"מה תוקף כרטיס האשראי?"

"אוקטובר…"

"איזה חודש זה, איזה מספר?"

אחרי כמה וכמה שיחות מסוג זה, הבנתי שמדובר בתופעה: מוכרות ומוכרים שאינם מכירים את חודשי השנה האזרחית בשמותיהם. מפתיע, אבל בעצם הגיוני. ציון חודשים וגם ימים במספריהם הוא הרי שיטה ותיקה, גם בעברית וגם בשפות אחרות.

יום ראשון, יום שני: ימות השבוע

ימות השבוע בעברית נקראים בפשטות על פי מספריהם: יום ראשון, יום שני וכן הלאה (מספרים מהסוג הזה נקראים "מספרים סוֹדְרים", שמציינים מקומות של פריטים ברצף, לעומת "מספרים מונים", שמציינים כמה פריטים יש מסוג מסוים – כגון שלושה או שמונה).

שמות הימים באנגלית ובשפות רבות אחרות, לעומת זאת, משקפים את השמות שהעניקו להם הבבלים. הבבלים קראו לכל יום על שם אחד מגרמי השמיים; הרומאים אימצו את השיטה הזאת, בגרסאות שונות במהלך הזמן. על פי הלוח שקבע הקיסר קונסטנטינוס בשנת 321 לספירה, היום הראשון בשבוע היה יום השמש, ואחריו יום הירח, יומו של מאדים (מארס), יומו של כוכב חמה (מרקורי), יומו של צדק (יופיטר), יומה של ונוס (נגה) ויומו של שבתאי (סטורן).

בשלב זה תוכלו לזהות את מקורם של כמה משמות הימים באנגלית: Sunday הוא יום השמש, Monday – יום הירח ו-Saturday – יומו של סטורן, שבתאי. שמות אחרים השתמרו בצורה מיידית יותר בשפות רומאניות, למשל vendredi בצרפתית – יומה של ונוס, יום שישי. אך אף אחד לא הלך לאיבוד, כפי שיגלה לנו טיול קצר למיתולוגיה הגרמאנית. טיר הוא אל המלחמה הנורדי, מקבילו של מארס במיתולוגיה הרומית; הצורה האנגלית העתיקה של שמו היא Tiu או Tiw, ומכאן Tuesday, יום שלישי. Wednesday הוא יומו של אודין, שכמו מרקורי, ליווה את נשמות המתים אל העולם הבא; Thursday הוא יומו של תור, אל הרעם, המקביל מבחינה זו ליופיטר האוחז בחזיז הברק. ו-Friday הוא יומה של פרֵיָה, אלת האהבה והיופי, המקבילה לוונוס.

יפה – אבל כל המורשת הפגאנית הזאת לא הגיעה אל השפה העברית. אצלנו רק השבת זכתה בשם ייחודי ("וַיְכַל אֱלֹהִים בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה וַיִּשְׁבֹּת בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מִכׇּל מְלַאכְתּוֹ" – בראשית ב, ב). שאר הימים, מראשון עד שישי, לקחו מספר.

החודשים העבריים

במקרא גם החודשים העבריים נקראים בדרך כלל במספריהם הסודרים, על פי לוח שנה שבו ניסן (כיום החודש העברי השביעי) הוא החודש הראשון. למשל:

"בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר לַחֹדֶשׁ בֵּין הָעַרְבָּיִם פֶּסַח לַיהוָה" (ויקרא כג, ה)

"וַיִּקָּרְאוּ סֹפְרֵי הַמֶּלֶךְ בָּעֵת הַהִיא בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁלִישִׁי הוּא חֹדֶשׁ סִיוָן" (מגילת אסתר ח, ט)

"וְהָיְתָה לָכֶם לְחֻקַּת עוֹלָם, בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ תְּעַנּוּ אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם וְכׇל מְלָאכָה לֹא תַעֲשׂוּ הָאֶזְרָח וְהַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכְכֶם" (ויקרא טז, כט. הפסוק עוסק כמובן ביום הכיפורים, שהוא י בתשרי; אם ניסן הוא החודש הראשון, הרי שתשרי הוא החודש השביעי).

שמות החודשים העבריים המוכרים לנו, מתשרי ועד אלול, מקורם בלוח השנה של הבבלים (שעשו עבודה יסודית בתחום הזמן), והם נכנסו אל העברית בעקבות גלות בבל. בהתאם לכך, כמה מהשמות האלה מופיעים בספרים המאוחרים יותר בתנ"ך, כגון מגילת אסתר, כפי שכבר ראינו למעלה ("בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁלִישִׁי הוּא חֹדֶשׁ סִיוָן…").

החודש השביעי, שהוא החודש התשיעי

גם בלוח הגרגוריאני, המכונה בישראל "לוח השנה האזרחי", יש חודשים ששמותיהם נגזרים ממספרים. וגם כאן חל שינוי בנקודת המוצא של השנה, כלומר בקביעה איזה חודש נחשב לראשון.

הלוח הגרגוריאני מבוסס על לוח השנה הרומאי הקדום, שהחודש הראשון שבו היה מארס. החודשים המעניינים אותנו כאן הם ספטמבר, אוקטובר, נובמבר ודצמבר, שפירוש שמותיהם הוא "שביעי", "שמיני", "תשיעי" ו"עשירי" בהתאמה – שהרי אם חודש מארס הוא הראשון, ספטמבר הוא השביעי וכן הלאה.

