השפה של אחד במאי

לרגל אחד במאי, יום העובדים הבינלאומי, הקדשתי את פינתי ב"מה שכרוך" (כאן, דקה 32:33) לשפה שמשקפת ערכים סוציאליסטיים בשני מקומות – בספר האהוב עליי מאוד ובדוגמה היסטורית מהחיים עצמם.

בטרם ניגש לסוגיות הלשוניות והספרותיות שלכבודן התכנסנו, נזכיר שאחד במאי נקבע כיום העובדים הבינלאומי כבר במאה ה-19, וליתר דיוק בשנת 1889, בעקבות מאבק למען זכויות עובדים בארצות הברית. המאבק התמקד בהגבלת אורך יום העבודה לשמונה שעות, והגיע לשיאו בהפגנות בהיימרקט בשיקגו בראשית מאי 1886, שבהן נהרגו ונפצעו גם מפגינים וגם שוטרים.

ללא מילים ל"לקנות", "להמר" או "דוקטור"

הצד הספרותי שלנו הוא The Dispossessed, ספרה הנפלא של הסופרת האמריקאית אורסולה לה גווין, שראה אור בשנת 1974. הספר תורגם לעברית פעמיים, בשם "המנושל" בתרגום תמר עמית ובשם "בידיים ריקות" בתרגום עמנואל לוטם, וכבר שוחחנו עליו בקצרה כאן, בפינה ובפוסט שעסקו בדמויות ובחברות ספרותיות הנמנעות מהשימוש במילה "אני", או במקרה של "המנושל" – במילה "שלי".

לה גווין מתארת בספרה חברה דמיונית קומוניסטית; אך לא מדינה טוטליטרית, כמו ברית-המועצות לשעבר, אלא חברה אנרכיסטית, כלומר חברה ללא מדינה על כל מוסדותיה: ממשלה, חוקים, בתי משפט ובתי כלא. כדי להתנער לגמרי מן העולם הישן והרכושני, החברה החדשה הזאת הוקמה בכוכב לכת אחר ומדברים בה שפה שהומצאה באופן מלאכותי, ואשר מאפייניה נועדו לשקף ולחזק את הערכים והתפיסות של החברה.

המאפיין הבולט ביותר של השפה הזאת הוא שכמעט לא נעשה בה שימוש במילה "שלי" (או "שלך", "שלהם" וכן הלאה). כך לא נאמר למשל "הבגדים שלי" אלא "הבגדים שאני לובשת", לא "אמא שלי" אלא "האֵם", לא "החדר שלי" אלא "החדר שאני גרה בו", ואפילו לא "היד שלי כואבת", אלא "כואבת לי היד" (במקור: the hand hurts me, מבנה שאינו טבעי באנגלית כמו בעברית. ומוסיפה בעקבות הצעתו של איליה קמינסקי למטה – כדאי יותר לתרגם זאת "היד מכאיבה לי", נוסח המשמר את המבנה המפתיע של המקור). אך יש לה גם מאפיינים אחרים שנועדו להתאים אותה לערכי החברה שבה היא מדוברת. למשל, אין בה מילים למושגים שאינם קיימים בחברה זו, כגון "לקנות", "להמר", "יקר", "זול" או "כלא". החברה שלה גווין מתארת בספר היא גם חילונית מאוד, ועל כן אין בשפתה מושגים דתיים כגון "אלוהים" ו"גיהינום".

בחברה האוטופית של לה גווין, השאיפה היא שכל אדם ימצא עבודה שייהנה ממנה ותביא תועלת לחברה כולה; לפיכך אותה מילה מציינת גם עבודה וגם משחק, ולעומת זאת יש מילה נפרדת לעבודה שחורה, משעממת (שבה מתחלקים ועושים אותה בתורנות). החברה היא שוויונית וחסרת היררכיה, ועל כן אין בה פניות נימוס ותוארי כבוד כגון "גברת", "מר" או "דוקטור"; אנשים פונים זה לזה בשמם – שם אחד לכל אדם, ללא שמות משפחה – או במילה "אָמָאר", שפירושה "אח" או "אחות". במקום שאנחנו נאמר "גבוה" במשמעות של "טוב" או "חשוב", כגון "מטרות נעלות" – בחירה המשקפת חשיבה וארגון חברתי היררכיים – דוברי שפה זו יאמרו "מרכזי". בהיעדר דת ומערכת משפט, לא קיימים המונחים "בעל" ו"אשה" במובן "רעיה"; תחת זאת קיים המונח "פרטנר", בן זוג או בת זוג. ואדם המרוכז בעצמו על חשבון אחרים, ואיננו מתחשב ומתחלק, הוא egoizer, "מתעַצְמֵן" בתרגום תמר עמית.

