לַכֹּל זמן ועת לכל חפץ: על סגנון טבעי לעומת שפה תקנית

השנה לימדתי זו השנה השנייה בתוכנית לימודי התרגום של מכללת לוינסקי, תחת הכותרת "סגנון עברי בתרגום". בשנה שעברה עסקנו בשאלה כיצד ליצור טקסט עברי שישקף היטב את טקסט המקור, אך גם יישמע טבעי בעברית. השנה ביקשה רכזת הקורס, ד"ר נעה ליבמן, שאשוחח עם הסטודנטים והסטודנטיות גם על שפה תקנית ותיקוני לשון.

ברגע הראשון היססתי. כדי ליצור טקסט מתורגם שיהיה עברי, טבעי ובהיר, עלינו להיעזר ב"אוזן" הפנימית שלנו ולבדוק אם מה שכתבנו נשמע לנו כמו דבר-מה שמישהו היה אומר, או כותב, אילו דיבר או כתב עברית מלכתחילה. שפה תקנית היא עניין אחר לגמרי, כמעט הפוך: לא "מה הייתם אומרים בעברית במצב כזה", אלא "מה נכתוב שיבטא את הרעיון המבוקש וגם יתאים למספר גדול למדי של כללים, מקצתם נרחבים ומקיפים ומקצתם נקודתיים מאוד, הקובעים מהי עברית נכונה". הכללים האלה הם אמנם לחם חוקי כעורכת, אבל המעבר מ"טבעי" ל"תקני" נראה לי קצת חד.

אך אז הבנתי שהמעבר החד הזה הוא הזדמנות פז לשוחח עם הסטודנטיות והסטודנטים על ההתנגשות הזאת בדיוק: על ההבדל בין שפה שנשמעת טבעית (מפי דוברים שונים ובמצבים שונים) לבין שפה תקנית, היכן נבחר בכל אחת מהן ומתי ננסה לאזן ביניהן בזהירות כדי להגיע לתוצאה שהיא, ככל האפשר, גם וגם. וכך עשינו.

בחרתי לנו כאן טעימות קטנטנות, על קצה המזלג, מהמפגשים האלה, בתקווה שתיהנו מהן לא פחות ממני וגם (ככל הנראה) מהסטודנטיות והסטודנטים לתרגום המקסימים של לוינסקי.

מה נאמר במקור? ואיך נאמר את זה בעברית?

אם אתם קוראים ספר מתורגם מאנגלית וכתוב בו "המדריך בסיור הרים את ידו וגרם לקבוצה לעצור", מה לדעתכם נאמר במקור? רובנו, כמו הסטודנטים במפגש, נבין מיד שנאמר בו "made the group stop". קל לנו לנחש זאת משום שהתרגום כאן הוא מילולי מאוד, צמוד מאוד למקור, והתוצאה היא ניסוח לא טבעי, כלומר משפט שאנו, כדוברי עברית, לא היינו אומרים כדי לתאר את האירוע הזה. מה כן היינו אומרים, או כותבים? כנראה "עצר את הקבוצה", או אולי "הורה לקבוצה לעצור".

הגיף שלפניכם, המבוסס על המצגת, משחזר את מהלך המחשבה הזה, כמו גם את תהליך העבודה בכיתה. התרגיל הזה מאמן אותנו להבחין בין תרגום מילולי וצמוד למקור לבין ניסוח טבעי, שאנו כדוברי עברית היינו בוחרים בו כדי לבטא רעיון מסוים.

שפה תקנית – מה מקומה בחיינו ומי מעצבים אותה?

