תרגומים מגיירים: מג מרץ', היהודייה הסודית

האם מג מרץ' מ"נשים קטנות" הייתה יהודייה בסתר, והאם ההוביט של טולקין היה כהן? בשאלות האלה עסקנו היום בפינתי "מוציאה לשון" בתוכנית הרדיו "מה שכרוך" (כאן, דקה 37:55), והסקרנים יוכלו לקרוא עליהן גם בספרי "מוציאה לשון", בהוצאת עם עובד, שבו עסקתי בסוגיה מזווית שונה מעט.

"הבעת פניה של ג'ו למראה החופה"

חובבות וחובבי "נשים קטנות" יזכרו בחיבה את הצעת הנישואין של ג'ון ברוק למג מרץ', הבכירה בארבע האחיות מרץ'. ידידן לורי מבטיח לבוא לחתונה: "אבוא גם אם אהיה בקצווי-הארץ," הוא אומר בתרגום היפה של שלמה ערב משנת 1954, "כדאי יהיה לעשות זאת רק כדי לראות את הבעת פניה של ג'ו, למראה החופה."

למראה החופה? האם מג מרץ', בת הכומר, עומדת להתחתן בטקס יהודי? מובן שלא; החופה השתלבה בתוכניות רק בתרגום לעברית. במקור נאמר פשוט "on that occasion".

מג מרץ' אינה לבד בעניין הזה; ב"ספור המעשה על הבית עם התריסים הירוקים" מאת רוברט לואיס סטיבנסון, מחבר "אי המטמון", בתרגום משה בן-אליעזר (1982), מתנהל בעברית הדיאלוג הזה:

"'סיר תומס ונדלר! הגנרל! אבי!' קרא פרנסיס.

'אביך?' חזר הזר, 'לא ידעתי, כי הגנרל יש לו בן.'

'אני בנו בלי חופה וקדושין, אדוני,' ענה פרנסיס בהתאדמו."

האם פרנסיס, או אביו הגנרל, הם בני דת משה? גם כאן, האלמנטים מן הטקס היהודי נוספו בתרגום. במקור פרנסיס המסמיק אומר שהוא בן בלתי חוקי:

אך לא רק בענייני חתונות עסקינן. בספר "ההוביט" מאת ג' ר' ר' טולקין, האוצר הנחשק ביותר במטמונו של הדרקון סמאוג הוא אבן החן הנקראת במקור "ארקנסטון" (Arkenstone). השם מבוסס על המילה eorcnanstan, "אבן חן" באנגלית עתיקה; בתרגומו של משה הנעמי (1976) הופכת הארקנסטון ל"אבן החושן", בדומה ל-12 האבנים היקרות ששובצו בחושן של הכהן הגדול על פי ספר שמות (כח, יז-כ) (אגב, בתרגום הטייסים נשארה האבן "ארקנסטון", ובתרגום יעל אכמון – "אבן הנזר").

ובתרגומה של רות לבנית (1979) ל"שר הטבעות", האפוס הנרחב יותר של טולקין, ה-elves (אֶלְפִים) זכו בשם העברי "בני לילית". לילית במיתולוגיה היהודית היא בת זוגו הראשונה של אדם, שקדמה לחוה כפי שהאלפים קדמו לבני האדם. על הבחירה הזאת כבר כתבה יפה מיה סלע בעקבות שיחה עם נועה מנהיים; מכל מקום זוהי בחירה שעשתה לבנית בתרגום לעברית, והיא אינה מבוססת במקור של טולקין.

ודוגמה מקסימה וחדשה יחסית – "שחקן מספר אחת" (Ready Player One), ספר מדע בדיוני של הסופר האמריקאי ארנסט קליין, ראה אור בעברית בתרגומו של דידי חנוך (2014). הספר מספר על משחק מחשב המתרחש במציאות מדומה. המשחק נקרא "אואזיס", ובמסגרת העלילה המשתתפים במשחק נדרשים לחפש Easter egg, מונח מקובל שמציין הפתעה שמוחבאת במשחק מחשב או בסרט, וצריך לחפש אותה, כפי שמחפשים ביצים מקושטות בחג הפסחא. דידי חנוך, בהברקה נפלאה בעיניי, תרגם את Easter egg כ"אפיקומן" – גם הוא משהו נחשק שמחפשים, וגם במקרה זה בעיקר ילדים.

על הספקטרום

מדוע בעצם "בלתי חוקי" מתחלף ב"בלי חופה וקידושין", ביצי פסחא באפיקומן, ארקנסטון באבן חושן (ובדוגמה מסדרת טלוויזיה המופיעה בספרי, גירושין ב"גט")? המטרה העיקרית היא כנראה להציג לקוראות ולקוראים מושגים ורעיונות מוכרים להם. אם הקוראים מעולם לא חיפשו ביצי פסחא אבל כן חיפשו אפיקומן, אם החושן של הכהן הגדול יצייר להם מיד תמונה של אבנים יקרות מרהיבות, אם חתונה היא בעיניהם טקס שמתרחש מתחת לחופה והחתן מקדש בו את הכלה – הרי שהמילים והמונחים האלה יסייעו למתרגם או למתרגמת להבהיר לקוראים במה מדובר ולצייר בעיני רוחם את התמונה הרלוונטית.

