כמה מילים על אורך המשפט

אורך המשפט הוא אחד הכלים האפקטיביים העומדים לרשותם של סופרים: משפטים קצרים יכולים להיות תמציתיים, דרמטיים וקלים לזכירה, ואילו משפטים ארוכים עשויים לעקוב ברציפות אחר שרשרת שלמה של מחשבות או פעולות. אורך המשפט משפיע על הבהירות והקריאוּת שלו, ושימוש במשפטים באורכים שונים משפיע על ה"מוזיקה" של הטקסט ועל הקצב הנתפס של ההתרחשות. על כל אלה, ועל דוגמאות לשימוש ספרותי במשפטים קצרים מאוד וארוכים מאוד, דיברתי היום עם מיה סלע ויובל אביבי בפינתי "מוציאה לשון" בתוכנית הרדיו "מה שכרוך".

מרסל פרוסט, ג'יימס ג'ויס, ויליאם פוקנר ואצלנו ס' יזהר ויעקב שבתאי ידועים בשימוש שעשו במשפטים ארוכים מאוד. ב"אבשלום אבשלום" של פוקנר יש משפט שאורכו 1288 מילה, כלומר, לצורך ההמחשה, כחמישה עמודים; ב"סדום ועמורה" של מרסל פרוסט, הכרך הרביעי של "בעקבות הזמן האבוד", מופיע משפט שאורכו, בתרגום לאנגלית, 958 מילים; וכל אלה מתגמדים לעומת הרומן של הסופר הצ'כי בּוֹהוּמיל הראבאל "שיעורי ריקוד למבוגרים ולמתקדמים", הכתוב כולו כמשפט אחד באורך של כ-100 עמודים.

במילים ספורות

משפטים קצרים עשויים להיות חזקים ומרשימים. ניזכר למשל במשפט הפתיחה של ספר הספרים, "בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ" – משפט לא רע ובו שבע מילים. או שני משפטים אחר כך, שש מילים: "וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים, יְהִי אוֹר; וַיְהִי-אוֹר".

לעומת סיפור הבריאה הזה, בואו נראה – זהירות, ספוילר – את סוף העולם כפי שתיאר אותו קורט וונגוט בספרו הנפלא "עריסת חתול" (1963). בקטע הזה, סירה ובה גופה נופלת למים. הגופה נושאת גבישים שגורמים למים לקפוא בטמפרטורת החדר, ובשורות הבאות (בתרגומו של יענקלה רוטבליט) הסירה, הגופה והגבישים נופלים לאוקיינוס:

בקטע הזה יש משפט אחד ארוך ומרשים, אך כמעט כל המשפטים האחרים הם באורך שתיים עד חמש מילים, משפטים קצרים מאוד. בתחילת הקטע, הגיבור ההמום רואה את הסירה הנופלת ויודע מה עומד לקרות. המשפטים הקצרצרים ממחישים לנו כיצד הוא רואה את המתרחש, בסדרת תמונות מהירות: הסירה מגיעה לקצה המדרון, חרטום הספינה מונמך, היא נוטה למטה, היא נופלת ומתהפכת שוב ושוב, הגופה נזרקת ממנה ונופלת בנפרד. הגיבור עוצם את עיניו. ואחר כך: נשמע צליל רם, השמיים מוחשכים, השמיים מתמלאים תולעים, התולעים הן סופות טורנדו. המשפטים הקצרים והקצרצרים האלה יוצרים סדרת תמונות מהירות של סוף העולם. ובאמצע הקטע נמצא משפט אחד ארוך, שמתאר את צליל העולם הקופא כסגירה חרישית של שערי שמיים: השער לגן העדן נסגר, והגיבור ואנחנו נשארים בגיהינום שיצרו בני האדם.