קל לראות ש"אוקטובר" הוא "שמיני" אם ניזכר ש-octopus, "תמנון" באנגלית, פירושו "בעל שמונה רגליים" (באופן דומה, המילה העברית "תְּמָנוּן" מורכבת משתי מילים בארמית: "נוּן" – דג, "תמניא" – שמונה). בדומה לכך, "דצמבר" קשור ל"דצימטר", שהוא עשירית המטר, ול"דקאטלון" – קרב עשר.

בהמשך נקבע ינואר כחודש הראשון בשנה, וכך ספטמבר, "שביעי", הוא דווקא החודש התשיעי, ודצמבר, "עשירי", הוא דווקא השנים-עשר.

אם כך, השאלה "איזה מספר זה אוקטובר" (או מרץ, או יולי) אמנם נשמעת מצחיקה, אך למעשה יש בה היגיון רב. ראשית, משום שכמה משמות החודשים הלועזיים נגזרים ממספרים שכבר אינם תואמים את מקומם בלוח השנה. ושנית, ובמבט רחב יותר, משום שציון החודשים במספרים הוא מסורת עתיקה גם בעברית – וימות השבוע עדיין מצוינים בדיוק בדרך זו.

(ועל הצעות מעניינות שלא התקבלו לשמות הימים בעברית)

שנה טובה ומתוקה לכולנו!

חגיגות החודש לספרי הטרי "מוציאה לשון" הן זמן טוב להיזכר באחד החלקים הכיפיים ביותר של העבודה עליו: האיורים שיצר המאייר המעולה טל אביב.

התהליך החל במייל מדורית שרפשטיין המקסימה, העורכת הגרפית דאז של עם עובד. "חשבנו שיהיה רעיון טוב להוסיף איור בשחור לבן לכל שער, כדי להוסיף חן ונועם לדפי הספר. האם יש לך רעיונות או בקשות?"

איורים לשערים, איזו הצעה נהדרת, ואם יש לי רעיונות ובקשות? ברור שכן. מיהרתי לכתוב תודה ולשלוח רשימת משאלות.

כמה מהאיורים נבעו בקלות מכותרות השערים. הראשון מבין שמונת השערים, למשל, נקרא "מאיפה אמרת שאת? – על מקורות מילים". ביקשתי איור של "בחור ובחורה מדברים בסיטואציה של היכרות", וחיש קל קיבלתי מטל את האיור הקולע הזה.

השער השני הוא "תיבת האוצר: על מקורם של מטבעות לשון וביטויים". כאן ביקשתי "מטבעות מתגלגלים על מפה של העולם, או מטבעות מטיילים בעולם – נניח קבוצת מטבעות עם פרצופים, ידיים ורגליים, בשדה תעופה עם תרמילים או טרולי."

טל הכין את שתי הסקיצות הראשוניות האלה:

"מעדיפה את האופציה של שדה התעופה, מאוד מוצלחת ואלגנטית," כתבתי לדורית ולטל. "אשמח אם אפשר שיהיה ייצוג שווה לגברים ולנשים באיור, ואפשר להוסיף גם ילד – מטבעות לשון עם ותק שונה בשפה."

ווּאלה:

עם או בלי קשר לעוצר הקורונה שירד עלינו, ישנו עוד שער אחד שהאיור שלו משתמש בדימוי של שדה תעופה: שער התרגום, הנקרא "לשם ובחזרה" (היי, בילבו!). חשבתי על לוח המראות ונחיתות, המתאר את ההמראה של טקסטים משפה אחת והנחיתה שלהם בשפה אחרת. טל שלח לוח המראות ונחיתות בשלל שפות, שמצא חן בעיניי מאוד, אבל בעיני דורית הוא היה ענייני מדי, והיא ביקשה להוסיף לו "אלמנט אנושי, חביב ומשעשע". הנה התוצאה:

אחד השערים המאתגרים ביותר היה דווקא השער הקצר ביותר – "צורה לך: עיצוב הטקסט וגופנים", שבו ארבעה פרקים בלבד (אבל מהחביבים עליי ביותר!). איזה איור יכול לייצג את הנושא הזה? חשבתי על מיקרוגרפיה, האמנות היהודית של יצירת דמות המורכבת מאותיות (והנובעת, כנראה, גם מן הציווי "לֹא תַעֲשֶׂה לְךָ פֶסֶל וְכׇל תְּמוּנָה"). הצעתי אפוא "דמות של סופר שמורכבת ממילים כתובות". טל שלח את הסקיצה הנפלאה הזאת:

הידיים המכוסות באותיות סת"ם, המקלידות כעת טקסט חדש, היו נהדרות בעיניי. ביקשתי מטל להחליף את מכונת הכתיבה במסך מחשב, כדי לקבל עבר והווה במקום עבר רחוק ועבר קרוב; וכן שיהיה על המסך טקסט שכבר הוקלד. טל שלח את האיור הזה, וכך הוא אכן מופיע בספר. קשה לראות, אבל הטקסט שעל המסך לקוח מתוך הספר עצמו.