מה דעתנו על "תרגומים מגיירים"? כמו בדרך כלל בתרגום, בעריכה ובחיים בכלל, זוהי בעיניי שאלה של הקשר ושיקול דעת. אך ראוי לזכור, כי הדוגמאות שראינו כאן הן רק חלק מספקטרום רחב יותר של "גיור טקסטים": חזיר, למשל, הוא נקודה רגישה לקוראים רבים ולכן רגיש גם מסחרית. Das Schwein beim Friseur, "החזיר אצל הספר", אוסף סיפורים של אריך קסטנר (1963), הפך בתרגומו של יעקב עדיני (1964) ל"התַיִש אצל הספר". בדומה לכך, תכנים נוצריים הועלמו בתרגום של ספרים רבים אחרים, מ"בן חור" ועד "מרי פופינס".

ומן הצד השני של הספקטרום, גם מילים וצירופים שאינם מציינים טקסים דתיים ממש עדיין עשויים לשאת עמם מטען דתי מובהק. נסתכל למשל על La Storia, ספרה של הסופרת האיטלקייה אלזה מורנטה. La Storia  פירושו "סיפור" או "היסטוריה"; התרגום לעברית של עמנואל בארי נקרא "אלה תולדות" – תרגום הנושא עמו, בכוונה כמובן, את מלוא מטענו התנ"כי של הצירוף הזה: "אֵלֶּה תוֹלְדוֹת הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ בְּהִבָּרְאָם" (בראשית ב ד), "וְאֵלֶּה תּוֹלְדֹת יִצְחָק בֶּן אַבְרָהָם, אַבְרָהָם הוֹלִיד אֶת יִצְחָק" (בראשית כה יט) וכן הלאה.

גם ספרה של איין ראנד הנקרא באנגלית Fountainhead נקרא בעברית בשם בעל משמעות רבה במקורות היהודיים: "כמעיין המתגבר". השם הזה, שניתן לתרגומו של דניאל אהליאב בהוצאת ש' פרידמן (1954), מופיע בציטוט הידוע מהתלמוד הבבלי: "חֲמִשָּׁה תַלְמִידִים הָיוּ לוֹ לְרַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי […]

רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן הוֹרְקְנוֹס בּוֹר סוּד שֶׁאֵינוֹ מְאַבֵּד טִפָּה

רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן חֲנַנְיָה אַשְׁרֵי יוֹלַדְתּוֹ

רַבִּי יוֹסֵי הַכֹּהֵן חָסִיד

רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן נְתַנְאֵל יְרֵא חֵטְא

וְרַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲרָךְ מַעְיָן הַמִּתְגַּבֵּר" – כלומר, לפי פרשנויות שונות, מחדֵש בפירוש התורה או מעניק מחוכמתו ומידיעותיו גם לסביבתו (הצירוף "כמעיין המתגבר", עם הכ"ף שבתחילתו, מופיע גם במקום נוסף ופחות ידוע בתלמוד הבבלי).

נוסיף שאיין ראנד אמנם הייתה יהודייה, אך הרמז לתלמוד נמצא רק בתרגום, כלומר המילה fountainhead איננה (ככל שמצאתי) תרגום מקובל ל"מעיין המתגבר".

ואם נימנע גם מטקסים יהודיים מובהקים שאינם נמצאים במקור וגם ממטבעות לשון מזוהות מאוד מהמקורות? ובכן, אפילו מילים יחידות הן בסופו של דבר ובראש ובראשונה חלק ממרקם שהשפה העברית והתרבות היהודית הן חלק ממנו; אפילו מילה כמו "מזלג", שאין יומיומית ופשוטה ממנה, מציינת במקור המקראי את אחד מכלי המשכן והמקדש: "וְהִכָּה בַכִּיּוֹר אוֹ בַדּוּד אוֹ בַקַּלַּחַת אוֹ בַפָּרוּר, כֹּל אֲשֶׁר יַעֲלֶה הַמַּזְלֵג יִקַּח הַכֹּהֵן" (שמואל א ב יד).

עצם פעולת התרגום ממירה את היצירה משפה אחת, הקשורה לתרבות או לתרבויות מסוימות ונושאת עמה מטענים היסטוריים מסוימים ואסוציאציות מסוימות, לשפה אחרת, במקרה זה עברית, שהמטען התרבותי וההיסטורי שלה שונה. בין שהתרגום מוסיף ליצירה חופות וקידושין ובין שמופיע בו מזלג תמים, הקוראים נדרשים בהכרח ל"השעיית ספק" מסוימת – נכונות להאמין שמג מרץ', ההוביט או אידה ואוּזֶפֶּה מדברים אלינו עברית.

•

תודה רבה לכל מי שהצטרפו לדיון בפייסבוק ותרמו דוגמאות נהדרות, ובפרט לתמי ניניו, לאריק שגב, למאיר עוזיאל, ליעל אכמון, לענבל שגיב-נקדימון, לאיתי נבו ולחמוטל ילין.