כשהעולם (או הטקסט) מסתדר בשלשות

למה קבוצות של שלושה מעניקות לטקסט חן מיוחד? בסוגיה הזאת עסקנו היום בפינתי "מוציאה לשון" בתוכנית הרדיו "מה שכרוך" עם יובל אביבי ומיה סלע (כאן, דקה 39:00). ואחרי שתקראו את הפוסט הזה, גם אתם, כנראה, תתחילו לחפש שלשות בספרים, בשירים ובעולם בכלל.

אם כן, באילו קבוצות של שלושה מדובר? הצד הסגנוני, הצד של הצורה, גובל כאן בצד התוכן, וגם כאן וגם כאן אפשר למצוא קבוצות של שלושה. נתחיל מצד התוכן: המספר שלוש, כמו שבע (ומספרים אחרים, כמו עשר, תריסר, ארבעים, שבעים ועוד) שכיח מאוד במיתוסים, בסיפורי אגדה וביצירות לילדים. כך אנחנו מכירים את זהבה ושלושת הדובים, את שד המנורה שמעניק שלוש משאלות, שלושה בנים שירשו את הוריהם והצעיר שבהם קיבל רק חתול – הלא הוא החתול במגפיים, שלוש נסיכות, כגון פסיכה ואחיותיה במיתוס היווני, וגם את "מעשה בשלושה אגוזים" של לאה גולדברג ("אתן לך שלושה אגוזים / ובהם שלושה סודות ורזים / והיה-כל מי שיפתור את סודם / אין כמותו מאושר בעולם!").

למה שלושה? שלוש נתפס בעינינו כמספר אסתטי ואולי גם "משכנע". נזכיר את הפתגם הלטיני Omne trinum est perfectum, "כל מה שמורכב משלשות הוא מושלם", ואולי גם את מבנה שלוש המערכות של אריסטו וכפי שציין יובל, את האיד, האגו והסופר-אגו של פרויד. אם דבר אחד או שניים יכולים להיות מקרה, שלושה הם כבר תופעה; שלושה הם קבוצה, אבל קבוצה קטנה ונוחה לזכירה. למשל, כאשר אנחנו מקריאים סיפור לילד או לילדה, שלוש חזרות מאפשרות להם לזהות שיש בסיפור תבנית וליהנות מהציפייה לחלקים הבאים ("הדייסה שבקערה הראשונה הייתה חמה מדי, הדייסה שבקערה השנייה הייתה קרה מדי, אבל הדייסה שבקערה השלישית הייתה בדיוק בסדר!").

ולא רק באגדות ובסיפורי ילדים: קבוצות של שלושה מופיעות גם בעולמם של המבוגרים, כמו כמובן השילוש הקדוש, אבל גם החוקה האמריקאית שלפיה לכל אדם יש זכות ל"חיים, לחירות ולרדיפה אחרי האושר" (Life, Liberty and the pursuit of Happiness); הססמה, שמקורה במהפכה הצרפתית, "חירות, שוויון ואחווה" (Liberté, Égalité, Fraternité); וגם אצלנו בישראל – המוטו של העיתון "על המשמר", "לציונות, לסוציאליזם, לאחוות עמים"; ססמת תנועת הנוער העובד והלומד, "לעבודה, להגנה ולשלום"; וגם הדיבר הידוע של "השומר הצעיר", "השומר טהור במחשבותיו, דבריו ומעשיו". ומימין, "שיר בית"ר" של זאב ז'בוטינסקי  – "בַּדָּם וּבַיֶּזַע / יוּקַם לָנוּ גֶּזַע / גָּאוֹן וְנָדִיב וְאַכְזָר".

שלשות בכל מקום

מבנה סגנוני שכולל שלושה חלקים דומים באורכם ובצורתם, המופיעים בזה אחר זה – כגון מילים, חלקי משפט או קטעים ארוכים יותר – נקרא "טריקולון". זאת בדומה לציור המורכב משלושה חלקים הנמצאים זה לצד זה, הנקרא טריפטיך או טריפטיכון (ואגב, בעוד שבציורים החלק האמצעי הוא במקרים רבים גדול יותר, בטריקולון חלק שלישי ארוך יותר יוצר תוצאה מוצלחת במיוחד מבחינה אסתטית – שימו לב לדוגמה מן החוקה האמריקאית, ומיד נראה דוגמאות נוספות).

