כשנשים שותקות על פי חוק

חיבור לשוני מצמרר משהו בין החיים לספרות – חבָרוֹת שבהן נשים, אמיתיות וספרותיות, נדרשות לשתוק: זה היה היום הנושא של פינתי "מוציאה לשון" בתוכנית הרדיו "מה שכרוך" (להאזנה: כאן, דקה 23:40).

הצד הספרותי של החיבור הזה הוא הספר Vox, "קול", של כריסטינה דאלצ'ר (2018; הספר ראה אור בעברית בהוצאת דני ספרים). זהו רומן דיסטופי שבו השלטונות בארצות הברית מגבילים נשים וילדות ל-100 מילים ביום. האיסור נאכף בעזרת מתקן ממוחשב המוצמד לזרועה של כל אשה וילדה, סופר את המילים שהיא אומרת ומעביר בה מכת חשמל קשה אם היא עוברת את המכסה.

בצורה מרתקת, בעולם של הספר, כמעט כל שאר הדברים נובעים מזה: בלי לדבר ולשוחח אי-אפשר ללמוד, לא בבית ספר ולא באוניברסיטה; אשה שאינה יכולה לדבר, שאינה יכולה לתקשר, אינה יכולה להיות מגישה בתוכנית רדיו, רופאה, מדענית, מנהלת, ובכלל לעבוד, אלא בסוגים מסוימים של עבודות פיזיות; ואם היא אינה יכולה לעבוד ולהרוויח, אז רק הגיוני שלא יכול להיות לה כסף משלה.

במישור החברתי והמשפחתי, אשה שאינה יכולה לדבר אינה יכולה להיות פעילה פוליטית, אבל גם לא לדבר עם חברות או חברים או עם ילדיה או עם בן זוגה. היא אֵם שאינה יכולה לעזור בשיעורים, לדבר על מה היה היום בבית הספר, לנזוף, לחנך, לספר סיפור לפני השינה – במובן הכי מילולי, אין לה מילה בשום עניין, קולה אינו נשמע.

רבים מהדברים שדאלצ'ר מתארת בחברה הדיסטופית הזאת – כמו העובדה שלנשים אין זכות הצבעה או זכות להחזיק רכוש והוצאתן משוק העבודה – מוכרים לנו ממקומות שונים בעולם בעבר ובהווה. אבל העובדה הדי מדהימה – ודאלצ'ר, שהיא לא רק סופרת אלא גם ואולי קודם כל בלשנית, כמובן ידעה את זה – היא שיש חברות שבהן אכן נאסר על נשים פיזית לדבר. אמנם, בחברות אלה הדיבור אינו נאסר על נשים באופן כללי, אלא על נשים במצב משפחתי מסוים: אלמנות בכמה קבוצות של התושבים המקוריים של אוסטרליה (האבוריג'ינים), בעיקר בדרום היבשת. כחלק מן האבל, האלמנות – וכן נשים שגבר אחר מבני משפחתן הקרובה נפטר – נדרשות לשתוק למשך תקופה של כמה חודשים ואף שנה. התוצאה היא שפות סימנים משוכללות ומפורטות, שבעזרתן האלמנות מצליחות לעקוף את האיסור ולתקשר בתקופה שבה אסור להן לדבר בקולן. מבין שפות הסימנים האלה, הגדולה ביותר היא כנראה שפת הסימנים של שבט הוורלפירי, שבה כ-1,500 סימנים.

ומלבד זאת, אנחנו מבקשים שתשתוקנה

מדוע מנהג האבל הזה חל דווקא על נשים, ובפרט אלמנות? מנהגים הפוגעים באלמנות קיימים בחברות, בעיקר מסורתיות, ברחבי העולם, והם מפָּנֶיה הלא-מלבבים של הפטריארכיה. מעמדה החברתי של האלמנה נמוך ופגיע משום שהיא אשה בלי גבר, משום שיש מה לקחת ממנה – רכוש, ילדים – ומשום שבהיעדר בן הזוג, היא עלולה להפוך לנטל כלכלי על המשפחה. בחברות שונות, יש שהאלמנה נדרשת להינשא מחדש לפי הנחיות המשפחה, או שדווקא נאסר עליה להינשא מחדש; יש שהיא אינה יורשת את רכוש הבעל, או לא את כולו; ואחת הדוגמאות הקיצוניות ביותר היא הסאטי, המנהג ההינדי של שריפת האלמנות יחד עם גופות בעליהן, שהתקיים לעתים אפילו במאה ה-20.

