אקסית סטוקרית כרוח רפאים: בעקבות "סיפור האהבה של המהפנטת"

רגע של שקט, ואז הבנה מצטללת של שורת אירועים שהיו מעורפלים עד כה – זוהי אחת החוויות שהסופרת האוסטרלית ליאן מוריארטי מרבה לתאר בספריה. חוויתי רגע כזה כאשר סיימתי לקרוא את ספרה "סיפור האהבה של המהפנטת", והבחנתי בדימוי בסיסי שאינו מוצג במפורש, אך מלווה את הספר והופך אותו למוצלח במיוחד. בואו נרים לרגע את מכסה המנוע של הספר ונראה איך זה עובד (זהירות, ספוילרים לכל הספר).

דמות אפלה למרגלות המיטה

ב"סיפור האהבה של המהפנטת" (2011, בעברית 2021 בתרגומה היפה של אביגיל בורשטיין), הגיבורה, מטפלת בהיפנוזה במקצועה, מגלה שלחבר החדש שלה יש אקסית סטוקרית שממררת את חייו כבר שנים. היא עוקבת אחריו לכל מקום, שולחת לו אינספור הודעות ונכנסת לביתו בהיעדרו. לאחר שנוצר הקשר בינו לבין הגיבורה שלנו, גם היא מתחילה לקבל טיפול דומה.

אט אט אנו מגלים ששברון הלב שהחברה־לשעבר אינה מצליחה להתגבר עליו נובע לא רק מהפרידה מהגבר עצמו, אלא גם מהאובדן המוחלט של הקשר עם בנו הצעיר, לאחר שלקחה את הילד תחת חסותה וטיפלה בו במסירות ובאהבה במשך כמה שנים.

ברגע מכריע ברומן, האקסית מופיעה בשעת לילה למרגלות המיטה שבה ישנים בני הזוג. הבהלה והזעם של הבחור כשהוא פוקח את עיניו בחשכה ומגלה אותה עומדת שם מובילים לאירוע אלים המשנה את חייהם של כל המעורבים: הבן הקטן שומע את הרעש ויוצא למסדרון. הגבר הזועם והמבוהל דוחף את האקסית, היא נאחזת בילד ושניהם יחד נופלים במדרגות; שניהם נפצעים.

בעקבות האירוע, הבחור מחליט סוף סוף להתלונן על החברה־לשעבר במשטרה. ועוד תגובה חשובה מתרחשת: הבן הקטן כותב לה מכתב ומספר לה שהוא זוכר אותה ומתגעגע אליה. סבתו של הילד מצרפת מכתב משלה, שבו היא מתנצלת בפני החברה־לשעבר על הניתוק המוחלט של הקשר איתה ומכירה בתרומתה לחייו ולחינוכו של הילד. השילוב בין החוויה המטלטלת לבין ההכרה שסוף סוף זכתה בה מאפשר לחברה־לשעבר לסגור את הפרק הזה בחייה ולהמשיך הלאה.

עניינים לא סגורים

נשים במצבים נפשיים מורכבים, קשים יותר או פחות, הן הכוח המחולל את העלילה בכמה מספריה של מוריארטי (ובהם "תשעה זרים מושלמים" ו"תפוחים לעולם לא נופלים"). אלמנט חוזר הוא גם הגישה החומלת, הן של הסופרת והן של גיבוריה, לדמויות המתמודדות עם הקשיים האלה.

אך ב"סיפור האהבה של המהפנטת" ישנו משהו נוסף. דמות החברה־לשעבר שאינה מרפה העלתה על דעתי את הדימוי של רדיפה על ידי רוח רפאים: כמו רוח חסרת מנוח, היא מנסה ליצור קשר עם אדם שהיה מרכזי בחייה ומשחזרת פעילויות שנהגה לעסוק בהן כאשר היו יחד (בסצינה קיצונית ומבהילה, היא חודרת לביתה של בת הזוג החדשה ואופה עוגיות במטבחה). האקסית שאינה מצליחה להמשיך הלאה בחייה – והיא לועגת לעצמה על כך, מכירה בציפייה החברתית לשחרר, להתקדם, "לא להיות פתטית" – מזכירה לנו רוח שאינה מצליחה לעבור מן העולם הזה לעולם הבא, אלא ממשיכה לרדוף את המקומות שבהם נמצאה ופעלה בחייה. וכמו רוח רפאים בשלל יצירות בתרבות הפופולרית, מתברר שמה שנדרש לה כדי להצליח בכך הוא סגירת מעגל, תיקון של העוול שנעשה לה – בדמות הפנייה האוהבת של הבן הקטן והסבתא, המכירים במקומה בחייהם ובעלבון שנגרם לה.

מוריארטי אינה מצהירה על הדימוי הזה, ואינה מתארת בפירוש את נוכחותה המעיקה, הלא־מרפה והחודרנית של החברה־לשעבר כרוח רפאים שאינה מוצאת את מנוחתה. אף על פי כן, הרעיון הזה הוא בעיניי יסוד סמוי בספר, המעניק לו עומק ועוצמה, דווקא בזכות האיפוק הזה של הכותבת. הסצינה האחרונה בספר שבה ורומזת אליו בעדינות: החברה־לשעבר, שמחה בחייה החדשים, רואה את בת הזוג הנוכחית מטיילת בעיר עם תינוקת בעגלה. היא נבוכה לרגע מהמפגש, אך החברה אינה רואה אותה.