מבארי עד שדרות: עוטף עזה – בעקבות השמות

חודש אחרי שבת ה-7 באוקטובר, שוחחתי היום עם יובל אביבי ומיה סלע ב"מה שכרוך" על משמעות שמותיהם של כמה מהיישובים בעוטף עזה. שמותיהם של היישובים האלה הם מעין היסטוריה קצרצרה של ישראל – לא במפתיע, כי במידה רבה, זה בדיוק מה שנועדו להיות. קראנו גם כמה קטעים מ"מקום אחר ועיר זרה", הרומן בחרוזים של מאיה ערד; ערד גרה בילדותה בקיבוץ נחל עוז שבעוטף עזה, ואף שנחל עוז אינו נזכר בספר מפורשות, חוויית הקיבוץ שלה משתקפת בו. סיימנו בשיר "שדרות" של שמעון אדף.

•

נפתח אם כן בשמות, מן היישובים הוותיקים אל הצעירים יותר.

קיבוץ בארי הוקם במוצאי יום כיפור תש"ז-1946, במסגרת תוכנית 11 הנקודות, שבה הוקמו בלילה אחד 11 נקודות יישוב בנגב הצפוני. בארי נקרא על שמו של ברל כצנלסון, ש"בארי" היה שמו העברי. מבין הדברים הרבים שאפשר לומר על ברל, או בארי, כצנלסון, נזכיר כי היה העורך המייסד של העיתון "דבר", שעוד ניתקל בו כאן, וכי נוסח ה"יזכור" לזכר חללי מערכות ישראל ("יִזְכּוֹר עַם יִשׂרָאֵל אֶת בָּנָיו וּבְנוֹתָיו, הַנֶּאֱמָנִים וְהָאַמִּיצִים"…) מבוסס על נוסח ההספד שכתב לנופלי תל-חי, טרומפלדור וחבריו.

קיבוץ נירים נוסד אף הוא ב-1946 במסגרת מבצע 11 הנקודות. במיקומו המקורי, מעט דרומה יותר, נקרא הקיבוץ "דַנגוּר", על שמו של הרב שלום דנגור מבגדד ששימש כרב קהילה בסואץ, מצרים, וקנה בכספו את אדמות האזור בעבור התיישבות יהודית. ב-1949 עבר הקיבוץ למיקומו הנוכחי וזכה לשם "נירים" משום שכמה ממייסדי הקיבוץ היו חברי גדוד "ניר" של השומר הצעיר. (אף שהקיבוץ כבר אינו נושא את השם "דנגור", משפחת דנגור לדורותיה תרמה למטרות רבות, בעיקר כאלו הקשורות לחינוך, בישראל ובבריטניה, ומלגות, מכוני מחקר ועוד נקראים על שמה.)

קיבוץ רֵעים נוסד ב-1949. השם נבחר הן בשל שמו הערבי של התל הסמוך, "תל אלג'אמע" ("תל החבורה" או "תל הרעים"), וגם לזכרם של חברי גרעין שנפלו במלחמת השחרור. בתחילה נקרא הקיבוץ "תל רעים", והשם התקצר ל"רעים". בשבת 7 באוקטובר חדרו מחבלים לקיבוץ עצמו, ונוסף על כך הרגו לפחות 270 איש במסיבת טבע שנערכה בקרבת הקיבוץ.

קיבוץ נחל עוז החל את דרכו כהיאחזות נח"ל בשם "נחלאים א' – מול עזה", ומכאן קיבל את שמו כאשר הפך לקיבוץ שנתיים מאוחר יותר, ב-1953.

קיבוץ כפר עזה, שהוקם ב-1951, נקרא תחילה "יָגֵב", מילה מן המקרא שפירושה שדה. השם הוחלף בתוך זמן קצר בשם "כפר עזה" בשל מיקומו של הקיבוץ.

קיבוץ ניר עוז הוקם בשנת 1955. פירוש שמו הוא "תלם חזק", שם המציין היאחזות בקרקע, וקל לשער שכמו "נחל עוז" ו"כפר עזה", הוא מהדהד את המצלול של "עזה" הגדולה והסמוכה. עזה היא אחת הערים העתיקות באזורנו; היא מיושבת זה למעלה מ-3,500 שנה, ונזכרת בתעודות מצריות כגון מכתבי אל עמארנה וכן בתנ"ך, כעיר פלשתית ("חֲמֵשֶׁת סַרְנֵי פְלִשְׁתִּים הָעַזָּתִי וְהָאַשְׁדּוֹדִי הָאֶשְׁקְלוֹנִי הַגִּתִּי וְהָעֶקְרוֹנִי", יהשע יג ג).

העיר שֹדרות הוקמה כמעברה של עולים בשנת 1955. רבים מהעולים הועסקו בנטיעת שדרות עצים לאורך הכבישים מטעם הקרן הקיימת לישראל, ואזור שׂדרות היה אחד הראשונים שניטעו בו שדרות כאלה, ומכאן השם. ההגייה התקנית של "שֹדרות" היא בשין שמאלית, כיוון שהמילה "שדרה", למרות הכתיב השונה, קרובה למילה "סדר": שורה מסודרת של עצים.

