מעגנון עד אורוול: שפות דמיוניות בספרים

יש שסופרים יוצרים לא רק דמויות דמיוניות, אלא גם שפות דמיוניות. שפות מומצאות כאלה יכולות לעשות דברים מעניינים: לתאר את המציאות בדרך שונה מאוד מכפי שאנו רגילים לראות אותה, להיות כלי לדיכוי או לשחרור, ואפילו להעניק לדובריהן כוחות ויכולות שלא היו להם בלעדיהן. על שפות כאלה שוחחתי היום עם יובל אביבי ומיה סלע בפינתי "מוציאה לשון" בתוכנית הרדיו "מה שכרוך" (כאן, דקה 37:30).

נפתח באנקדוטה משעשעת על הסופר ג'ורג' ר' ר' מרטין, מחבר "שיר של אש ושל קרח", סדרת ספרי פנטזיה שהייתה הבסיס לסדרת טלוויזיה ידועה מעט בשם "משחקי הכס". בספרים נזכרות כמה שפות שונות, ובהן דותראקית, שפתם של שבטי הדותראקים רוכבי הסוסים, וכן ואליריאנית גבוהה (High Valyrian), סוג של לטינית של העולם הבדוי הזה, המשמשת בעיקר בני אצולה לקריאה ולכתיבה של ספרות ושירה. נציין שאחת המילים בשפה זו מוכרת כנראה לכולנו – "דרקאריס", "אש דרקונים", שהיא המילה שדאינריז טארגאריין אומרת לדרקונים כדי שישרפו משהו או מישהו.

"האמת שאני גרוע מאוד בשפות," הודה מרטין ברשומה בבלוג שלו, "וזה חסרון רציני לסופר פנטזיה שהולך בעקבותיו של ג' ר' ר' טולקין, שהציב רף גבוה מאוד בנוגע לשפות דמיוניות. טולקין היה בלשן בעל כישרון נדיר, שלצורך ה'הוביט' ו'שר הטבעות' שלו המציא לא שפת אֶלְפים אחת אלא שתיים [סינדָרין וקוֶוניה], שלא לדבר על שפת הגמדים, נומנורית, השפה השחורה של מורדור וכן הלאה. לפני כמה שנים קיבלתי מייל נחמד מאוד מקורא, שביקש לדעת קצת יותר על אוצר המילים והדקדוק של ואליריאנית גבוהה. לבושתי נאלצתי לענות לו, 'אה… מה שאני יודע על ואליריאנית גבוהה הוא שבע המילים שהמצאתי עד היום. כשאצטרך מילה שמינית, אמציא אותה, אבל אין לי שפה דמיונית שלמה במגירה שלי, כמו שהיו לטולקין."

המצב, כמובן, השתנה מאז – בסדרת הטלוויזיה אי-אפשר לומר פשוט "הם דיברו ואליריאנית" (או דותראקית), אלא יש לשמוע את השפה, ולכן הועסקו בלשנים שהמציאו שפות שלמות ושיטתיות, ובהן אלפי מילים. מכל מקום, שפות דמיוניות ממלאות תפקיד מרכזי ומרתק ביצירות ספרות רבות, בין שהמחברים והמחברות היו יסודיים יותר או פחות בהמצאתן.

שפות שמראות לנו את העולם בצורה שונה

שפות בדויות, כגון שפות של חייזרים, עשויות לשרת את היצירה על ידי תיאור של העולם והמציאות מזווית שונה ובלתי צפויה – כפי שאכן עושות גם שפות אמיתיות. בסיפור הקצר "המְחַבֶּרֶת של זרעי השיטה", של סופרת המדע הבדיוני והפנטזיה אורסולה לה גווין (עברית, אנגלית), אנו פוגשים תיאור של טקסטים שנמצאו, כביכול, בתוך תל נמלים, כתובים על זרעים של עץ שיטה. על אחד הזרעים כתוב "אִכלו את הביצים, העלו את המלכה!". החוקרים המופיעים בסיפור מנסים לפרש את המשפט השני, ומשערים כי אף ש"למעלה" הוא "כיוון טוב" בעינינו כבני אדם, הרי שלדידן של נמלים החיות מתחת לאדמה זהו כיוון מסוכן, ובתרגום לשפתנו המשפט הזה יהיה אפוא "הורידו את המלכה!".

