place like this at this time of the morning. But here you are, and you cannot say that the terrain is entirely unfamiliar, although the details are fuzzy. You are at a nightclub talking to a girl with a shaved head.

צורת הכתיבה הזאת אמנם אינה שכיחה בספרות, אך היא מוכרת לנו מסוגים אחרים של טקסטים: למשל, ספרי עזרה עצמית והדרכה. הנה לנו דוגמה מתוך "מכתבים אל סופר צעיר – עצות מעשיות ופילוסופיות" מאת קולום מק'קאן, הכתוב בחלקו בגוף שני (ואגב, ב"את" ו"אתה" לסירוגין):

פעמים רבות בעיצומו של רומן או סיפור תופתעי לגלות שיש לך רק מושג קלוש, או שאין לך שום מושג, לאן את הולכת … אבל לפתע, אחרי שהתחלת … את נתקלת במילה או בדימוי ואת קולטת בבת אחת שזאת הדרך שנועדת ללכת בה.

ז'אנר נוסף של ספרים שעושים שימוש בגוף שני הוא ספרי "בחר את ההרפתקה שלך" שהיו פופולריים בזמנו, שבהם הקוראים מתבקשים לבחור את המשך העלילה בנקודות שונות בספר. למשל:

את נכנסת לחדר ורואה את גופתו של מרקו מוטלת על שולחן הביליארד. אם את צורחת, עברי לעמוד 77. אם את ניגשת אל הגופה, עברי לעמוד 80.

לאחר שפגשנו את הדוגמה מתוך "אורות בוהקים עיר גדולה", וראינו שצורת הכתיבה הזאת מוכרת לנו מספרי הדרכה ומספרי "בחר את ההרפתקה שלך", אנחנו יכולים להצביע גם על יתרון או אפקט מובהק של כתיבה בגוף שני, וגם על חסרון שלה. היתרון הוא שהקורא או הקוראת ממוקמים בתוך הסיטואציה ומרגישים נוכחים ומעורבים בה. החסרון הוא שהטכניקה הזאת עשויה להיראות קצת שקופה ומניפולטיבית, ניסיון קצת בוטה ללכוד את תשומת ליבם של הקוראים; וכן שהיא מזוהה עם ז'אנרים שאינם ספרות יפה. נמשיך לעוד כמה דוגמאות ונראה מה נוכל ללמוד מהן.

ב"ילד מלחמה", ספר מדע בדיוני מאת קארין לוֹוָאצ'י שראה אור בעברית בתרגומה של ענבל שגיב-נקדימון, חלקו הראשון של הספר כתוב בגוף שני:

מלבד תחושת הקרבה והמיידיות שכבר עמדנו עליה, הכתיבה בגוף שני משרתת פה עוד מטרה: הגיבור הוא ילד בן שמונה במציאות של מלחמה, שעבר חוויות איומות, והתיאור של החוויות האלה מנקודת מבטו, אבל בגוף שני, מבטא את הניכור שלו, את הניסיון שלו להרחיק את עצמו מהן. מעניין להבחין גם שרק החלק הראשון של "ילד מלחמה" כתוב בגוף שני, ואילו המשך הספר כתוב בגוף ראשון; לפיכך המאפיין התובעני הזה אינו נוכח לאורך כל הספר ואינו משתלט עליו.

שני האלמנטים האלה מתבטאים גם בספר "איך לצייר איש מת" של שרה הול, שראה אור בעברית בתרגום אביעד שטיר. הספר מורכב מארבע נקודות מבט שמתחלפות ביניהן, ואחת מהארבע כתובה בגוף שני – סיפורה של אשה צעירה שאחיה התאום נהרג:

את לא מרגישה שזו את עצמך. זה זמן מה שאינך מרגישה שזו את עצמך, מאז התאונה. ליתר דיוק, מן הרגע ששמעת עליה. הבוקר ההוא, הרגע שבו הצמדת את הטלפון לאוזנך ושמעת את אביך אומר את המלים הנוראות.

