"מה אהבתי ו"ו החיבור": מילים אהובות ומילים שנואות בספרות

הפינה שהגשתי היום ב"מה שכרוך" עם יובל אביבי ומיה סלע הוקדשה למיה ולמילים שהיא אינה סובלת, כמו "העצמה" ו"הנגשה" (למשל של ספרות).

גם לדמויות ספרותיות יש לעיתים מילים שהן לא סובלות או להפך, מילים שאהובות עליהן במיוחד. כמו דברים אחרים שדמות ספרותית אוהבת או לא אוהבת, וכמו מאפיינים לשוניים אחרים של דמות – המילים שהיא עצמה בוחרת להשתמש בהן, מה גובה השפה שלה, אם היא זהירה בדבריה או בוטה, כמה היא מדברת וכן הלאה וכן הלאה – גם מילה שהדמות אוהבת או לא אוהבת היא כלי מצוין לאפיון של הדמות, ונראה כמה דוגמאות (ואת הפינה המוקלטת, עם מיה ויובל שתמיד משדרגים, אפשר לשמוע כאן, דקה 38:00).

מטינאייג'רים נודניקים למערכות יחסים לא ברורות

נפתח בספר המלבב "תחנת האטום" (1948) של הסופר האיסלנדי הלדור לַכְּסְנֶס, חתן פרס נובל לספרות. גיבורת הספר היא בת כפר בשם אוגלה המתחילה לעבוד כמנהלת משק הבית של משפחה עשירה, הכוללת בת יפהפייה ומפונקת. בבוקר הראשון שלה בעבודתה החדשה, אוגלה מביאה לבת קפה למיטה, מברכת אותה ב"בוקר טוב" וזוכה בתגובה דרמטית משהו: הנערה מצהירה ש"בוקר טוב" הן המילים "המתועבות והגועליות והנרגזות ביותר ששמעתי בכל ימי חיי" ודורשת שאוגלה לא תאמר לה כך יותר לעולם. למחרת, כשאוגלה נכנסת בשתיקה, הנערה מכריזה שהיא משתוקקת שאוגלה תאמר לה "בוקר טוב". בקיצור, החיבה וחוסר החיבה למילים "בוקר טוב" משרטטות בזריזות דיוקן של מתבגרת פריבילגית ודרמטית (תרגום גֶ'נטילה ברוידא, עם עובד):

עוד מתבגר טרחן אנו פוגשים בהתפסן בשדה השיפון של ג'יי די סלינג'ר. גיבור הספר הוא כזכור הולדן קולפילד בן ה-17, ובמפגש המתרחש די בתחילת הספר, אחד ממוריו אומר לו שהוריו הם "grand people". הולדן מוצא שהמילה grand, כמו דברים אחרים רבים מספור, היא phony, מזויפת. או בתרגום דניאל דורון ואברהם יבין:

"נפלאים. זאת היא מלה שאני באמת שונא. איזה מלה מזויפת. כל פעם שאני שומע אותה, אני רוצה להקיא."

הסלידה הזאת מן המילה grand, ולא במקרה – דווקא כשהיא מופנית כלפי הוריו, תורמת לאפיון של הולדן קולפילד כבן נוער מנוכר הסולד מהדור המבוגר ומהערכים שלו, או במילים אחרות, כטינאייג'ר קצת נודניק.

עדיין בעניין ההורים, גיבור "רכבת הבוקר לפריז" מאת ז'אן-פיליפ בלונדל מתעב את המילה "לפחות", החביבה על אמו. נשמע אותו בתרגומה של רמה איילון:

בספר "רצח לפי הספר" של הסופר האנגלי אנתוני הורוביץ, הגיבורה, עורכת ספרות במקצועה, מהרהרת על החבר שלה: "בעצם אני שונאת את המילה הזאת. חבר. במיוחד כשהיא משמשת כדי לתאר גבר בן חמישים ושתיים, גרוש פעמיים. הצרה היא שהשפה האנגלית לא מציעה יותר מדי חלופות. אנדריאס לא היה בן הזוג שלי. לא התראינו באופן מספיק סדיר בשביל זה. המאהב שלי? החצי השני שלי? שניהם עושים לי צמרמורת, כל אחד מסיבה אחרת." ההרהור על המילה "חבר" משרת כמה מטרות: הוא מאפיין את דמותה של הגיבורה, עורכת בעלת רגישות לשפה; והוא רומז לנו שלגיבורה יש קושי להגדיר את היחסים שלה עם הגבר שבחייה, וסימני השאלה בעניין הזה אכן ממלאים תפקיד מרכזי בספר.

