לאהוב, ללגלג, להשתמש באוקסימורונים

לפעמים צריך לדבר על הרגשות שלנו – וכך עשינו היום בפינתי "מוציאה לשון" בתוכנית הרדיו הספרותית "מה שכרוך".

כבני אדם, אנחנו מסוגלים לחוש רגשות סותרים או מעורבים; אנחנו מסוגלים גם להעמדות פנים ולצביעות, בקטע טוב או לא־טוב. השפה, וגם הספרות, נדרשות לעמוד באתגר ולבטא את כל הניואנסים האלה. אחד הכלים הלשוניים המשמשים לעתים למטרה זו הוא אוקסימורונים. כיצד הם עושים זאת, ומהו בעצם אוקסימורון?

אין דבר הגיוני יותר מצירוף מילים סותרות

אוקסימורון הוא צירוף מילים שרכיביו סותרים זה את זה או מתנגשים זה בזה. מקור המילה ביוונית עתיקה – oxymōros, שילוב של המילה oxys שפירושה "חד" ו-mōros שפירושה "קהה, מטופש". פירוש המילה כולה הוא "קהה בצורה חדה". המילה "אוקסימורון" היא אפוא בעצמה אוקסימורון.

הודות לסתירה או להתנגשות הזאת, אוקסימורונים יכולים להיות מפתיעים או מצחיקים, להצביע על ניגוד או פרדוקס ואף על משמעות חדשה שצומחת מתוכו. דוגמה ידועה לאוקסימורון היא מטבע הלשון "שתיקה רועמת": שתיקה אינה משמיעה שום קול, ולכן האמירה שהיא "רועמת", משמיעה רעש חזק, היא פרדוקסלית; אבל הסתירה הזאת מבטאת חוויה מוכרת לנו – שלעתים שתיקה יכולה להיות אמירה ברורה ואף בוטה (למשל: אם מישהו אומר "נכון שאני צודק?!" ובן שיחו מגיב בשתיקה, הרי שהשתיקה כנראה רועמת).

מכיוון שאוקסימורונים הם כלי נפלא לביטוי תחושות מורכבות וניואנסים רגשיים, נראה היום כיצד שני יוצרים די שונים השתמשו בהם למטרה הזאת; ומכיוון שאוקסימורונים ידועים בעיקר ככלי של משוררים (אוקסימורונים מרהיבים נמצא למשל אצל לאה גולדברג, אלתרמן, טניסון ודילן תומס), לא נלך על המתבקש ונדבר דווקא על פרוזה.

"בשמחה נרגזת, בבוז רווי־סיפוק"

קטע קצר מספרה של ג'יין אוסטן "הטיית לב" (Persuasion, 1818) כולל צמד מקסים של אוקסימורונים שמתארים רגש – כיאה לאוסטן, שניחנה בהבנה עמוקה של רגשות ויחסים. הנה הוא בתרגומה של נעמי כרמל ("הטיית לב", 1983):

למעוניינים, הנה גם המקור:

Lady Russell had only to listen composedly, and wish them happy, but internally her heart revelled in angry pleasure, in pleased contempt, that the man who at twenty-three had seemed to understand somewhat of the value of an Anne Elliot, should, eight years afterwards, be charmed by a Louisa Musgrove.

צמד האוקסימורונים המרהיב הזה – "שמחה נרגזת, בוז רווי סיפוק", או במקור angry pleasure, pleased contempt (נשים לב לרכיב המשותף, החוזר: pleased, pleasure) מתאר בדייקנות רגשות מתנגשים, לכאורה: ליידי ראסל גם בזה לגבר המדובר וכועסת עליו בשל מה שהיא רואה כחוסר הבחנה וחוסר טעם, אבל גם שואבת מכך עונג. לכאורה הרגשות האלה סותרים, כי או שאנחנו כועסים על משהו או שהוא משמח אותנו, אבל למעשה, אנו מזהים היטב את חדוות הבוז או הנאת הזלזול הזאת – דוגמה לעוצמתו של כלי האוקסימורונים בידיה של כותבת כאוסטן.

צהלה קודרת

אך מה שהביא אותי לחשוב על אוקסימורונים שמתארים רגשות הוא דווקא ספר ישראלי חדש למדי, "משאבי אנוש" של שחר קמיניץ, אחד משלושת המועמדים הסופיים ב"רשימה הקצרה" לפרס הביכורים של פרס ספיר לספרות לשנת 2023. הספר המבריק והמצחיק הזה הוא סוג של לוליינות מקסימה במחשבות על שפה ועל בני אדם, והשפה ממלאת בו תפקיד מרכזי בכמה דרכים שונות. אין זה מפתיע לפיכך שהוא מספק לנו את הדוגמה הזאת:

צלצול ארוך נשמע מהדלת ותרצה לופתת את ראשה בייאוש […] היא מדשדשת באי רצון, פותחת, ומולה ניצבת אישה סמוקה ועצבנית בת ארבעים, פיה עדיין פתוח בגערה, לצד ילד נרגן בן שלוש.

"שירה'לה! יונתני! איזו הפתעה נעימה!" תרצה צוהלת בקדרות.

"מה הפתעה? שכחת שאת שומרת על יונתן עד הערב? יש לי את האירוע הגדול בעבודה."

לכאורה זהו אבסורד, לצהול בקדרות, שהרי "לצהול" פירושו לשמוח או לקרוא בשמחה. למעשה, הצירוף מדויק, כפי שמבהירה הסיטואציה. תרצה צוהלת כי זה מה שמצופה ממנה כשהבת והנכד מגיעים, אבל למעשה היא קודרת כי הביקור אינו מתאים לה – היא הייתה עסוקה וגם אינה שמחה במיוחד על הביקור. על כך מעיד תיאור האורחים: התיאור המרוחק והלא־מחמיא של הבת והנכד, "אישה סמוקה ועצבנית בת ארבעים … ילד נרגן בן שלוש", נמסר לנו למעשה דרך עיניה של האם והסבתא האוהבת. המסר מחודד עוד יותר כיוון שאנו, כקוראים, פגשנו את תרצה כבר לפני זמן־מה וליווינו אותה במחשבותיה על הבן גאון המחשבים ועל היחסים ביניהם, אבל על הבת לא שמענו כלום עד עכשיו. לא זו בלבד שהבת שירה צודקת, ואמא שלה שכחה שהבטיחה לעשות בייביסיטר על הנכד, אלא שמעייניה אינם נתונים לה במיוחד באופן כללי. האוקסימורון "צוהלת בקדרות" הוא לפיכך תיאור קולע ומשעשע של תחושותיה של האם כלפי בתה, שימוש אלגנטי ברוחה של ג'יין אוסטן בכוחו של האוקסימורון לתאר יחסים ורגשות.

•

התמונה שבראש הפוסט מתוך הסרט Romeo + Juliet (1996); השורה מתוך המערכה הראשונה במחזה.

תודה רבה לענת גייפמן-ברודר, ששיחה עמה הובילה לפוסט הזה, ולכל מי שהצטרפו לדיון על אוקסימורונים בספרות בפייסבוק. תודה גדולה ליעל כהנא-שדמי על עזרתה באיתור התרגום לציטוט מ"הטיית לב".