השימוש בגוף שני מבטא גם כאן את הניתוק של הגיבורה מעצמה בעקבות חוויה קשה שעברה – מות התאום שלה. אך בספר זה יש לו משמעות פסיכולוגית נוספת: הוא מבטא את החיבור שהיא חשה בינה לבין התאום שלה, עד כדי קושי פסיכולוגי להבחין ביניהם, שהתבטא בכך שבילדותה דיברה על עצמה בגוף שני, כ-you, ואף עברה טיפול פסיכולוגי שבו למדה לדבר על עצמה בלשון "אני" (וכאן אנו יכולים להיזכר, כמובן, בדיוננו על "ספרים ללא אני"). כלומר, הכתיבה בגוף שני מתווספת כאן לדיבור של הגיבורה על עצמה בגוף שני. וגם כאן, כמו ב"ילד מלחמה", הכתיבה בגוף שני מופיעה רק בחלק מהספר.

שימוש ייחודי בטכניקה של כתיבה בגוף שני עושה איטלו קאלווינו בספר "אם בלילה חורפי עובר אורח". בספר זה מחצית מהפרקים כתובים בגוף שני, כפנייה ישירה אל קורא המחזיק בידיו את הספר. עם התקדמות הספר, הקורא הזה עצמו משתלב בעלילה משלו – כלומר הקורא הזה הוא במידה מסוימת אנחנו, שקוראים בפועל את הספר, אבל גם דמות בפני עצמה. לפיכך, ביצירה הזאת הכתיבה בגוף שני ממלאת עוד תפקיד, של שבירת "הקיר הרביעי", כלומר פנייה ישירה אל הקהל, ובמקרה זה אל הקוראים.

נמשיך לדוגמה לא מפרוזה, אלא משירה – השיר היפה "זו טביעה איטית מאוד" של המשוררת רות קינן. הנה הבית האחרון מתוכו (את השיר כולו אפשר לקרוא כאן):

זוֹ טְבִיעָה אִטִּית מְאוֹד. אֶת הַשִּׂיחוֹת שֶׁל אֲרוּחַת הָעֶרֶב לֹא נִתָּן יוֹתֵר לִשְׁמֹעַ.

כְּשֶׁאַתְּ פּוֹתַחַת אֶת הַמַּיִם הַחַמִּים בַּמִּקְלַחַת, לָאֵדִים יֵשׁ רֵיחַ שֶׁל שְׁקֵדִים מָרִים.

תִּתְקַשְּׁרִי כְּבָר לְשֵׁרוּתֵי הַחֵרוּם. יֵשׁ צְלִיל חִיּוּג, אַתְּ דּוֹחֶפֶת חָזָק עִם הָרַגְלַיִם

וּמְנַסָּה לְהַשִּׂיג עוֹד הֶבְזֵק שֶׁל שָׁמַיִם. קוֹל בַּצַּד הַשֵּׁנִי שׁוֹאֵל: אֵיךְ אֶפְשָׁר לַעֲזֹר?

אַתְּ מִשְׁתַּמֶּשֶׁת בִּשְׁאֵרִית הָאֲוִיר כְּדֵי לִצְעֹק, אֲבָל מָה שֶׁבּוֹקֵעַ מֵעַל פְּנֵי הַשֶּׁטַח

נִשְׁמָע כְּמוֹ: הַכֹּל בְּסֵדֶר.

ולבסוף, נשים לב להבדל בין כתיבה בגוף שני לבין כתיבה בגוף ראשון שבה המספר פונה לדמות אחרת שאיננה נוכחת – אם בפורמט של מכתב (כגון ברומן מכתבים) ואם במחשבותיה של הדמות. צורת כתיבה זו מעניקה ליצירה מעט מן הטעם של כתיבה בגוף שני, אך בגרסה מתונה יותר, שתלטנית פחות. נסתכל למשל על קטע מן הסיפור היפה "צ'יפס עם קטשופ", מתוך ספרה החדש של בלה שגיא "שבר ענף ירוק":

היו שם אורות נוצצים ומוזיקה רועשת אבל שאנחנו אוהבים ואני ראיתי איך אפילו את קמה לרקוד קצת עם דודה חגית ורצתי אליכן כדי לרקוד איתכן, כי זה לא קורה בכל יום, אבל כשהגעתי ראיתי שמקרוב את בכלל לא נראית שמחה כמו שאת נראית מרחוק, אז הסתובבתי וחזרתי לבני דודים.