כשכמעט סיימנו את העבודה על האיורים, הציעה דורית להוסיף עוד איור באחד העמודים הראשונים של הספר. מיד שילחתי את דמיוני לחופשי. "אולי איור שמתייחס לשם הספר – 'הפתעות מהמגירה הסודית של העברית'?" כתבתי. "פותחים מגירה נסתרת – אולי קטנה וצדדית בשולחן כתיבה, או גבוהה במטבח – ומגלים אוצרות מפתיעים עם מאפיינים של אותיות או טקסטים: תכשיטים בצורת אותיות, מגילות קשורות בסרט, ממתקים עם שורות טקסט, נראה לי חמוד שיקפוץ מהמגירה גם Jack in the Box ישר אל פניהם של הפותחים המופתעים. התכשיטים יכולים לזהור, אפילו המגירה כולה יכולה לזהור בסגנון שודדי התיבה האבודה : ) מבחינת האותיות והטקסטים אפשר לשלב אותיות סת"ם, כתב עברי קדום – אולי על מטבעות עתיקים – אותיות יווניות ואותיות לטיניות. חשוב שתוכן המגירה ישלב אלמנטים עתיקים עם חדשניים – אולי דיסק או קי שיציץ ממנה או מקרן שיקרין משהו על הקיר – הספר עוסק בהתפתחויות בעבר של העברית אבל גם בשינויים שמתרחשים בה היום עם מבט לעתיד."

הוספתי תמונה של "ג'ק אין דה בוקס", הצעצוע שחשבתי שיכול לזנק ממגירת ההפתעות הזאת. עטרה אופק, העורכת, הוסיפה הברקה: ג'ק יכול להוציא לשון, בהתאם לשם הספר.

טל לקח את התיאור הזה הלאה, שדרג והפך אותו לסדרת איורים. מגירת האוצרות מופיעה על כריכת הספר, ואם תתבוננו בה בתשומת לב תמצאו בין ההפתעות מטבעות אמיתיים משלל תקופות, תליון ח"י וסביבון, וכן תיבה סגורה הנושאת את האות J:

כאשר פותחים את הספר ומעבירים דף אחד, התיבה נפתחת. הנה סקיצה מוקדמת של מי שמזנק מתוכה:

טל אייר לי ג'ק אין דה בוקס שמלהטט באותיות עבריות!

מכיוון ששם הספר הוא "מוציאה לשון" (ולא "מוציא"), נראה לי הגיוני יותר שמי שתקפוץ מהקופסה תהיה דמות נשית, שכיניתי לצורך העניין בשם "ג'יל אין דה בוקס". בעצה אחת עם טל הוספנו לאותיות גם כמה פסיקים ונקודות:

האיור השלישי בסדרה, הסוגר את הספר, יישאר בגדר הפתעה, ולא נספיילר אותו כאן.

תודה רבה לטל אביב על האיורים הנהדרים, ולדורית שרפשטיין ולאנשים הטובים בעם עובד על היוזמה, העזרה והפרגון שהוסיפו ל"מוציאה לשון" את הצד הוויזואלי היפה שלו.

בצירוף מקרים נחמד, בדיוק היום התפרסמה סקירה של ירעם נתניהו על "מוציאה לשון", שבה הוא מקדיש תשומת לב מיוחדת לאיורים שבספר. ירעם הוא יועץ לשון, מרצה ללשון ובעל האתר "לשוניאדה" והפודקאסט "קולולושה". תודה רבה, הר קולגה.

את "מוציאה לשון" אפשר למצוא בסטימצקי ובצומת ספרים (בחנויות הפיזיות ואונליין), בחנויות הפרטיות, באתר עם עובד וגם בגרסה דיגיטלית.

"תוכלי בבקשה לנקד לנו כאן עוד כמה מילים שנוספו? הן מסומנות בירוק."

בעודי מנקדת את התוספות, העפתי מבט גם מסביבן – תמיד רעיון טוב – וראיתי את זה:

"שימו לב שיש שם עוד מילים שלא ניקדתי," כתבתי בחזרה. "כדאי לשלוח לי הכל יחד."

"טוב," הגיעה התשובה המתנצלת, "אבל את השאר העתקנו מהטקסט שכבר היה מנוקד."

טכנית, התשובה הזאת הייתה נכונה: מה שניקדתי היה המילה "נשארו", והמילה "נשאר" נחתכה מתוכה:

התוצאה הזאת עוררה בי הרהורים פילוסופיים. ברור שאם ניקח חלק משלם, החלק כשלעצמו לא יהיה בהכרח נכון או הגיוני – כפי שממחישה הדוגמה הזאת, של תרגיל בחשבון:

אם נסתכל לרגע על צמד המילים "נִשְׁמַר – נִשְׁמְרוּ", נראה בקלות שאי-אפשר פשוט "לחתוך" את "נשמר" מ"נשמרו", משום שה"מ" מקבלת תנועה שונה בכל אחת משתי המילים. הצמד "נשאר – נשארו" מתנהג מעט אחרת, משום שה"א" גרונית; אך אף שהצליל זהה, הניקוד משמר את ההבדל:

טוב, אם כך צריך לראות את המילה בשלמותה כדי לנקד אותה – הגיוני. אבל האם מילה אחת מספיקה? לא תמיד: לפעמים ה"שלם" שיש להביא בחשבון לצורך הניקוד הוא גדול יותר ממילה יחידה. נראה שני מצבים כאלה.

סמיכות

איך מנקדים את המילה "מפעל"? נניח שפתחנו את המילון ומצאנו בו את הערך "מִפְעָל". האם זהו בוודאות הניקוד המתאים? לא. אם בטקסט שלנו כתוב "מפעל שוקולד", לפנינו צירוף סמיכות, ממש כמו "מפעלי שוקולד". וכפי שהמילה הראשונה ב"מפעלי שוקולד" היא "מפעלי -" ולא "מפעלים" (כלומר: * "מפעלים שוקולד"), כך המילה "מפעל" משנה מעט את צורתה, במקרה זה את ניקודה, כשהיא מופיעה ראשונה בצירוף סמיכות (כלומר מכהנת בתפקיד הנסמך). ולכן:

ניקוד המילה "מה"

בניקוד מילת השאלה "מה" יש שתי שיטות. השיטה המודרנית הולכת לקראתנו ומאפשרת לנו (באישור האקדמיה ללשון) לנקד את "מה" תמיד בקמץ ולסגור עניין, לא חשוב מה נמצא לפניה, אחריה או מכל צדדיה.