בהקשר פחות דרמטי, אנו מוצאים משפט קצרצר של שתי מילים בפתח ספרה האחרון של נעה ידלין, "הספר הלא נכון". משפט הפתיחה של הספר, "לבסוף נרדם", הוא לא רק משפט קצר אלא גם פסקה קצרצרה בפני עצמו: אנחת רווחה של האם המותשת – זהו, הוא סוף סוף נרדם, התינוק. וכמה פסקאות אחר כך: "טבאי זז". אופס. זהירות. האם הוא יתעורר? האם המותשת של ידלין העלתה על דעתי, להבדיל, את הנערה המשרתת העייפה עד מוות המרדימה את התינוק ב"לישון" של צ'כוב (כאן בתרגום יואב רוזן). גם כאן יש כמה משפטים קצרצרים שמספרים לנו על התינוק, אם הוא ישן או לא, מנקודת מבטה של מי שמטפלת בו. המשפטים הקצרצרים ב"לישון", אם נחלץ אותם מהסיפור הקצר הזה כולו, מוסרים את העיקר, את לב הסיטואציה והסיפור: "התינוק בוכה." "וַרְקָה מתה לישון." ולבסוף: "האויב הוא התינוק."

ובמשפט אחד ארוך

משפטים ארוכים מאוד משמשים סופרים רבים כדי לקחת אותנו אל זרם התודעה של הדמויות, שבו מחשבה גוררת מחשבה, ויעקב שבתאי הוא דוגמה מובהקת לכך. משפט ארוך יכול לתאר גם התרחשות ארוכה; כך או כך, המשפט הארוך והרצוף מחקה את מה שהוא מתאר – המחשבה או ההתרחשות הארוכה והרצופה.

נסתכל כאן על משפט ארוך (144 מילה) מתוך הסיפור "מסע אל גדות הערב" של ס' יזהר, חובב ידוע של משפטים ארוכים. המשפט הזה מתאר את דמותו הקולקטיבית של חלוץ צעיר שעלה לארץ ישראל, היה קיבוצניק נלהב ולימים עבר למושבה ונעשה מנהל – חיים שלמים, פיסת היסטוריה, במשפט אחד:

כלום לא כך היה שיחד "עלו ארצה" עוד באותם הימים של "חמסין וקדחת" של אז, ושרו נרגשות "אנו באנו ארצה לבנות ולהיבנות בה" וכעבור מה, בהיותם בקיבוץ, היו מקשיבים לויכוחים, נזכרים ב"אצלנו" ו"בעיירתנו", מתלבטים במקומות הומים, ושרים נלהבות "עמק עמק עבודה" מבלי לותר על כל צירה שהוא, ומשנתאקלמו, והחלו נעשים חברמנים, ופיטפטו מעט ערבית, ונשאו אשה, את החברה מאניה או פאניה, וכשאותן הצטרפו למשאלתם הכמוסה של עצמם, קמו ועברו למושבה, ודרך עבודה לסירוגין הגיעו למעלת "פועל קבוע" והקימו צריף, ודשדשו בחשיבות להרצאות ביום ששי, והשתרכו בידיים משולבות לאחור במוצאי שבת לאורך הרחוב, וזרעונים לא פיצחו, ולבנם הנולד קראו לא אורי אף לא עמוס אלא יעקב בלבד, ורק הטעימוהו מלרע כיאות, וראו זכות גדולה לעצמם בכל אלה, וב"מצב המסודר" וב"עמדה" שהם "תופסים", עד שנאחזו באופני הגדולה והיו שבעי־רצון מעצמם עוד יותר: האחד "מנהל עבודה" ורעהו "משגיח", ולו רק "פועל אחראי" – ואף זה בהגיון, בסדר ובהתאמה.

•

תודות רבות לכל מי שהצטרפו לדיון על משפטים קצרים וארוכים בספרות וסייעו לי למצוא דוגמאות וציטוטים. תודה מיוחדת לענבר גיל, שירלי פינצי-לב, יורם נבו ומאיר עוזיאל.

תמונת העפרונות: Image by Freepik