מהי שפה תקנית? כולנו מכירים, במידה זו או אחרת, כללים שונים של עברית תקנית. למשל, כולנו מכירים את הדרישה להתאם במין בין שם עצם למספר המציין אותו ("שלוש ג'ירפות"). ולעומת זאת יש גם תיקוני לשון שמעטים מכירים אותם או מקפידים עליהם – דוגמת ההימנעות מ"בגלל ש-" ושימוש ב"בגלל" רק בצירוף עם שמות עצם, כגון "בגלל הקור". כאן מעניין להבחין כי הגורמים והגופים המעצבים את העברית התקנית – ובהם מילונים ומחבריהם, מתקני לשון, עורכות ועורכים בהוצאות ספרים ובעיתונים וכמובן האקדמיה ללשון העברית – אינם מסכימים תמיד אלה עם אלה, והאקדמיה ללשון, בניגוד לדימויה, אינה בהכרח המחמירה ביותר. למשל, היא אינה פוסלת את "בגלל ש-", כשם שלא פסקה "בעניינים רבים אחרים השייכים לתחום הסגנון והניסוח".

שפה תקנית היא אפוא שפה המצייתת לכללים האלה, או לרובם. זאת אף שרבים מהם, כמו ההימנעות מ"בגלל ש-", אינם מוכרים לרבים מדוברי העברית, ועלולים אף לאלץ אותנו לוותר על ניסוחים נעימים לאוזן ולבחור חלופות מסורבלות יותר (למשל: הצירוף "נשות ואנשי הספר" איננו נחשב תקני, כיוון שהוא מורכב משני נסמכים לאותו סומך. אתם מוזמנים לנסות למצוא לו חלופה אלגנטית…). חשוב להבחין גם, כי "שפה תקנית" אינה שקולה ל"שפה עשירה" או אפילו ל"שפה יפה".

לאנשים שונים יש תחושות ודעות שונות באשר למקומה של שפה תקנית בחיינו. יש הסבורים שראוי לדבר תמיד עברית נכונה, או "נכונה", ככל האפשר; אחרים גורסים ששפה היא ביטוי טבעי של מחשבותינו ורעיונותינו, ואין טעם לנסות למשטר אותה ולהתאימה לתקן כלשהו.

בספרות, כמו בחיים, שפה תקנית ושפה לא-תקנית יכולות לשמש אותנו ממש זו לצד זו. נסתכל למשל בקטע הזה מתוך "גינת בר" של מאיר שלו, שבו שלו מגלה שגינתו הפכה ללוקיישן לצילומי חתן-כלה:

דבריהם של האורחים הלא-קרואים כתובים בשפה לא-תקנית באופן מובהק – למשל "שתי בנים" – המשמשת את המחבר כדי לאפיין את דמויותיהם של הפולשים לגינתו. כולנו נוכל בוודאי לחשוב גם על יצירות הכתובות בשלמותן בשפה הרחוקה מלהיות תקנית, משום שהדמות המתבטאת בשפה כזו אינה דמות משנה אלא המסַפֵּר. ולעומת זאת, בספר עיון או במאמר, נרצה בוודאי להגיע לסגנון המשלב בהירות ורהיטות עם שפה תקנית.

אני סבורה אפוא ששפה תקנית דומה ללבוש פורמלי או לעריכת שולחן רשמית: יש נסיבות שבהן נצפה לכך וניהנה מכך, או לפחות, נסיבות שבהן יצפו לכך מאיתנו, ונסיבות אחרות שבהן יש מקום לסגנון חופשי יותר. יש מקום בחיינו לשני סכינים ושלושה מזלגות, וגם לרוטב שוקולד ישר מהסיר. "לַכֹּל זְמָן וְעֵת לְכָל חֵפֶץ", גם לשפה תקנית וגם לשפה לא-תקנית.

•

הסטודנטיות והסטודנטים בתוכנית התרגום של מכללת לוינסקי התגלו כקבוצה נפלאה לדיון בסוגיות האלו, שאלו שאלות מצוינות והעשירו את השיחה ברעיונות משלהם ובדוגמאות משפות נוספות. אני מקווה לשוב ולפגוש אותם בהמשך דרכם המקצועית, כמתרגמות ומתרגמים מן השורה.