ויש, כפי שאמרנו, שפות המעניקות לדמויות הבנה שונה כל כך של העולם, עד שהן מסוגלות לפעול בו בצורה שונה לחלוטין מכפי שיכלו עד אז, כלומר השפה מעניקה להן "כוחות". כך קורה למשל בנובלה "סיפור חַיַיִךְ" של טד צ'יאנג, ששימשה כבסיס לסרט "המפגש" (Arrival) של הבמאי דֵנִי וִילְנֵב ואשר ראתה אור בעברית בתרגום רחביה ברמן. הגרסה הדבורה והגרסה הכתובה של שפה זו מציגות את הסמלים ואת המידע ללא שום סדר קבוע – מאפיין שנובע מתפיסה שונה לגמרי של זמן ומסוג שונה לגמרי של זיכרון. כאשר הגיבורה, שהיא בלשנית, לומדת את השפה הזאת, היא רוכשת לעצמה גם את תפיסת הזמן ואת סוג הזיכרון של אותו גזע חייזרי.

וגיבור הספר "גר בארץ נוכרייה", של סופר המדע הבדיוני רוברט הַיינליין, דובר את שפת בני מאדים, שמאפשרת הבנה טובה יותר של המציאות ולפיכך מעניקה לדובריה כוחות ויכולות – ביניהם שליטה מעולה בגופם ולכן בריאות ומראה צעיר, ויכולת להרחיף עצמים באוויר ואף להעלים אותם לחלוטין.

שפות שדורשות צדק חברתי

ביצירות רבות, השפות הדמיוניות ומאפייניהן משמשות ככלי לביטוי ביקורת חברתית. כזו היא ה"שיחדש", Newspeak, מ"1984" של ג'ורג' אורוול, שבה קיימת למשל המילה doublethink, שפירושה לדעת בו-זמנית שני דברים סותרים: את האמת בעניין מסוים ואת השקר שהוחלט עליו מטעם המפלגה באותו עניין.

סוג אחר של ביקורת חברתית מביעה הסופרת והבלשנית סוזט הֵיידֵן אֶלג'ין בספרה "שפת אם" (Native Tongue; הספר ראה אור בעברית בהוצאת סיאל). העלילה מתרחשת בעתיד דיסטופי שבו הנשים בכדור הארץ מוגדרות על פי חוק כקטינות וכרכוש הגברים. קבוצה של בלשניות שוקדות בסתר על המצאת שפה חדשה, שפת נשים בשם "לָאאדָן", שתאפשר לנשים לומר מה שעד כה לא היו להן מילים בעבורו, וכך לברוא להן מציאות חדשה, צודקת ונכונה יותר. אלג'ין, כאמור בלשנית, אכן יצרה את שפת לאאדן בפועל, אף שברומן מופיע כמובן רק חלק קטן ממנה. אחד המאפיינים העיקריים של לאאדן הוא האפשרות לדבר על רגשות בצורה מדויקת – למשל צמד המילים "רָאמִימֶה", להימנע מלשאול מתוך נימוס או חיבה, לעומת "רָאמִימֶל'", להימנע מלשאול בכוונת זדון, בייחוד אם ברור שהאדם שמולך רוצה מאוד שישאלו אותו. (מעניין אגב לציין, אפרופו הספר שעסקנו בו בפסקה הקודמת, ש"שפת אם" ראה אור בשנת 1984!)

לקבוצה זו של שפות שנועדו להשפיע על הארגון החברתי בעולם המתואר בספר, ולהביע ביקורת חברתית מצד המחבר או המחברת, שייכות גם השפות הדמיוניות הנמנעות מהמילים "אני" או "שלי", שדיברנו עליהן כאן.

