מילות זמן: הממד הרביעי של הטקסט

"כבר", "עדיין", "מאז", "לפני": מילים כגון אלה גם מסמנות ציר זמן, אם ניזכר לרגע במושג מתחום המתמטיקה, וגם פורשות את הטקסט ומצמידות אותו לציר הזה, כמעין נעצים מילוליים קטנים אך חשובים. על כך שוחחתי היום עם מיה סלע ויובל אביבי בפינתי "מוציאה לשון" בתוכנית הרדיו "מה שכרוך" (כאן, דקה 34:15).

השיר "בוקר איטי" של רות קינן (מתוך הספר שולחנות הפוכים) הוא דוגמה נפלאה גם לעניין ציר הזמן וגם ליחסיות האיינשטיינית של הזמן – שכן הזמן נע בקצב שונה בעבור שתי הדמויות שבשיר הזה. וחוץ מזה הוא פשוט שיר מופלא:

ראינו כאן את המילים "עד" ו"כבר", "בעודי" ושוב "כבר", שמסמנות גם את ציר הזמן של השיר הזה וגם את קצב ההתקדמות השונה של הזמן בעבור האֵם ובעבור בנה. ופה מעניין לציין הסבר אפשרי יפה שמצאתי למקורה הלשוני של המילה "כְּבָר": המילון האטימולוגי של קליין מציין כי ייתכן שהיא קשורה למילה "כְּבָרָה", כלומר מה שסונן ועבר דרך הנפה, הכברה, הוא מה שכבר עבר, כבר היה.

המילה "כבר" מופיעה גם באחד הפסוקים היפים בתנ"ך, מספר קוהלת:

יֵשׁ דָּבָר שֶׁיֹּאמַר רְאֵה זֶה חָדָשׁ הוּא, כְּבָר הָיָה לְעֹלָמִים, אֲשֶׁר הָיָה מִלְּפָנֵנוּ (קוהלת א י)

כאן ה"כבר" מפנה אותנו אל תחושת הזמן המעגלי שמבטא הפרק הזה בקוהלת: הנחלים הולכים ושבים, הרוח הולך ושב, הכל כבר היה, אין חדש תחת השמש.

לעומת זאת בשיר "בטרם" של יהודה עמיחי, מילת הזמן "בטרם" מנסה לעצור אותנו ברגע אחד, לפני שיהיה מאוחר מדי:

בְּטֶרֶם הַשַּׁעַר יִסָּגֵר

בְּטֶרֶם כָּל הָאָמוּר יֵאָמֵר,

בְּטֶרֶם אֶהְיֶה אַחֵר,

בְּטֶרֶם יַקְרִישׁ דָּם נָבוֹן,

בְּטֶרֶם יִסָּגְרוּ הַדְּבָרִים בָּאָרוֹן,

בְּטֶרֶם יִתְקַשֶּׁה הַבֵּטוֹן

בְּטֶרֶם יִסָּתְמוּ כָּל נִקְבֵי הַחֲלִילִים

בְּטֶרֶם יֻסְבְּרוּ כָּל הַכְּלָלִים

בְּטֶרֶם יִשְׁבְּרוּ אֶת הַכֵּלִים,

בְּטֶרֶם הַחֹק יִכָּנֵס לְתָקְפּוֹ,

בְּטֶרֶם אֱלֹהִים יִסְגֹּר אֶת כַּפּוֹ

בְּטֶרֶם נֵלֵךְ מִפֹּה.

כלומר לעומת התחושה של שתי זרימות זמן מקבילות, מהירה ואיטית, שבשיר של רות קינן, וה"כבר היה" והזמן המעגלי של פרק א של קוהלת, עמיחי מנסה לעצור, להתעכב ברגע אחד בזמן, הרגע שלפני, שבטרם. ופה נציין ש"בטרם", לפי ניתוחו של קליין, נגזרת מן השורש טר"ה, להיות חדש ורענן –  שממנו נגזרת גם המילה "טרי".

שיר אחר העוצר איתנו בנקודה אחת בזמן, אבל יודע וגם אנחנו יודעים שהעצירה הזאת זמנית, הוא שירו של צבי עצמון "פסק זמן", מתוך ספר שיריו מבראשית (ספרי עיתון 77). גם השיר הזה, כמו השיר של רות קינן, הוא שיר על הורה וילד, וגם כאן ההורות היא שיוצרת את התחושה החזקה של הזמן:

לֵךְ עִם בִּנְךָ בֶּן הֶחָמֵשׁ

הַחְזֵק הֵיטֵב בְּאֵינאוֹנִים גֵּאֶה, בּוֹטֵחַ

הוֹשֵׁט יָדְךָ אֶל צְעָדִים רַכִּים הַנִּטְבָּעִים

בְּךָ בִּלְבַד

קַח-נָא אֶת בִּנְךָ אֲשֶׁר אָהַבְתָּ וּלְכוּ שְׁנֵיכֶם יַחְדָּו

בְּמַעֲלֵה

הַשְּׁבִיל פְּנוּ שְׂמֹאלָה

לְגַן הַמִּשְׂחָקִים,

בֵּינְתַיִם.

•

תודות רבות לכל מי שהציעו בפייסבוק דוגמאות ליצירות העושות שימושים מעניינים במילות זמן, ובייחוד לעדה באר ולבלה שגיא.

וגם: במסגרת אירועי שבוע הספר, אתארח ב-14 ביוני בספריית "מדיה טק העיר" בנתניה עם הרצאתי "מסביב לעולם ב-80 מילים". מוזמנות ומוזמנים מאוד! פרטים למטה ובאתר הספרייה, שבו אפשר גם לקנות כרטיסים.

ביום חמישי 16 ביוני אחתום על מוציאה לשון בדוכן עם עובד בשבוע הספר בירושלים (20:00 עד 21:00), וביום שני 20 ביוני – בדוכן עם עובד בשבוע הספר בתל אביב (אותן שעות). אשמח להתראות!