וביצירה שונה לגמרי, שיר הילדים "אַל" של מרים ילן-שטקליס הנהדרת, הילד גיבור השיר סולד מהמילה "אַל":

הַמִּלָּה הַזֹּאת הִיא אַל,
לֹא תַּרְגִּישׁ בָּהּ כְּלָל וּכְלָל –
הִיא רָעָה מִן הָרָעוֹת,
הִיא גְּרוּעָה בֵּין הַגְּרוּעוֹת! …

אַל תִּשְׁאַל יוֹתֵר מִדַּי,
אֵין עַכְשָׁו לְאַבָּא פְּנַאי!
אַל תָּרוּץ אֶל הַבְּאֵר!
אַל תִּקְפֹּץ מֵעַל גָּדֵר!
אַל תַּכֶּה אֶת אֲחוֹתְךָ –
הִיא קְטַנָּה, קְטַנָּה מִמְּךָ!
אַל, וְאַל, וְאַל, וְאַל!
מִי הִמְצִיא אוֹתָךְ בִּכְלָל?

צלילים ורכיבים דקדוקיים אהובים

המילים שפגשנו עד כה אהובות או שנואות בגלל תוכנן, אך למילים יש כידוע גם תכונות אחרות. ב"תמיד בזמן" של חגית פולק, סבתא צרפתייה מתלוננת על צליליהן העצובים של המילים בעברית, מלבד אחת, המילה המתנגנת והצוהלת "אומללה":

ש"י עגנון, בסיפור "בדמי ימיה", מעניק לגיבורה תרצה מילה אהובה קצרה מאוד – מילית, הלא היא וי"ו החיבור. תרצה מתייתמת מאמהּ ואביה שוקע באבלו, עד שהיא חשה כי "שכוח שכחני אבי, נשכחתי כי חיה אני". כל גילוי, אמיתי או מדומה, של תשומת לב מצידו משמח את לבה. למשל, כאשר הוא מתחיל את דבריו אליה בווי"ו החיבור, היא מרגישה שחשב עליה גם כאשר שתק:

"בעשר שעות יקום אבי, יחליק שערותי ויאמר ועתה שכבי נא תרצה. מה אהבתי ו"ו החיבור, תמיד שמחתי עליה. כאילו כל אשר אמר אלי אבי המשך מהרהורי לבו הוא. לאמור בלבו דיבר עמי תחילה ועתה פה אל פה." (ההדגשה שלי.)

דויד גרוסמן, ב"ספר הדקדוק הפנימי", מעניק לגיבורו אהרון קליינפלד מילה אהובה מיוחדת – למעשה רכיב דקדוקי אהוב, הסיומת -ing באנגלית, המציינת פעולה מתמשכת:

"אהרון דווקא התלהב מהפאטנט הזה שאין בעברית: אַיי אֶם גוֹאִינג, אָיי אֶם סְלִיפִּינְג … ובמחשבתו התמתחה לה קפיצה ארוכה־ארוכה, כמעט אינסופית, שמרגע שהתחלת בה, אתה שקוע בה בריכוז ובהתמסרות גמורים, ואתה לגמרי לבד בה: גַ'א- – -מְפִּינג, כאילו נסגרת לך בתוך בועת זכוכית חתומה, ואלה שבחוץ עלולים לחשוב בטעות: היי, הוא איז רק ג׳אמפינג! אבל בפנים, בתוך הבועה החתומה, קורים דברים, המון דברים קורים שם בזמן הזה … ובחוץ אנשים מסתכלים, מתדפקים על בועת הזכוכית, מתפלאים מה קורה אתו שם בפנים … וכשאהרון יהיה כזה, מגודל כמותם, הוא ילחש לעצמו לפחות פעם אחת ביום, איי אם גו- – -אינג; איי אם פלי- – -ינג; איי אם אהרונינג; וככה יזכיר לעצמו שהוא גם קצת אהרון פרטי מתחת לכל הדברים הכלליים האלה." לאורך הספר אהרון "נֶעלָמִינְג" ו"חולמינג" ו"חושבינג" ואפילו "טהורינג". ה-ing הזה הוא, בלשונו של גרוסמן, סממן של ה"דקדוק הפנימי ביותר" של הגיבור שלו.

ולבסוף, בספר "מחברת המילים הקשות" של שלומית אברמסון, הילדה נעמי אוהבת מילים, ויותר מכולן דווקא את המקף – אולי משום שנעמי רוצה לחבר בין דברים, כפי שעושה המקף, שמחבר מילים ש"צריך לחבר יחד … כמו אבא-אמא"; ואולי משום שכמו נעמי עצמה, שאינה מדברת, גם המקף "אין לו צליל ששומעים. הוא אילם".

•

תודה רבה מאוד לכל מי שהצטרפו לדיון בפייסבוק, תרמו דוגמאות של מילים האהובות או שנואות על דמויות ספרותיות ושלחו לי מקורות. תודה מיוחדת לוויקטור מקברייד, חגית ינאי, חגית מרמלשטיין, ירדי גיל, אלה וייסברג, ירין כץ, צאלה בירנבאום, ניב קורח ויפתח בריל.