אופקים, באופן מפתיע, החלה את דרכה בעולם דווקא כתחנת טרקטורים של המועצה המקומית "מרחבים". בעקבות גל עלייה הפכה בשנת 1955 למעברה ואחר כך ליישוב ממש. השם "אופקים", התואם את "מרחבים", קשור כנראה למרחבים הפתוחים המקיפים אותה.

המושב נתיב העשרה נקרא על שמם של עשרה חיילים שנהרגו בשנת 1971 בתאונת מסוק יסעור מצפון לאל-עריש. המושב הוקם בשנת 1973 כהתיישבות בחבל ימית, ובפינוי חבל ימית הוא נהרס, והוקם מחדש במיקומו הנוכחי בשנת 1982.

הקיבוץ הקטן חולית החל את דרכו כ"היאחזות נח"ל בסיני" ב-1977. לאחר פינוי סיני בעקבות הסכם השלום בין ישראל למצרים, הועתק הקיבוץ ב-1982 למיקומו הנוכחי בעוטף עזה. השם "חולית" ניתן לקיבוץ בשל חולות סיני שבהם הוקם לראשונה. חולית שייך לאזור בצפון הנגב הנקרא "חבל שלום", שהוקם בעקבות הסכם השלום עם מצרים וכמה מיישוביו נועדו למפוני חבל ימית.

•

הרומן בחרוזים "מקום אחר ועיר זרה" (2003), יצירת הביכורים של מאיה ערד, הוא ספר ישראלי מאוד הכתוב כמחווה תוכנית וסגנונית ל"יבגני אוֹנייגין" של פושקין. נבחר מתוכו כמה חלונות הצצה קטנים שמציעה לנו ערד אל חיי הקיבוץ בכלל ובצפון הנגב בפרט.

העולה החדש ג'יי משווה את נובמבר הישראלי החמים לשלג ולקור בקנדה:

המספרת, בתגובה, מתרעמת:

ובהמשך (אם כי נדייק כי הקיבוץ המופיע ללא ציון שם ב"מקום אחר ועיר זרה" נמצא דווקא בצפון הארץ):

ונסיים ב"שיר "שדרות" של שמעון אדף, מתוך ספרו "המונולוג של איקרוס" (1997):

לָקַח לִי עֶשְׂרִים שָׁנָה לֶאֱהֹב

אֶת הַחֹר בְּאֶמְצַע שׁוּם מָקוֹם הַזֶּה.

פַּקְעוֹת הַכֻּתְנָה הֵפִיצוּ לֶהָבָה לְבָנָה

וְהָרוּחַ הָיְתָה בְּעוֹכְרֵי הַבְּרוֹשִׁים,

עַד שֶׁרָאִיתִי לָרִאשׁוֹנָה,

בְּעַיִן נְכוֹנָה,

אֶת הַבָּתִּים חַסְרֵי הַתִּחְכּוּם תַּחַת גַּג הָעֲנָנִים,

עַד שֶׁשָּׁמַעְתִּי

אֶת הַהֶמְיָה הַמֻּפְלָאָה שֶׁל הָרְחוֹב.

לַחַשׁ אַחֲרוֹן שֶׁפָּלְטוּ גַּלֵּי הָאַסְפַלְט

הִתְעָרֵב

בְּרַחַשׁ טְרִיקַת הָעֶרֶב עַל הַקַּרְקַע,

כְּקוֹלָהּ שֶׁל אִשָּׁה נִשְׁכַּחַת, שֶׁבָּגַד בָּהּ

וְסִפֵּר אֶת הָאֱמֶת שֶׁהִשְׁתַּדְּלָה

לְהַסְתִּיר בְּפָנֶיהָ.

עֶשְׂרוֹת שָׁנִים שֶׁל שְׁחִיקָה

לִמְּדוּ אֶת הַיְּלָדִים לְלַטֵּף אֶת הַמַּיִם בָּאֶבֶן,

לְשַׁכְשֵׁךְ בִּשְׁלוּלִיּוֹת סִירוֹת נְיָר בְּתִקְוָה מְגֻחֶכֶת.

עֲבָרָן הַקִּרְקָסִי שֶׁל הַנְּעָרוֹת פָּרַח בְּהֶנֶף שֶׁל חֲצָאִית

כְּשֶׁהֶהָמוֹן נִסֵּר אוֹתוֹ בְּמַבָּטוֹ.

רַק מְקוֹמוֹת חַסְרֵי אַהֲבָה זוֹכִים לְאַהֲבָה מֻחְלֶטֶת.

שיהיו ימים טובים יותר, ושהחטופים יחזרו שלמים ובריאים במהרה.

•

בראש הפוסט מימין: בקיבוץ נירים; משמאל, מלכת היופי של בגדד בשנת 1947, רנה דנגור.

תודה רבה לכל מי שהצטרפו לדיונים בפייסבוק ותרמו להכנת הפינה והפוסט, ובייחוד למיכל שטיינר, עדה באר, ימימה עברון ויפתח בריל.