טאבו הדיבור החל על אלמנות משתלב היטב בין כלל הדוגמאות האלה: הדרישה שהאלמנות ישתקו מונעת אותן מלעמוד על שלהן ומרחיקה אותן מהחברה, לפעמים פיזית – בשבט הוורלפירי, האלמנות חיות במקרים רבים בנפרד ממשפחותיהן, עם אלמנות אחרות או עם רווקות צעירות. בקבוצה זו, הנשים משוחחות ביניהן בשפת הסימנים.

דאלצ'ר, בספרה "קול", הביאה בחשבון את האפשרות של סימני ידיים מאולתרים או של שפת סימנים ממש, ובחברה שהיא מתארת, האוסרת על נשים לדבר, אסורים עליהן גם סימני ידיים מכל סוג (וכן קריאה וכתיבה).

אם כבר, אז כבר: לא רק אלמנות

בלשנים שחקרו את שפות הסימנים האלה הבחינו כי הן משמשות במידה מסוימת גם גברים וגם בהקשרים חברתיים אחרים, הן של טאבו (כגון איסור על דיבור בקול בזמן טקסי חניכה) והן בהקשרים שאינם קשורים לטאבו, למשל לצורך שיחה ממרחק גדול, שיחה פרטית בציבור או תקשורת דוממת בזמן ציד, כדי לא להבריח את הטרף.

שפות סימנים אלה אינן קשורות לחירשות, אלא התפתחו לצרכים ספציפיים בקרב אנשים השומעים ומדברים. פרופ' אדם קנדון מאוניברסיטת קיימברידג', מחשובי החוקרים בתחום, מכנה אותן בשם "שפות סימנים חלופיות", להבדיל מ"שפות סימנים ראשוניות", שהתפתחו בקהילות של אנשים חירשים. שפות סימנים חלופיות אלה דומות לשפות הקוליות המקומיות בתחביר, במורפולוגיה ובלקסיקון שלהן – לעומת שפות הסימנים של חירשים, שהן שפות נפרדות העומדות בפני עצמן (למשל: בשפת הסימנים החלופית של שבט הוורלפירי, המילה שפירושה "שמש" היא wanta והמילה שפירושה "נמלה אדומה" היא wantawanta. בדומה לכך, הסימן שפירושו "נמלה אדומה" מורכב משתי חזרות על הסימן שפירושו "שמש").

קנדון מציין ששפות סימנים חלופיות כאלה קיימות גם בחברות אחרות ברחבי העולם, ובהן חברות ציידים-לקטים בדרום יבשת אפריקה, וכן במסדרים דתיים מסוימים באירופה, שאסרו על חבריהם את הדיבור לצורכי יומיום ושפות סימנים התפתחו בהם כדי למלא את החסר.

כמו במקרים רבים אחרים, גם בדוגמה של Vox ("קול"), המציאות עולה על הדמיון. ודאי היו אנשים שקראו את הספר ואמרו לעצמם "לאסור על נשים לדבר, אוקיי, היא הגזימה" – והנה, דאלצ'ר שאבה את ההשראה לרומן המבהיל שלה ממציאות שאכן הייתה, לפחות בעבר, חלק מחוויית החיים של נשים.

•

על כמה דוגמאות מעניינות לקשר בין שפה לחברה וליחסים החברתיים, ובפרט למקומן של נשים בחברה, כתבתי גם בספרי מוציאה לשון.

תודה למתרגמת יעל אכמון על התובנה המועילה במהלך הכנת הפוסט.