לעומת זאת, השיטה המהודרת, המבוססת על ניקוד "מה" במקרא, היא מורכבת יותר וכוללת ביסודה שלוש אפשרויות. לפני האותיות א', ר' וכן ע' ו-ה' לא קמוצות – "מָה"; לפני עָ, חָ או הָ שורשית – "מֶה" ("מֶה עָשִׂיתָ?"); והניקוד הרגיל, והמעניין ביותר מבחינתנו – פתח, ודגש חזק בראש המילה שאחריה:

"שִׁיר הַמַּעֲלוֹת לְדָוִד, הִנֵּה מַה טּוֹב וּמַה נָּעִים שֶׁבֶת אַחִים גַּם יָחַד…" (תהלים קלג, א).

כלומר, ניקוד "מה" לא רק מושפע מהמילה שאחריו, אלא גם משפיע עליה.

בשתי הדוגמאות האלה, סמיכות וניקוד "מה", אנו רואים אפוא שלא מספיק לראות את המילה עצמה כדי לנקד אותה, אלא יש לראות גם את ההקשר שהיא נמצאת בו. וזה, כפי שאמרנו, רעיון טוב תמיד – גם בניקוד (בניקוד המקרא יש דוגמאות נוספות מסוג זה) וגם בחיים בכלל.

•

וחדשות הספר שלי, "מוציאה לשון", שחוגג בימים אלה חודש על המדפים:

בשבוע שעבר התארחתי בכתבתו המקסימה של אריאל שנבל "ביד הלשון" במוסף שבת של "מקור ראשון", לצד ד"ר אבשלום קור, מיכל אורבך וירעם נתניהו. דנו בסוגיית העברית – פניה לאן, השפעות הלעז מהארמית עד האנגלית ומה קיקרו אמר בעניין הזה.

עם עובד ריכזו כמה ציטוטים משמחים על הספר וממליצים עליו בצדק כמתנת חג הולמת.

והצעת הגשה מומלצת לחנויות הספרים: פורת ספרים ברמת גן מיקמו את "מוציאה לשון" בחלון הראווה בצירוף פתק קצר וקולע. תודה רבה לחמוטל ילין שצילמה ושלחה.

חדר כושר בשרון שנקרא "קורפוס", רחוב שנקרא "דרך המלך": בשני המקרים, השם נוצר בתהליך בעל סימטריה מקסימה.

"קורפוס" בלטינית פירושו "גוף" (ומכאן המונח המשפטי habeas corpus, הוראה להביא אדם כלוא לבית המשפט פיזית, "בגופו", כדי לדון בחוקיות המעצר). כיום המילה "קורפוס" משמשת בעיקר כמטאפורה: "גוף" של טקסטים, למשל כלל היצירות של סופר או סופרת או לצורך מחקר בלשני.

"דרך המלך" הוא שמה של דרך מסחר עתיקה באזורנו, שהובילה מאילת לדמשק דרך אדום ("אֶעְבְּרָה בְאַרְצֶךָ, לֹא נִטֶּה בְּשָׂדֶה וּבְכֶרֶם, לֹא נִשְׁתֶּה מֵי בְאֵר, בְּדֶרֶךְ הַמֶּלֶךְ נֵלֵךְ עַד אֲשֶׁר נַעֲבֹר גְּבֻלֶךָ" – במדבר כא, כב). דרכים ראשיות באחריות ממלכתית היו כמובן גם באזורים אחרים בעולם, וכך אנו מוצאים דרכים בשמות דומים גם בפרס העתיקה, בחבל קוויבק בקנדה ועוד. בעברית הפכה "דרך המלך" לביטוי, ומכיוון שדרך המלך ההיסטורית הייתה דרך ראשית וסלולה היטב, "דרך המלך" המטאפורית היא אופן הפעולה העיקרי והמקובל, או שאין בו מכשולים ועיכובים ("המשק הישראלי עלה על דרך המלך").

גם "קורפוס" וגם "דרך המלך" עברו אפוא תהליך של הפשטה והחלו לשמש בעיקר באופן מטאפורי. ואילו כאן, בחדר הכושר "קורפוס" וברחוב "דרך המלך", שבה והתרחשה קונקרטיזציה של שני המושגים המופשטים האלה: חדר כושר לגוף ממש ודרך המלך כדרך ממש (הנקראת כך משום שהיא עוברת בתוואי ההיסטורי של "דרך הסולטן" העותומאנית).

האם אפשר לחשוב על עוד מילים או ביטויים שעברו תהליך דומה? הסופרת והמאיירת רונית דינצמן הוסיפה דוגמה מקסימה – חנות נעליים אורתופדיות בשם "עקב אכילס". אמו של אכילס הגיבור טבלה אותו כידוע בנהר השאוֹל סטיקס, וכך הפכה אותו לחסין מכל פגיעה, פרט לעקבו, שבו אחזה בזמן הטבילה. הביטוי "עקב אכילס" פירושו אפוא נקודת תורפה. הבחירה בו כשם לחנות נעליים אורתופדיות, בדומה ל"קורפוס" כשם לחדר כושר, מחזירה את הצירוף למשמעותו המקורית, הלא-מושאלת: לא נקודת תורפה באופן כללי, אלא מקום בעייתי ברגל ממש, שכאן אפשר למצוא לו פתרון.

