שירים וספרים על (לא) כלום

כלום ושום דבר – על כך דיברתי היום עם יובל אביבי ומיה סלע בפינתי "מוציאה לשון" בתוכנית הרדיו והפודקאסט "מה שכרוך" (כאן, דקה 32:14). ה"כלום" מעורר בנו יחס מורכב ואמביוולנטי, המתבטא גם בשפה וגם בספרות. בתפיסתנו כדוברי עברית, המילה "כלום" מציינת היעדר, אַיִן. אבל המצב אינו כה פשוט: פירוש המילה הזאת עצמה הוא דווקא "משהו", "דבר-מה". ואיננו מדברים כאן על המשמעות ההיסטורית של המילה; גם כיום, מה שמסמן את ההיעדר הוא השילוב של המילה "כלום" עם מילת שלילה, למשל:

אני לא עושה כלום

הוא לא נתן לה כלום

את העובדה ש"כלום" כשלעצמה פירושה "דבר" קל לראות באחד השירים הידועים בשפה העברית, "הכניסיני תחת כנפך" של ביאליק:

עַתָּה אֵין לִי כְלוּם בָּעוֹלָם –

אֵין לִי דָבָר.

השימוש הרב במילה "כלום" יחד עם שלילה הביא לטמיעה מסוימת של השלילה במילה עצמה, כלומר לכך שהמילה "כלום", באינטואיציה שלנו כדוברי עברית, פירושה אַיִן. אבל גם בעבר וגם כיום, המימוש הלשוני של רעיון ההיעדר דורש כמעט תמיד שימוש במילה "כלום" יחד עם שלילה. אנחנו יכולים לומר:

אני לא עושה כלום

או

אין בקופסה הזאת כלום (כמו: אין בקופסה לחם, אין בקופסה סוכר)

אבל איננו יכולים לומר למשל:

* "אני עושה כלום" (= "אני מתבטלת")

או

* "יש בקופסה כלום" (= הקופסה ריקה)

המבנה העיקרי שבו המילה "כלום" מציינת היעדר בלי מילת שלילה הוא כתשובה לשאלה, כגון: "מה את עושה?" – "כלום"; "אוי, נפצעת?" "זה כלום." "כלום" כאן הוא קיצור של "לא-כלום", ומתאפשר משום שתשובות לשאלות מתאפיינות במקרים רבים במבנה חסר.

ה"כלום" העברי הוא אם כן מילה דו-פרצופית, או לא החלטית, שמבטאת את רעיון ההיעדר במשמעות – בסמנטיקה – שלה (כפי שמעידה למשל המילה "כלומניק"), אבל לא מבחינת מבנה המשפטים שבהם היא מופיעה. אם נשווה את חלוקת העבודה הזאת בעברית למצב באנגלית, נראה שבאנגלית המצב פשוט יותר: המילה nothing כוללת בתוכה את השלילה, וכעת אין קושי לומר משפט כמו There's nothing in the box, או I have nothing to give you. לעומת זאת, rien הצרפתית דומה ל"כלום" העברית מבחינה זו: היא מופיעה במשפט יחד עם מילת שלילה, כגון בשורה הידועה של אדית פיאף "je ne regrette rien" – ולא בכדי, כי מקורה של rien במילה הלטינית rēs, "דבר".

כלום ספרותי

המורכבות הזאת של המילה "כלום" איננה כנראה לשונית "בלבד", אלא היא משקפת את המורכבות של המושג הזה בתפיסתנו: האם היעדר, אַיִן, הוא מבחינתנו "משהו"? ומהו ה"משהו" הזה? כשאנחנו מסתכלים בכמה יצירות ספרות מגוונות, מקומיקס של מארוול ועד רומן של סמואל בקט, אנחנו רואים שביצירות מסוימות כלום או לא-כלום נתפס כמאיים, כסכנה של היעלמות או של אי-עשייה שתהפוך אותנו לחסרי ערך; ואילו ביצירות אחרות, ולעתים באותן יצירות עצמן, ה"כלום" נתפס כבעל ערך ופוטנציאל – כנקודת מבט ניטרלית שמאפשרת סוגים שונים של התבוננות.