הרומן הזה של לה גווין, שבו מייסדיה של חברה חדשה יצרו שפה חדשה ההולמת את הערכים שלה, מבטא את התפיסה שלפיה השפה לא רק מבטאת את השקפותינו אלא גם מעצבת ומגבילה אותן במידה זו או אחרת. תפיסה זו נקראת היפותזת ספיר-ווֹרף.

כל חרק לפי יכולתו, כל חרק לפי צרכיו

בדוגמה מציאותית להשתקפויות של ערכים סוציאליסטיים בשפה נתקלתי בעבודת התיזה שלי, שנעשתה בהנחיית פרופ' משה צוקרמן ופרופ' יובל דרור מאוניברסיטת תל אביב. המחקר שערכתי בדק שאלה כללית יותר: כיצד תפיסת עולם חברתית עשויה להתבטא בכתיבה על נושאים מדעיים, שלכאורה אין להם הקשר חברתי מובהק או הקשר חברתי בכלל. לשם כך בחרתי מקרה בוחן מסוים – עבודות בתחום הביולוגיה של תלמידי מוסדות חינוך של הקיבוץ הארצי של השומר הצעיר בשנות ה-30 עד ה-50, ובדקתי אם תפיסת העולם המרקסיסטית-סוציאליסטית של תנועת השומר הצעיר מתבטאת בעבודות אלו, ואם כן, כיצד. הלימודים במוסדות חינוך אלו באותה תקופה נעשו ב"שיטת הנושאים", שנשארה רלוונטית עד היום ומרכזת את הלימודים של כמה מקצועות – כגון ביולוגיה, ספרות והיסטוריה – סביב נושא מרכזי מסוים.

עבודות התלמידים שקראתי במסגרת המחקר היו מרשימות ברמתן, בהעמקתן ובדיונים היפים שמצאתי בהן. אחד ההיבטים המרתקים שלהן היה הפן הלשוני – פה ושם, מצאתי כי ביטויים ותבניות לשון מתחום השיח הסוציאליסטי או המרקסיסטי הופיעו בעבודות גם כאשר התלמידים כתבו על נושאים בביולוגיה.

אחד התלמידים כתב, למשל, כי "במעמדות שאצל החרקים כל אחד עובד לפי יכולתו, וכל אחד מקבל לפי צרכיו" – בפרפראזה על הביטוי הידוע שטבע קרל מרקס בחיבור "ביקורת מצע גותהא".

בעבודה אחרת, בדיון פילוסופי בשאלה של ויטליזם לעומת מכניזם, כתב אחד התלמידים: "דברי ימי הביולוגיה אינם אלא קורות ההתקוממות של 'כוח החיים' מפני אי ההכרה". בלי להתייחס כאן לסוגיה הפילוסופית המסוימת, בולטת הפרפראזה על המשפט המפורסם מתוך המניפסט הקומוניסטי של מרקס ואנגלס – "דברי ימיה של כל חברה עד כה הם דברי ימיה של מלחמת המעמדות" (וההמשך הוא: "בן-חורין ועבד, פאטריצי ופלבאי, בארון וצמית, אומן ושוליה, בקיצור מדכאים ומדוכאים ניצבו זה מול זה בניגוד מתמיד, ניהלו מאבק בלתי פוסק…").

במקרים אחרים השתמשו התלמידים בביטויים שמקורם אינו דווקא בז'רגון המרקסיסטי, אלא בהשקפת עולם חברתית במובן רחב יותר. המשפט שלהלן, למשל, לקוח מתוך תיאור של חלוקת התא: "הכרומוסומות אינן שוות בגדלן ובצורתן, לכן לשם חלוקה צודקת עליהן להחצות". בעבודה אחרת נכתב, במהלך תיאור של מיוזה: "כך מקבלים 4 תאים חדשים שכל אחד מכיל 4 כרומוזומים. התחלקות אחרונה זו מבטיחה את הירושה הצודקת".

החיקוי הסגנוני של אמרות ידועות מתוך כתבי מרקס ואנגלס, ותיאור חלוקת התא במונחים של צדק חלוקתי, מעידים כי מרקסיזם ומחשבה חברתית שמאלית היו חלק מעולמם האינטלקטואלי של הכותבים והכותבות הצעירים, שממנו שאבו ביטויים ותבניות לשון בבואם לבטא את מחשבותיהם.

ראינו כאן אם כן דוגמה ספרותית ודוגמה מן החיים עצמם לביטוי בשפה של ערכים בכלל, ותפיסות עולם סוציאליסטיות בפרט.

•

עבודת המחקר נעשתה בארכיון המוסד החינוכי של קיבוץ משמר העמק וכן בארכיוני מזרע, מרחביה וגבעת חביבה.

הפוסט מוקדש לזכרו של אילן גילאון, אדם חם לב שהקדיש את חייו לעשייה חברתית, איש מפ"ם ומרצ, שהלך לעולמו היום.