והפעם – שניים במחיר אחד: שני מאמרים שלי באתר ההוגנות המגדרית החדש והיפה של האוניברסיטה הפתוחה.

האתר הוא פרויקט של פרופ' גתית קוה הנהדרת, יועצת הנשיאה לקידום הוגנות מגדרית באוניברסיטה הפתוחה, בעזרתה של מריה זוטלר-גל. אני, לשמחתי, זכיתי להיות מעורבת מעט כעורכת.

מלבד שני המאמרים שלי – תכף נגיע אליהם – תמצאו באתר שפע תכנים: מאמרים קצרים ומצוינים על דרכים לקידום שוויון באקדמיה וכן מידע על העשייה בתחום ועל חוקרות וסטודנטיות באוניברסיטה הפתוחה (אחת הסטודנטיות היא הג'ודוקא והמדליסטית האולימפית ירדן ג'רבי).

באתר מופיעים אם כן שני מאמרים שלי. האחד נקרא "לכתוב לכולם, לכתוב לכולן: 12 דרכים לפנייה שוויונית-מגדרית". כתבתי כאן בעבר על היבטים שונים של הסוגיה הזאת, כלומר איך לכתוב טקסט שייתן מקום שווה ומכבד לקוראות, לקוראים ולאנשים מכל הקשת המגדרית; אבל המאמר הזה היה הזדמנות לתאר באופן שיטתי את הדרכים השונות לעשות זאת.

חילקתי את האפשרויות השונות לשתי קבוצות: האחת, אופני כתיבה שהם בגדר פתרונות מלאים המאפשרים לכתוב כל משפט בלי "עקיפות" (למשל: שימוש בצמדי מילים, כמו "קוראות וקוראים"); והאחרת – תיבת כלים המסייעת לנו במשימה המאתגרת של כתיבת טקסט לא ממוגדר (למשל: שימוש בשם הפועל, כמו "נא ללבוש מצנח לפני הקפיצה מהמטוס"). המאמר כולל גם סקירה קצרצרה של מחקרים שהצביעו על חשיבות העניין.

והנה הוא: "לכתוב לכולם, לכתוב לכולן: 12 דרכים לפנייה שוויונית-מגדרית".

המאמר האחר עוסק בייצוג של נשים בתמונות. ואפתח בסיפור: חלק מתרומתי לאתר הייתה איתור תמונות מתאימות לכלל המאמרים היפים שבו. מאמרה של ד"ר חנה אורנוי עוסק בלימודי פוסט-דוקטורט בחו"ל, בקושי המיוחד שהם מציבים בפני חוקרות-נשים ובדרכים להתמודד עמו. הצעתי אפוא תמונה של משפחה עם מזוודות פוסעת בשדה תעופה. "התמונה הזאת לא מתאימה," ענתה ד"ר אורנוי בצדק. "הגבר הולך ראשון, ופה מדובר על משפחה שיוצאת בעקבות הקריירה של האשה."

תמונה, כמאמר הקלישאה, שווה אלף מילים – ואם התמונה אינה מעבירה את המסר, מה עשינו? כאן נכנס לתמונה (!) מאמרי "ייצוגי נשים בתמונות: תמונה בונה, תמונה הורסת", שנועד לסייע לנו לבחור תמונות שיתרמו לעיצוב מציאות שוויונית ומכבדת. כתבתי בו בין השאר על ייצוגים של נשים במראה טבעי, על הימנעות מסטריאוטיפים מקצועיים, על הצגת נשים עושות ופעילות וגם על עובדת חיים חשובה: לא כל אשה חכמה מרכיבה משקפיים.

והנה הוא: "ייצוגי נשים בתמונות: תמונה בונה, תמונה הורסת".

•

יפה מאוד, אתם ואתן אולי אומרים לעצמכם, אבל מה עם הספר שלך? מה עם "מוציאה לשון: הפתעות מהמגירה הסודית של העברית", שראה אור בהוצאת עם עובד בתחילת החודש, עם עטיפה יפהפייה שאייר טל אביב?

או, טוב ששאלתם. הספר קיבל תגובות משמחות. שוחחתי עליו עם איציק יושע בתוכנית הרדיו "60 החדש" בכאן תרבות (דקה 21); עם מיה סלע ויובל אביבי במגזין הספרות "מה שכרוך" (דקה 24); ועם ורדה רזיאל ז'קונט, האשה והאגדה, ברדיו 103. רוביק רוזנטל פרגן לספר ב"הזירה הלשונית", רפי מוזס פרגן בפייס, עופרה עופר-אורן סקרה בבלוגה "סופרת ספרים", ועוד. המון תודה לכולם ולכולן!

את הספר אפשר למצוא בצומת ספרים, בסטימצקי, ב"עברית" (גם כספר דיגיטלי), בחנויות הפרטיות ובאתר עם עובד.

יש לי ספר משלי, בהוצאת עם עובד. והוא בחנויות.

"מוציאה לשון: הפתעות מהמגירה הסודית של העברית" – זה שמו של הספר, שמבוסס על הבלוג הזה, "הקוראת הראשונה". כשמו כן הוא – תמצאו בו הפתעות לשוניות מכל הסוגים, ממילים באנגלית שמקורן בעברית ועד מילים בעברית שמקורן בסנסקריט; מ"סימני דרך" מסגירים בטקסט ומה אפשר לגלות בעזרתם, ועד תובנות על עריכה, תרגום ויחסי האהבה-שנאה שלנו עם השפה התקנית.

