"עיניהם נעוצות בו כמו קרציות בפרווה": על דימויים שאינם עוזבים את עולם התוכן

דימויים שאינם עוזבים את עולם התוכן – על כך שוחחתי היום עם יובל אביבי ומיה סלע בפינתי "מוציאה לשון" בתוכנית הרדיו "מה שכרוך". כדי להבין מהם דימויים כאלה, נתחיל דווקא בדוגמה הפוכה, השיר "אבי" של יהודה עמיחי:

זכר אבי עטוף בנייר לבן

כפרוסות ליום עבודה.

כקוסם המוציא מכובעו ארנבות ומגדלים,

הוציא מתוך גופו הקטן – אהבה.

נהרות ידיו

נשפכו לתוך מעשיו הטובים.

השיר הקצרצר והנפלא הזה מקפל בשש שורות שלושה דימויים שונים לגמרי: הסנדוויץ' העטוף בנייר, הקוסם ומטאפורת הידיים כנהר. לעומת זאת, מעניין לראות יצירות שמלווים אותן לאורכן דימויים הלקוחים כולם מאותו עולם, הקשורים לדמויות ולעלילה ומעניקים להן עושר ועומק. דבר אחד הוא לכתוב למשל רומן בלשי שגיבוריו הם כבשים או חוקר חרקים; ודבר אחר הוא ללוות את היצירה בדימויים שממחישים לנו כיצד העולם נראה דרך עיניהן של הדמויות האלה, כאשר הן מבינות דברים על ידי השוואתם לדברים המוכרים להן ומעסיקים אותן. בואו נראה אפוא יצירות שמלווים אותן לאורכן דימויים מעולם תוכן מסוים.

"עיניהם נעוצות בו כמו קרציות בפרווה"

ברומן הנפלא ויוצא הדופן "גלנקיל" של לאוני סוואן (2005), במקור בגרמנית (תרגמה טלי קוֹנָס, הוצאת עם עובד), עדר כבשים יוצאות למשימה בלשית – לגלות מי רצח את הרועה שלהן. הדימויים הייחודיים שבספר הופכים את הדמויות-הכבשים למוחשיות בעבורנו: כאשר הן משוות דברים שהן נתקלות בהם לדברים המוכרים להן מחייהן, כמו צמר, עשב, חרקים מטרידים או טלאים רכים, הדבר תורם לתחושתנו שאכן נכנסנו לעולמן ולמחשבותיהן של כבשים, או לפחות סוג של כבשים, כבשים ספרותיות (פשוטו כמשמעו – הרצח של הרועה מקומם אותן במיוחד משום שהוא נהג להקריא להן סיפור מדי ערב). הדימויים האלה מסייעים לנו לאמץ את נקודת המבט ה"כבשית", לעיתים מצחיקה, לעיתים מפתיעה.

כך, למשל, "עדר בני-האדם ועדר הכבשים עמדו זה מול זה. מבטיהם של בני-האדם התרוצצו על פני הכבשים כמו כינים על העור". וגם: כבש שעומד על במה מול קהל מרגיש ש"עיניהם [של הצופים] נעוצות בו כמו קרציות בפרווה".

דימוי המלווה את היצירה הוא הדימוי של עננים לכבשים ("עננים קטנים צמריריים") וגם להפך, כבשים לעננים: "הכבשים … עמדו להם באחו, פזורים בערבוביה כמו עננים כחולים אחוזי פליאה". נבחין שבגרמנית, כמו בעברית (או אולי בעברית בעקבות הגרמנית) קיימת המילה Schäfchenwolken, "ענני כבשים". המחברת אינה מסתפקת בדימוי של עננים לכבשים ולהפך, אלא ממשיכה למחשבה שהעננים אכן היו פעם כבשים, ויוצרת אצל גיבוריה מיתולוגיה של כבשים שהצליחו לעלות לשמיים ואת השאלה מהי הדרך בחיים שבזכותה כבש או כבשה יצליחו לעשות זאת; ולאורך הספר מתגבשת התובנה שלשם כך נחוצים בעיקר אומץ ועצמאות לראות את העולם כמו שהוא וללכת בדרכם שלהם, או בלשונם, "לרעות את עצמם". כלומר הדימוי מוליד רובד שלם של משמעות ביצירה.