כשהדמויות ממציאות את השפה

נשים לב ששפות האֶלפים והגמדים מ"שר הטבעות", וגם הדותראקית והוואליריאנית הגבוהה מ"שיר של אש ושל קרח" או מ"משחקי הכס", הן שפות טבעיות בעולם שלהן, כלומר גם אם הסופר המציא אותן, בעולם של הספר הן שפות "אמיתיות", או טבעיות: יש אנשים, כגון עמים מסוימים, שאלו הן שפות האם שלהם, והן התפתחו כנראה בהדרגה, כמו רוב השפות בעולמנו ובניגוד למשל לאספרנטו, שהיא שפה מומצאת ומתוכננת. לעומת זאת, גם ניוספיק וגם לאאדן הן שפות מתוכננות, שפות שהומצאו למטרה מסוימת, בשני המקרים האלה למטרות פוליטיות, אחת של דיכוי, אחת של שחרור.

עוד דוגמה מעניינת לשפה מתוכננת מופיעה בסיפור ששימש כבסיס לסרט המוקרן כעת על המסכים. הסיפור הוא Erfindung einer Sprache, "המצאה של שפה", מאת הסופר וולפגנג קוּלהָאזֶה, והסרט המבוסס עליו נקרא "שיעורים בפרסית" (ביים ואדים פרלמן). הסיפור והסרט מספרים על יהודי המגיע למחנה ריכוז גרמני, וכדי להציל את חייו מתחזה לפרסי ומעביר שיעורים פרטיים בפרסית לקצין נאצי שחולם לפתוח מסעדה בטהראן אחרי המלחמה. מכיוון שהאסיר היהודי איננו באמת פרסי ואינו יודע פרסית, הוא נאלץ להמציא את השפה שהוא מלמד וכמובן גם לזכור בעצמו כל מה שהמציא, משימה לא פשוטה, בייחוד בתנאי המחנה. כדי לתעד בדרך כלשהי את המילים שהמציא, הוא מסתייע ברשימות האסירים במחנה – וכאן נעצור, כדי לא לספיילר את הסרט.

פן של הסיפור הזה שלכד את תשומת לבי היה שהשפה המומצאת, הלכאורה-פרסית שבסיפור ובסרט, היא למעשה שפה שדוברים שני אנשים בלבד, האסיר והקצין הנאצי, שפה מומצאת וסודית ששניהם שוקעים בה עד כדי כך שהאסיר מדבר בה מתוך הזיות חום, מה שמציל למעשה את חייו, והקצין הנאצי אף כותב בה שירה. בדרך כלל, כאשר מדובר על שפות מומצאות פרטיות, לפעמים סודיות, אלו הן שפות שמחברות בין אנשים ששוררת ביניהם קרבה, או שיש להם מטרה משותפת. כך למשל השפה הספק-מומצאת-ספק-עתיקה של גמולה ואביה בסיפור "עידו ועינם" של עגנון; בסיפור, גמולה מלמדת את החוקר ד"ר גינת את "שפת עידו וההמנונים העתיקים של עֵינָם", בתקווה לרכוש כך את אהבתו. כך גם מחתרת הנשים ב"שפת אם", האנרכיסטים ב"המנושל" של אורסולה לה גווין שדיברנו עליו כאן בעבר והשפה הפרטית של התאומות במחזה "אידיוגלוסיה" של המחזאי האמריקאי מארק הנדלי, ורבים אחרים.

אך בניגוד לשפות המומצאות שמחברות בין תאומים, בין חברי או חברות מחתרת, בין אב ובת או בין אשה לאהובה – ובעולם האמיתי, נחשוב גם על שפת הבי"ת של ילדים בעברית, או על סלנג החרוזים הקוקני – ב"המצאה של שפה"/"שיעורים בפרסית" השפה המומצאת אינה יצירה שמבטאת קרבה, אלא חיבור זמני בין רודף לקורבן, שפה שיוֹצרה ממציא אותה משום שכמו שחרזאדה, המילים שהוא ממציא קונות לו בכל פעם עוד יום אחד של חיים.

•

תודה רבה מאוד לכל מי שנענו לבקשתי בפייסבוק והעשירו אותי בדוגמאות של שפות דמיוניות בספרות. תודה לכל אחת ואחד מכם, ובייחוד לענת לנדאו, לזהרה רון, לשירה צובל, לשוש דניאלסון, לענבל שגיב-נקדימון, לרחביה ברמן, לימימה עברון, לתום בייקין-אוחיון וליעל אכמון.