"עם עובד" פרגנו לספר אנשי מקצוע נהדרים:

את העורכת הנפלאה עטרה אופק, שחידדה, הבהירה והאירה את תהליך העבודה בקלילות ובשמחת החיים שלה;

את המאייר טל אביב, שהגשים את כל דמיונותיי בנוגע לאיור העטיפה, ויותר מזה. האיור שמופיע למטה פותח את הספר, ויש לו בן זוג שנועל אותו, ואיורים לכל אחד מהשערים של הספר;

את המעצבת הנהדרת של "עם עובד" דורית שרפשטיין, שעיצבה ספר שכיף להחזיק ולדפדף בו;

ואת עורכת הלשון הקפדנית והמקסימה תם אלון.

עוד לפני העריכה, קראו את כתב היד והעירו עליו כמה אנשים מצוינים: ד"ר עמנואל אלון, בלשן ומרצה ללשון עברית; ההיסטוריון ד"ר מעין מזור, שסייע בכתיבה אחידה ומדויקת של מילים ביוונית עתיקה; ונעם שכטר מ"בצלאל", שקרא את השער העוסק בטיפוגרפיה.

תודות רבות לעטרה, לדורית, לתם ולטל, ולכל האנשים הטובים ב"עם עובד"; לעמנואל, למעין ולנעם; ולחברות ולחברים שהעירו ושימחו במהלך העבודה על הספר – אתם יודעים מי אתם.

תודה לבנזוגי אוהד עוזיאל, הקורא הראשון שלי.

ותודות מיוחדות לכם ולכן, הקוראות והקוראים של "הקוראת הראשונה": למי שכתבו לי כל השנים בבלוג, שאלו, התייעצו והעשירו, וגם למי שקראו בשקט. בזכותכם כתבתי: תודה רבה.

את "מוציאה לשון" אפשר למצוא בחנויות למיניהן, באתרים של סטימצקי וצומת, באתר עם עובד וגם בגרסה דיגיטלית. ואם תרצו לשתף ולספר על הספר בפלטפורמה החביבה עליכם – תבואו על הברכה ותשתתפו בשמחה.

שנים של תיקוני "גרב אדומה" ל"גרב אדום" באו לפתע אל קיצן. בישיבה של מליאת האקדמיה ללשון העברית לפני ימים אחדים (ישיבה שעא) התקבלה החלטה קצרצרה אך חשובה:

בסוגיית הגרב ומינו.ה יש לי עניין מיוחד, בגלל הפוסט הזה שכתבתי ב-2014, על נימוקים היסטוריים ולשוניים לשימוש ב"גרב" בלשון נקבה. הפוסט כלל את הציטוט הזה מספרו של הבלשן והלשונאי יצחק אבינרי "יד הלשון":

"עכשיו שהגרב נתחדשה בימינו, ואין מקורות קדמונים שיעידו על מינה, יש לכאורה לנטות לצד הזכר, שכן רוב השמות ממשקל זה (ארז, בגד וכו') לשון זכר הם. ואולם נוטה אני להכריע לצד נקבה. ושלושה טעמים עמי: 1) רבים השמות במשקל גרב, שלשון נקבה הם בעיקר: אבן, ארץ, בטן, גפן, חרב, נפש, עצם … 2) הנעל אף היא לשון נקבה, ואל נזלזל בסמיכות הגרב לרגל ולנעל. 3) אחרון אחרון – השימוש הנהוג: כמעט הכול משתמשים בגרב בלשון נקבה, הן בדיבור והן בספרות. והואיל ושימוש זה יש לו גם טעם דקדוקי וגם טעם פסיכולוגי – אין לאסרו".

הנכונות של אבינרי להבין את ה"טעם הדקדוקי וגם הטעם הפסיכולוגי" לבחירה הזאת של דוברי העברית, במקום לסווג אותה כטעות, הייתה מרשימה בעיניי, ובכל זאת סיימתי במילים "איני סבורה שמישהו ישנה היום את מינו של הגרב". והנה, האקדמיה ללשון הכריזה על הגרב כ"זכר או נקבה", ואף בחרה להביא בהודעתה על כך בדיוק את הציטוט הזה של אבינרי. אף על פי כן נוע תנוע (הגרב).

"גרב" מצטרפת אפוא לקבוצה קטנה ויוקרתית של מילים שהן גם ממין זכר וגם ממין נקבה, כגון "סכין" ו"מטבע". מזל טוב.

בחדר מלון על הירח, איש מחשבים, פונדקאית ופרופסור מקימים מחתרת שתפעל נגד שלטון כדור הארץ. בשיחה ביניהם מסביר הפרופסור את חשיבותו של ארגון נכון בדרך למהפכה אפקטיבית.

"'גברתי היקרה, אין מנצחים במלחמות בעזרת גיוס ההמונים. מהפכה היא מדע, שרק מעטים כשירים לעסוק בו. הכול תלוי בארגון יאה … אני מקווה שתסלחי לי אם אציין שעד כה נעשו הדברים באורח כושל.'

וייאו נראתה אובדת-עצות. 'למה אתה מתכוון, 'ארגון יאה'?'

'ארגון פונקציונלי. איך מתכננים מנוע חשמלי? האם תחברי אליו אמבטיה, רק מפני שיכולת להשיג אותה? האם כד פרחים יעזור? חופן שברי סלעים? לא, את תשתמשי באותם מרכיבים החיוניים למטרתך ותבצעי אותה לא יותר משדרוש … התכליתיות מכתיבה את התכנון.'"