הכלום או הלא-כלום כישות (או כאֵינוּת…) מאיימת מופיע למשל ב"סיפור שאינו נגמר" של מיכאל אנדה, שבו ה-Nothing, ה-Nichts במקור הגרמני, הולך ומתפשט ובולע לתוכו את ממלכת הדמיון. ובעולם הקומיקס של חברת "מארוול", The Void, "הרִיק", הוא ישות מרושעת והרסנית שהיא האלטר-אגו של גיבור-על בשם Sentry, "הזקיף".

גישה חיובית יותר כלפי הכלום אנו מוצאים ב"כּלוּמים", ספר חדש של גיא יוּסְפָן בהוצאת בּוֹדהיספרא. גיבור הספר הוא אמן הבוחר לעבוד כמדריך בדיור מוגן של אנשים עם תסמונת דאון, שלדבריו החברה נוטה לראות אותם כמי ש"אינם עושים כלום" ולפיכך כ"כלומים". כך גם לגבי אנשים אחרים שבשולי החברה, ההומלסים: "הוא [ההומלס] מאיים עלינו, כי לא כמו באר אלא כמו תהום, מסמל ההומלס את הגבול שבין משהו לבין כלום, ואם נתקרב אליו יותר מדי ניפול לתוך אותה כלומיות חלולה שהוא מייצג … אין כלום שמפחיד אותנו יותר מכלום." גיבור הספר עצמו רואה ב"כלום" וב"לא לעשות כלום" מושג חיובי דווקא – מצב של פתיחות והתבוננות שלווה בסגנון בודהיסטי, כניגוד לעשייה קדחנית ולא קשובה, being לעומת doing; והוא מוצא בידידיו, גבר ואשה מדיירי המעון, מורי דרך לחיים שלווים ומאושרים יותר.

סוג שונה לגמרי של יצירה הוא הרומן "אֵלושם" – The Unnamable, "זה שאין לקרוא לו בשם", שהוא החלק השלישי ב"טרילוגיה" של סמואל בקט, מחבר המחזה "מחכים לגודו". ביצירה זו המסַפר הוא דמות הצפה במקומה, לפי עדותה חסרת איברים, אולי חסרת גוף, כלומר כמעט כלומית. הרומן מורכב ממונולוג מתמשך, זרם של הרהורים וסיפורים שמספרת הדמות הזאת – שהמילה nothing, "כלום/לא-כלום", מופיעה בה כמעט 300 פעמים. "אני יכול לדבר רק על עצמי, אף לא זה, איני יכול לדבר על כלום … מדובר בו שאינו יודע כלום, שאינו רוצה כלום, ואינו יכול כלום" (תרגום הלית ישורון). הדמות הזאת, המתבוננת בעולם מנקודת מוצא שהיא כמעט מחשבה בלבד, היא מעין מימוש ספרותי של ה"קוגיטו" של דקארט: "אני חושב, משמע אני קיים".

מקום מעניין שמור ל"כלום" גם ביצירות של הסופר והמשורר של סילברסטיין. אם נחשוב לרגע על "העץ הנדיב", נזכור כיצד העץ נותן לילד את כל חלקיו עד שלבסוף הוא אומר לו "הַלְוַאי שֶׁיָּכֹלְתִּי לָתֵת לְךָ מַשֶּׁהוּ… אֲבָל לֹא נִשְׁאַר לִי כְּלוּם" (תרגום יהודה מלצר). הנתינה עד כדי אִיוּן עצמי מופיעה גם בשירו Me Stew, "תבשיל עצמי" בתרגומו של בני הנדל (מתוך הספר "בקצה מדרכת הרחוב"). הדובר בשיר מספר לנו כי "לֹא הָיָה לִי שׁוּם כְּלוּם לְהַכְנִיס לַתַּבְשִׁיל", ולכן הוא מבשל את עצמו ומגיש את עצמו לסועדים; כמו העץ, גם מן המספר שהפך לתבשיל לא יישאר כלום בתום היצירה.

תודות רבות לכל מי שתרמו דוגמאות של כלום ולא-כלום, ובייחוד לטלי בלייכר, גיא הרלינג-פישר, יפתח בריל, ראובן נוה, רועי קהת, צביקה אגמון, אורן ולדמן וכמו תמיד אוהד עוזיאל.