מי המציאה את מבחן בכדל?

בשנים האחרונות היה "מבחן בֶּכּדֶל" למונח אופנתי. המבחן, כידוע, בודק את מקומן של נשים בסרטים ובספרים, בעזרת שלוש שאלות: האם יש ביצירה לפחות שתי נשים? האם הן מדברות זו עם זו? והאם הן מדברות על משהו שאיננו גבר? המבחן נקרא "מבחן בכדל" על שם יוצרת הקומיקס אליסון בכדל, שהציגה את הפרמטרים האלה ברצועת קומיקס משנת 1985 (למעלה).

לפני זמן-מה אמרתי למישהו, "זו סדרה מגניבה, יש שם ממש נשים שעושות משהו יחד בלי שום קשר לגברים". "אה, כן, מבחן בכדל," אמר לי בן שיחי. כן, מבחן בכדל, חשבתי, אבל רגע, בכדל? הרי בעצם וירג'יניה וולף כתבה על כך בחדר משלך הנפלא, כאשר תיארה איך נתקלה – בספר של הסופרת הפיקטיבית מרי קרמייקל – במשפט "קלואי חיבבה את אוליביה".

"'קלואי חיבבה את אוליביה,' קראתי. ואז הממה בי ההכרה עד כמה עצום השינוי שבו מדובר. קלואי פשוט מחבבת את אוליביה אולי בפעם הראשונה בתולדות הספרות. קליאופטרה לא חיבבה את אוקטביה. ומה עמוק השינוי שהיה מתחולל ב'אנתוני וקליאופטרה' אילו הדבר היה קורה! במחזה כפי שהוא … הרגש היחיד של קליאופטרה כלפי אוקטביה הוא קנאה. האם היא גבוהה ממני? איך היא מסרקת את שערה? ייתכן שלא נדרש יותר למחזה. אבל כמה עניין היה נוסף אילו היו היחסים בין שתי הנשים מורכבים יותר. כל מערכות היחסים בין נשים, חשבתי כשאני נזכרת בחטף בכל הגלריה הנפלאה של דמויות בדיוניות, הן פשוטות מדי. כל כך הרבה נשאר בחוץ, בלי שניסו לגעת בו. … מוזר לחשוב שכל הגיבורות הגדולות בספרות, עד לרומנים של ג'יין אוסטן, לא רק שנראו דרך עיני הגברים, אלא גם נראו אך ורק ביחס לגברים. והרי זה חלק כה קטן בחייה של אשה …

"תארו לעצמכן שהגברים היו מוצגים בספרות אך ורק כמאהבים של נשים, ולעולם לא כידידים של גברים אחרים, כחיילים, הוגים, חולמים; כמה מעט תפקידים היו מוקצבים להם במחזותיו של שייקספיר; וכמה היתה הספרות ניזוקה! היינו מקבלים עדיין כמעט בשלמותו את אותלו, ואת אנתוני במידה רבה, אבל לא את יוליוס קיסר, לא את ברוטוס, לא את המלט או ליר…".

הדרישה הזאת ליצירה שיש בה נשים הקיימות בפני עצמן, ולא רק ביחס לגברים, קדמה אפוא בעשרות שנים לבכדל ("חדר משלך" ראה אור ב-1929). בכדל עצמה, כך מתברר, אינה נלהבת מהעובדה שמבחן בכדל נקשר בשמה בגלל "רצועת הקומיקס העתיקה ההיא משנת 1985". בפוסט שכתבה ב-2013 היא מתארת כיצד הרצתה בקולג' ואחד הסטודנטים ציין שה"מבחן" הוא למעשה גרסה מתומצתת של פרק 5 ב"חדר משלך", הפרק על קלואי ואוליביה. "כל כך הוקל לי שמישהו עשה את הקישור," כותבת בכדל. "אני די בטוחה שליז ואלאס, שממנה גנבתי את הרעיון ב-1985, גנבה אותו בעצמה מווירג'יניה וולף."

בכדל, בקומיקס שלה, המירה את הרעיון של וולף לשורת תנאים מוגדרים והעניקה לו ניסוח קליט ואלגנטי. המבחן נקרא אפוא "מבחן בכדל" בצדק גמור. ואילו וולף עצמה הייתה יודעת על הגלגול הזה של הרעיון שלה, ודאי הייתה שמחה עליו מסיבה נוספת: במסה הנפלאה שלה, וולף תוהה מדוע הכותבות של המאה ה-19 (ובפרט ארבע הגדולות: ג'יין אוסטן, אמילי ברונטה, שרלוט ברונטה וג'ורג' אליוט) כתבו בעיקר רומנים, ורק מיעוטן התפשטו לסוגות אחרות, כגון מחזות, ביוגרפיות ובמידה רבה גם שירה. ייתכן שוולף הייתה שמחה לשמוע שרעיון "קלואי ואוליביה" שלה זכה לפופולריזציה כה מבריקה הודות ליוצרת בז'אנר שהיא עצמה אולי אף לא הכירה – הקומיקס.