כמה מבני דורי ודאי זיהו בנוסטלגיה את שלושת המהפכנים מן הירח – גיבורי הקלאסיקה עריצה היא הלבנה מאת סופר המדע הבדיוני רוברט היינליין. לאחרונה נזכרתי בהברקה שלו בעניין האמבטיה ושברי הסלעים, כאשר הרהרתי על חשיבותו של ארגון יאה. אמנם אני לא ניסיתי לארגן מהפכה אלא ספר, אבל גם זו לפעמים משימה לא פשוטה.

ספרים, כמו מחתרות ומנועים חשמליים, בנויים ממרכיבים – כגון פרקים, איורים ומסגרות טקסט. את המרכיבים האלה יש לבחור היטב ולארגן בתבונה.

הדבר בולט במיוחד כשמדובר באיורים. ספרי עיון רבים כוללים תמונות ותרשימים, בין שהכינו אותם במיוחד בעבורם ובין שמקורם במאמרים או בספרים אחרים. כיצד בוחרים אותם ועל מה יש להקפיד כאשר משלבים אותם בטקסט?

לא על התמונה לבדה: מיקום, הפניה וכיתוב

אכן, "התכליתיות מכתיבה את התכנון" – כפי שאמר הפרופסור או ככינויו בספר, הפרופ'. אם ברצונכם לשלב איור, חשבו מה תכליתו. מה הוא מוסיף לספר? מה הוא נועד להבהיר?

אם הוא אכן מוסיף ומבהיר, מצאו את הנקודה הספציפית בטקסט שבה על הקוראות והקוראים לעצור את הקריאה ולעבור להסתכל באיור, וכתבו הפניה אליו (איור 1). אם אין בדיוק נקודה כזו, אולי צריך לשנות מעט את הטקסט וליצור נקודה מתאימה. אם אין נקודה מתאימה ואתם מתקשים ליצור אותה, אולי בכל זאת לא מדובר בחלק נחוץ של המנוע שלנו, אלא באמבטיה או בכד פרחים.

האיור נחוץ, מצאתם בדיוק לאן הוא שייך וכתבתם הפניה? יפה. כעת הכינו לו כיתוב. על הכיתוב למסור לקוראים את המידע הרלוונטי: מה רואים באיור? למה צריך לשים לב? אם הכיתוב כולל מונחים שלא הוסברו בגוף הטקסט, הסבירו אותם. תנו את הדעת על חלוקת העבודה בין גוף הטקסט לכיתוב: אם גוף הטקסט כבר כולל דיון מפורט, אולי מספיק כיתוב קצר ותמציתי, ולהפך.

אם השתמשתם (כמובן באישור) באיור ממאמר או מספר אחר, חשוב לשים לב שהכיתוב המקורי אינו מתאים בהכרח גם בספר שלכם. אולי ההקשר אינו אותו הקשר – למשל, אולי הכיתוב המקורי של תמונת החתול (איור 2) עוסק בהחזרת האור מעיני החתול, ואילו אתם מעוניינים בה כדי להסביר איך נוצר הדגם האופייני של פרוות החתול הסיאמי. או אולי קהל היעד ואופי הספר שונים: למשל, אולי הכיתוב המקורי היה ארוך ומפורט, וכלל תיאור של מנגנונים גנטיים, פיזיולוגיים וביוכימיים, ואילו בספר שלכם יספיק תיאור קצר ("פרוות החתול מתכהה באזורי הגוף הקרים יותר – הפנים, כפות הרגליים והזנב").

האם תמיד יש צורך במספרי איורים, בהפניות לאיורים ובכיתובים? לא. כל אלה הם כלים, שנועדו לעזור לנו לארגן את הטקסט ולקוראות ולקוראים – לעקוב אחריו ולהתמצא בו. בתנאים מסוימים, אפשר להשיג את התוצאות האלו גם בלעדיהם. למשל, אם כל המידע קיים בגוף הטקסט או באיורים עצמם, אולי אין צורך בכיתובים; ואם האיורים ממוקמים בטקסט בצורה מדויקת מאוד, העין הקוראת מגיעה אליהם ברגע הנכון באופן טבעי:

אך כדי שהקוראות והקוראים לא יזדקקו לכלים האלה בפועל, על הכותבת או הכותב להשתמש בהם באופן מנטלי ולספק את העזרה שהם מעניקים בדרכים אחרות: להגדיר לעצמם היטב את תפקידו של כל איור, לספק את כל המידע הנחוץ להבנתו ולשבץ את האיור במיקום ברור ונוח. או אם להמשיך בדימוי של הפרופ' – לוודא שכל האיורים שבחרנו הם אכן חלקי מנוע ולא אמבטיה או כד פרחים, ולארגן אותם בצורה נכונה כדי שהמנוע שלנו יפעל היטב ויספק לקוראינו נסיעה מהנה וחלקה.

תודה רבה לד"ר סוזי פישר, שאיתרה ושלחה לי את הציטוט מתוך "עריצה היא הלבנה". הציטוט מתרגום עמוס רגב בהוצאת עם עובד.

אחד הפוסטים האחרונים שלי גרר בעקבותיו כמה תלונות. "למה כתבת 'אין לנו את המגפיים'?" העירו לי. "'אין את' זו שגיאה בעברית". ובכן, השבתי, המשפט הזה הוא ציטוט מדבריה של מוכרת המגפיים; לכן הוא מופיע במירכאות. בחרתי להביא את השיחה כלשונה כדי לתת את ההקשר של שפה דבורה, שבו הופיעה הטעות הלשונית המצחיקה שתיארתי בפוסט.

