מי רוצה אחזקת אתון

בשלולית אחת בחצר ארמונו של דוד המלך חי לו צפרדע, בין הנרקיסים והחמציצים. המתין הצפרדע לנסיכה שתבוא לשלולית, המתין והמתין, ובינתיים אכל אוכל בריא והקפיד להתעמל ולפתור תשבצים.

יום אחד באה נסיכה אל השלולית, והצפרדע הנרגש מיהר אליה ואמר לה, "מַה-יָּפוּ דֹדַיִךְ אֲחֹתִי כַלָּה, מַה-טֹּבוּ דֹדַיִךְ מִיַּיִן וְרֵיחַ שְׁמָנַיִךְ מִכָּל-בְּשָׂמִים".

אבל השנה כבר הייתה 2014, והנסיכה לא הבינה מה אמר לה הצפרדע, והלכה משם.

                                                                                                   (מחווה לפינת השלולית)

סוגיית הצפרדעים, הנסיכות והפער בין שפת התנ"ך לעברית בת ימינו העסיקה את מחשבותיי כאשר קראתי את "איש הישר בעיניו", ספרו החדש של מאיר עוזיאל. מאיר עוזיאל הוא המחבר המיתולוגי של המדור "שיפודים" במעריב, ובפרט של "פינת השלולית", שבה נפגשו צפרדעים ונסיכות במשך עשרות שנים (גילוי נאות – התמזל מזלי והאיש החכם והמקסים הזה הוא חמי).

"איש הישר בעיניו" הוא ספר מצחיק ואנרכיסטי, שעלילתו מתרחשת בתקופת השופטים פינת תקופת המלכים, ומתארת את התככים שהביאו את שאול המלך לשלטון. כאשר עלילת הספר מתרחשת בתקופת התנ"ך, המחבר ניצב בפני החלטות לשוניות לא טריוויאליות. באיזו שפה יכתוב את הספר? בעברית, כן, אבל איזו עברית? העברית בת ימינו שונה כל כך משפת התנ"ך באוצר המילים, בדקדוק ובתחביר שלה, שהבלשן גלעד צוקרמן דרש כידוע לקרוא לה "ישראלית". בכך הצליח לעצבן רבים וגם לזכות בפרסום עצום, במידה רבה דווקא בזכות כישוריו כקופירייטר.

האם כדאי למחבר לנסות לכתוב את הספר בשפה "תנ"כית", ובכך להעניק לו אמינות ולהכניס את הקורא לאווירה המתאימה? לשון המקרא, כלומר העברית שבה כתוב התנ"ך, מורכבת כמובן מכמה רבדים, מוקדמים ומאוחרים יותר. ובכל זאת, יש לה מאפיינים מובהקים וקלים לזיהוי. כל דובר עברית יכול כנראה לנסח משפטים בעברית כמו-מקראית, אם לצורך בדיחה ואם כתרגיל לשוני. אברהם מאפו, דוד פרישמן ויוצרים אחרים בני המאה ה-19 אכן אימצו להם מאפיינים לשוניים מקראיים בכמה מספריהם, בייחוד אלה שעלילותיהם התרחשו בתקופת התנ"ך. בכך השיגו מטרה כפולה – גם השתמשו בעברית שנחשבה בעיניהם לטהורה ולנכונה ביותר, וגם התאימו את השפה לתקופה המתוארת.

אך מאז חזרה העברית להיות שפה חיה, לא ידוע לי כמעט על יצירה ספרותית שלמה שנכתבה בסגנון מקראי, וקל לשער מדוע: ראשית, מעטים הכותבים המסוגלים לעמוד במשימה בכבוד; ושנית, התוצאה תהיה קשה לקריאה לקורא בן ימינו (כדברי הנביא ירמיהו, "וְהָיָה כְּכַלֹּתְךָ לִקְרֹא אֶת-הַסֵּפֶר הַזֶּה תִּקְשֹׁר עָלָיו אֶבֶן וְהִשְׁלַכְתּוֹ אֶל-תּוֹךְ פְּרָת").

הבחירה להתקרב ללשון התנ"ך כרוכה אפוא בקשיים. מצד אחר, כתיבה על תקופת התנ"ך בעברית עכשווית הרי תיצור רושם אנכרוניסטי.

הלשון והסגנון שבחר מאיר עוזיאל ב"איש הישר בעיניו" הזכירו לי שני ספרים אחרים שעלילתם מתרחשת בתקופת המקרא, אחד בגלל הדמיון ואחד בגלל השוני.

נתחיל בשונה. הנה ציטוט מתוך ספרה של שולמית הראבן "צמאון":

לא רק עמוד האש נמוג. גם משה נחלש מאד. דעתו התחילה מתבלבלת עליו. לפעמים נדמה היה לו שבאו בָּא וקָא ליטול את נשמתו, והוא צועק עליהם שלא מצרי הוא אלא איש עברי, שילכו להם למקום אחר.