בהמשך לססמאות המשולשות מן המציאות, גם ב-1984 של ג'ורג' אורוול מופיעה ססמה משולשת: "מלחמה היא שלום, חירות היא עבדות, בערות היא כוח". אך לא רק ססמאות. מרקוס אנטוניוס ב"יוליוס קיסר" של שייקספיר פונה אל הקהל במילים הידועות "רֵעים, בני רומא, בני ארצי":

Friends, Romans, countrymen…

גם למכשפות במקבת', שהן עצמן מספרן שלוש, יש שורה עם אלמנט משולש. בעברית, בתרגום דורי פרנֵס:

מתי כבר ניפּגש עוד פעם? / בְּגשם, בְּבָרק, או רעם?

ובמקור:

When shall we three meet again?

In thunder, lightning, or in rain?

ובסילמריליון של טולקין, המלכה טר-מיריאל מתוארת באמצעות השוואה לשלושה דברים:

Tar-Miriel the Queen, fairer than silver or ivory or pearls.

גם בפתיחה המופלאה של "בדמי ימיה" של עגנון יש אלמנט של שילוש, במקרה זה לא של מילים יחידות או חלקי משפט אלא שלושה משפטים:

"בדמי ימיה מתה אמי.

כבת שלושים שנה ושנה היתה אמי במותה.

מעט ורעים היו ימי שני חייה."

חזרה משולשת בעלת נופך אגדי מופיעה פעמים רבות ברומן "האפר של אנג'לה" של הסופר האירי-אמריקאי פרנק מק'קורט. פרנק הצעיר ומשפחתו, שסובלים מדלות איומה, קור ורעב, מעודדים את עצמם בסיפורים: "סיפורים על דברים שקרו, דברים שלא קרו מעולם ודברים שיקרו כשכולנו ניסע לאמריקה" ("stories about things that happened, things that never happened and things that will happen when we all go to America").

גם בשירים, שהממד הצורני בולט בהם במיוחד, נמצא שלא במפתיע שלשות יפות. כך למשל ב"למדני אלוהיי" של לאה גולדברג:

לַמְּדֵנִי, אֱלֹהַי, בָּרֵך וְהִתְפַּלֵּל

עַל סוֹד עָלֶה קָמֵל, עַל נֹגַהּ פְּרִי בָּשֵׁל,

עַל הַחֵרוּת הַזֹּאת: לִרְאוֹת, לָחוּשׁ, לִנְשֹׁם,

לָדַעַת, לְיַחֵל, לְהִכָּשֵׁל.

וב"בדד" של עֲמָשַׂי לוין (Amasay Levin) בביצוע זהר ארגוב:

בָּדָד אֵלֵךְ גַּם תְּפִלָּה אֵין לִי

בָּדָד בְּלִי עָתִיד בְּלִי תִּקְוָה בְּלִי חֲלוֹם

שלשה מצלצלת אנו מוצאים גם בשיר הילדים "באה התזמורת" של יעקב דוד קַמזוֹן:

בָּאָה בָּאָה הַתִּזְמֹרֶת

תֹּף חָלִיל וּמְצִלְתַּיִם…

ודוגמה מרהיבה מן התנ"ך, יפה לא רק בזכות שתי השלשות שבה אלא גם הודות למקצב, לחרוזים ולדימויים (נחום פרק ב, יא):

בּוּקָה וּמְבוּקָה וּמְבֻלָּקָה, וְלֵב נָמֵס וּפִק בִּרְכַּיִם, וְחַלְחָלָה בְּכָל-מָתְנַיִם

ונקנח בכמה שמות יצירות בשלושה חלקים, מסוגות מגוונות: המחזה "את ואני והמלחמה הבאה" של חנוך לוין; "האריה, המכשפה וארון הבגדים" של סי אס לואיס ו"לאכול, להתפלל, לאהוב" של אליזבת גילברט; "החיים, היקום וכל השאר" (Life, the Universe and Everything) של דאגלס אדמס; "תל אביב גן עדן גיהינום" של אוהד עוזיאל ו"אני וסימון ומואיז הקטן" של יוסי בנאי.

•

תודה רבה לכל מי שהצטרפו לדיון בפייסבוק ותרמו שלל מרהיב של שלשות בספרות ובכלל, שלצערי הרב לא יכולתי לכלול כאן את כולן. תודה מיוחדת לענת גייפמן-ברודר, דורית רביד, לילי עוזיאל, ראובן נווה, רועי קהת, מרב רונן, צביקה אגמון, צאלה קליין-בירנבאום, אנה לין, אורון וגמן, ניב קורח, לי עברון, איילה מוזס ושמחה ולר-מימון. וכמו תמיד, לאוהד עוזיאל.