לאחר מכן המשכתי להרהר בחילופי הדברים האלה. רובנו מכירים את הכללים המקובלים לציטוט מקורות כתובים: הציטוט צריך להיות זהה למקור; אם משמיטים קטע מהציטוט, צריך לסמן זאת (כגון באמצעות סוגריים מרובעים); ויש לציין בצורה ברורה שזהו ציטוט ומנין הוא לקוח. אבל בציטוט של דברים שנאמרו בעל פה, המצב פחות פשוט, ויש להביא בחשבון היכן נאמרו הדברים ולמי (למשל: מסיבת עיתונאים לעומת שיחה איתנו), ואיפה יתפרסמו, ואולי אפילו מי אמר או אמרה אותם.

התכנסתי אפוא לדון בסוגיה עם זהרה רון, עיתונאית ועורכת במגזין G של "גלובס".

שלום, זהרה. אז איפה עובר הגבול בין הבאת דברים כלשונם לבין הרצון והצורך לערוך אותם קצת? מדריכי סגנון של גופי תקשורת גדולים, כמו הגרדיאן וה-BBC, מנחים לצטט דברים שנאמרו בעל פה בצורה מדויקת – אבל להימנע מלהביך אנשים על ידי ציטוט שפה עילגת ומשובשת.

לסגנון הדיבור ולבחירת המילים של אדם יש כמובן חשיבות רבה. בניגוד לטלוויזיה, שבה אפשר לראות את הדובר ואת שפת הגוף שלו, לשמוע את האינטונציות וכן הלאה, בציטוט יש לנו רק טקסט כתוב. לכן משתדלים להביא את הדברים בצורה נאמנה ולשמור על הסגנון שבו נאמרו, כדי להציג את המרואיין בצורה חיה ומוחשית ככל האפשר. ובכל זאת מקובל לשדרג קצת את השפה, כדי לא לבייש את המרואיין או המרואיינת. למצוא את הגבול בין אותנטיות לבין כבוד למרואיינים.

השאלה היא איפה באמת משרטטים את הגבול הזה. מתי שגיאות ייחשבו ל"צבע", ומתי נבחר לסגנן ולשדרג? כאן בדיוק יש גם נטייה לשמר סטריאוטיפים: אם מנכ"ל ובאסטיונר, נניח, יגידו בדיוק אותו הדבר, הכותב או הכותבת "ישדרגו" קצת את הניסוחים של המנכ"ל ויביאו כלשונם את הניסוחים של הבאסטיונר.

זו בהחלט נטייה שקיימת, אם כי אני אישית ערה לה ומשתדלת לא לעשות זאת: אני לא אתקן את המנכ"ל, ואעלה קצת את הבאסטיונר.

יש גם פער בין שפת דיבור לשפת כתיבה.

לגמרי. שפת דיבור וסגנון דיבור הם שונים מטקסט כתוב. בשיחה חיה לא בהכרח מסיימים כל משפט, ולרוב "קופצים" קצת מנושא לנושא. דברים שנשמעים מצוין בעל פה ייראו עילגים אם נעלה אותם במדויק על הכתב. לכן מקובל ללטש ולארגן קצת. כמה ללטש, זו שאלה של טעם ותחושה: אם צריך לקרוא פעם נוספת כדי להבין מה נאמר, או אם מרגישים צרימה ואי-נוחות, והניסוח מציק כמו אבן בנעל – אם ה"מחט" הפנימית שלך, כעורכת, קופצת – זה סימן שצריך לערוך.

חשוב גם לזכור שכתבה היא לא תמליל, כמו שמכינים למשל בבית משפט.

נכון: בבית משפט חשוב לדעת בדיוק מה נאמר, מילה במילה, גם אם התוצאה מסורבלת ולא נוחה לקריאה. בכתבה המטרה שונה. שיחה טבעית היא לא מסודרת – אבל כתבה כן.

במגזינים כמו Slate ו-The Atlantic מופיעה לפני ראיונות הערה כגון “This interview has been edited for length and clarity" ("נוסח הריאיון נערך למען הקיצור והבהירות").

אני לא אוהבת את הדיסקליימר הזה. ריאיון יוצר בעבורנו חוויה של האזנה לשיחה; הדיסקליימר פוגע באשליה הזאת – ב"השעיית הספק", אם נשאל מונח מתחום הספרות והתיאטרון. הערה כזו היא כמו שקופית שתוקרן לפני הצגת "הקמצן" של מולייר, ותבהיר כי "השחקן אינו קמצן". להזכיר ולהסביר יותר מדי מה בדיוק עשינו זה קצת לקלקל, להפוך את הטקסט למוצר. זה ההבדל למשל בין מוצר מזון קנוי, שעל העטיפה שלו יש פירוט מדויק של כל המרכיבים התזונתיים וצבעי המאכל שבו, לבין מנה במסעדה. בתפריט של מסעדה, או לפחות מסעדה טובה, אין פירוט של מספר הקלוריות וכמות המלח שבמנה: אם נכנסנו וישבנו, אנחנו משעים את הספקות שלנו ונותנים אמון בשף. אם נתחיל לשאול כמה שמנת יש במנה או איך ערכו את הכתבה, זה יוציא את הכיף מלאכול ולקרוא.

אז זו שאלה של אמון בין הכותבות והעורכות לבין שני הצדדים האחרים במשולש הזה, המרואיינים והקוראים.

כן – אמון שהמעבר מדברים שנאמרו בעל פה לכתבה מודפסת ייעשה בתבונה ובשיקול דעת נכון, ואם להמשיך בדימוי של האוכל, שידעתם לבחור מסעדה טובה ולכן תצאו שמחים ומרוצים. כעיתונאית וכעורכת, אני אומרת: תנו אמון בשפית שלכם.