נוסיף ונבחין שבכמה מקומות, הכבשים מדמים את בני האדם לכבשים. ראינו כבר את "עדר בני-האדם"; במקום אחר הם אומרים על אנשים מבוהלים שהם "גועים ופועים בלי הפוגות", וכאשר אחד הכבשים מבקש מהאחרים לסייע לבתו של הרועה המת, ורוצה לעורר בהם רצון לעזור לה, הוא מכנה אותה "שֵׂיָה" ("השֵׂיָה האדומה של ג'ורג'"), כפי שבני אדם מכנים לעיתים בעלי חיים בשם "ילדים" או "תינוקות". כפי שציין יובל בתוכנית, אם תיאור בעלי חיים כאילו הם אנושיים נקרא "האנשה", הרי שהתיאור הזה של בני אדם כאילו הם כבשים יכול להיקרא "הכבָּשָׂה", והמבט הזה על בני אדם דרך עיניהן של דמויות הכבשים מאפשר לסופרת לומר לנו כמה דברים על בני אדם – למשל, לשאול אם אנו באמת עצמאיים ואינדיווידואליסטים כפי שהיינו רוצים לראות את עצמנו, או שמא, כפי שמסיקות הכבשים, גם בני אדם חיים למעשה בעדר.

"הגברים עוטים שריונים כמו חיפושיות שחורות"

באחת מצמד הנובלות שבספר "מלאכים וחרקים", מאת הסופרת האנגלייה א' ס' בַּיַיאט (1992), אנו פוגשים גיבור שהוא חוקר טבע, ובפרט חרקים, בתקופה הוויקטוריאנית. העלמות היפות בנות החברה הגבוהה דומות בעיניו לפרפרים עדינים וססגוניים; בתו היפהפייה של הברון שבביתו הוא מתארח אף נקראת יוג'יניה, כמו הפרפר הנדיר Morpho Eugenia שהחוקר הביא עמו מיערות האמזונס. לעומת זאת, נשים מהמעמד הנמוך מתוארות כשחורות או חוּמות, כמו חיפושיות. כך הגיבור "נתקל בנערת-מטבח קטנה, שדונית שחורה זעירה", הנושאת דלי ובו "המון רוחש של חיפושיות שחורות" כדי להיפטר מהן. הגיבור מהרהר שהנערה התמזגה בזיכרונו עם החיפושיות שבדלי שלה, ובהמשך הוא חושב עליה כ"שדונית-חיפושית". במקביל, הגברים בחליפותיהם השחורות מתוארים כ"עוטים שריונים כמו חיפושיות שחורות".

אך ככל שעלילת הנובלה נפרשת לפנינו, כך אנו מגלים כי בין הגברות ה"פרפריות" והמשרתות דמויות החיפושיות השחורות, היצורים השבריריים והפגיעים אינם בהכרח הפרפרים; וכי גם הגברים בשריונותיהם השחורים אינם דווקא חזקים וחסינים מפגיעה.

"הדמעות שאינן זולגות מצטברות על הלב כמו אבנית בקומקום"

וברומן "ללכת בעקבות הלב" (1994) של הסופרת האיטלקייה סוזאנה תמרו (תרגום ענת שפיצן), הגיבורה היא סבתא איטלקייה הכותבת יומן שנועד לנכדתה, שאותה גידלה ואשר הקשר ביניהן ניתק. לאורך היומן היא מרבה להשתמש בדימויים מן הספירה הביתית. הסבתא כותבת למשל כי "הדמעות שאינן זולגות שוקעות על גבי הלב, ועם הזמן מצטברות עליו כקרום ומשתקות אותו, בדומה לאבנית המצטברת במכונת-הכביסה ומשביתה את פעולתה"; וכי הדממה מנקה את הלב כפי שסמרטוט רטוב מנקה את הרצפה עד שהיא מבהיקה וחלקה, ולא כמו מטאטא שמפזר את האבק עד שהוא שב ושוקע על הרצפה והרהיטים.

הסבתא עצמה מבחינה באופיין של "הדוגמאות שלי מעולמה של עקרת-הבית", ומצפה או יודעת שנכדתה תמצא שהן מרגיזות. אבל מה אפשר לעשות? "הביני," היא כותבת, "כל אדם מקבל השראה מהעולם המוכר לו ביותר."

•

תודות רבות לכל מי שהצטרפו  לדיון בפייסבוק ותרמו לי דוגמאות יפות, ובייחוד לירין כץ, עטרה אופק ואביעד שטיר.