"צמאון" של הראבן (שהוא למעשה טרילוגיה; 1983, 1988, 1994) מתחיל ביציאת מצרים ומסתיים בתקופת השופטים. הראבן בחרה בו בחירה לשונית מעניינת: היא השתדלה להימנע מצירופי מילים ומשורשים שלא הופיעו במקרא. מבנה המשפט והשימוש בפועל הם בעיקרם מודרניים, אך הכתיבה המסוגננת, הגבוהה והתמציתית מעלה על הדעת את לשון המקרא. הספר כתוב אפוא בסגנון ייחודי משלו, שנועד להלום את התקופה המתוארת ואת הלשון המזוהה עמה.

ב"איש הישר בעיניו", לעומת זאת, השפה היא אמנם עשירה, אך לגמרי בת ימינו, עדכנית ולעתים דיבורית. העברית העכשווית מלהטטת כדי לקלוט לתוכה תכנים תקופתיים ו"תקופתיים", וכך נעריהו הצעיר והמצליח מקבל מהמעסיק שלו "אחזקת אתון", והוא וידידיו הולכים לצפות ב"מופע השיפוט של השופטת בַּתשֵש". בשפה עדכנית זו משולבים ביטויים וחלקי פסוקים מן המקרא (בדיונים בשירת ימי הביניים, האמצעי הספרותי הזה נקרא "שיבוץ"). ביטויים אלה מזכירים לקורא מתי מתרחשת העלילה ומשרים עליו את האווירה המתאימה, וגם יוצרים ניגוד משעשע לסביבתם הלשונית.

"רציתם מלך, ואתם יודעים שחטאתם בגדול. הנה הגיע הקיץ, מועד קציר חיטים. חם. השיבולים יבשות ובשלות. תראו מה יעשה לכם עכשיו אלוהים. קולות יהיו וממטרים יירדו, שתדעו ותראו כמה מגעילים אתם, כמה רבה רעתכם על מה שעשיתם לִשְאוֹל לכם מלך."

האנכרוניזם הלשוני ("שתדעו ותראו כמה מגעילים אתם") יוצר אפקט קומי ומתאים לאופיו האנרכיסטי והפנטסטי של הספר, שאחת מדמויותיו היא מלאך שאיבד את כרטיס הכניסה שלו לשמיים:

מפעם לפעם בישר לנשים שיהיה להן פרי בטן. לפעמים הן צחקו, כי היו כבר מבוגרות מאוד ועקרות כל ימיהן, אבל הופתעו לגלות שהבשורות קמו ונהיו. תמיד מיהר להיעלם אחר כך, כי ידע שהאישה שהרתה וילדה תחפש אותו ותאמר הנה איש פליאי, ולמה לו הבלבול מוח הזה.

הבחירה הבלתי מתחפשת בלשון עדכנית, והשימוש בביטויים, בציטוטים ובפרפראזות על פסוקים מן התנ"ך המשולבים בטקסט, הזכירו לי ספר שנכתב במקורו באנגלית – "אלוהים יודע" (God Knows, 1984) של ג'וזף הלר (המוכר יותר בזכות ספרו "מלכוד 22"). תרגום הספר לעברית, פרי עטו של המשורר והמתרגם מאיר ויזלטיר, וירטואוזי וחינני לא פחות מהמקור. את המקור אפשר לקרוא כאן, והציטוט שלהלן הוא, לנוחותנו, מן התרגום של ויזלטיר:

"שאול," אמרתי לאלוהים, וגם הפעם ניגשתי ישר לענין. לא רציתי לגזול מזמנו היקר. "הירד שאול קעילה לבקש את נפשי, כדעת עבדך?"

"ומה אתה חושב לך?" אמר אדוני.

"והיסגירו בעלי קעילה אותי ואת אנשי ביד שאול?"

"שאלה מצחיקה."

"יסגירו?"

"יסגירו."

"אם כך, מוטב שנסתלק מכאן, נכון?"

"אתה לא צריך להיות בוגר אוניברסיטה," אמר אדוני, "כדי להגיע למסקנה הנכונה בכוחות עצמך."

•

קוראי הבלוג מוזמנים להשתתף כאן בהגרלת עותק של "איש הישר בעיניו" בחתימת המחבר. ההגרלה, בהתאם למסורת הבלוג, תיערך באמצעות משחק. רוצים להשתתף? כתבו תגובה לפוסט הזה ובה משפט שמופיעים בו נסיך, נסיכה או צפרדע. שם הזוכה יתפרסם פה ב-21.7, כלומר בעוד שבוע.

ולמתעניינים – באתר הוצאת טוטם אפשר לקרוא עוד על ספרו הפלאי של מאיר עוזיאל "איש הישר בעיניו", וכמובן, גם לרכוש אותו.

 21.7 הזוכה בעותק של "איש הישר בעיניו" בהגרלת הבלוג היא מיכל (mooncatom).

מה אני עושה: עריכת תוכן ועריכה לשונית