סכנה, אי-הבנה! – על אי-הבנות מילוליות בספרות

החיים בכלל והספרות בפרט שופעים אי-הבנות מכל סוג. סוג מעניין במיוחד הוא אי-הבנות מילוליות, כלומר אי-הבנות הנובעות מפענוח שונה של מסר מילולי. כאשר אי-הבנות כאלו קורות לנו בחיים עצמם, לרוב איננו נהנים מהן; בספרים, לעומת זאת, הן עשויות לשרת את היצירה בדרכים שונות – אם בזכות האפקט הקומי ואם מסיבות אחרות.

בפינתי "מוציאה לשון" בתוכנית הרדיו "מה שכרוך" עם יובל אביבי ומיה סלע דיברנו היום על אי-הבנות כאלה בכמה יצירות ספרות. את הפינה ואת תובנותיהם של מיה ויובל אפשר לשמוע כאן (דקה 29:29), וכרגיל כדאי לשמוע את התוכנית המעולה כולה.

"למה לך כל המחנה הזה, בלא עין-הרע?"

נתחיל בשתי סיטואציות דומות בצורה מפתיעה, אחת מ"טוביה החולב" של שלום עליכם שלנו והאחרת מ"הקמצן" של מולייר.

נפתח בטוביה, כידוע יהודי עני שהתברך בשבע בנות. הקצב האמיד והאלמן לייזר וולף רוצה לשאת לאשה את בתו הבכורה של טוביה, אבל טוביה סבור בטעות שהוא מעוניין לקנות ממנו אחת מפרותיו. מכיוון שגם הבת וגם הפרה הן "היא", ומכיוון שלטוביה יש כמה בנות וגם כמה פרות, אי-ההבנה נמשכת לאורך חלק ניכר מהשיחה (הציטוט בתרגום יצחק דב ברקוביץ'):

"טוביה, כּך הוּא: זה כּבר, הוּא אוֹמר, רוֹצה הייתי להשמיעךָ על ענין זה, וכמה פּעמים ציויתי את בּתּךָ הבּתוּלה וביקשתּי ממנה למסוֹר לך דבר מפּי … שבּימים האחרוֹנים נתתּי עֵיני…" "יוֹדע אני, אני אוֹמר, שבּימים האחרוֹנים נתתּ עֵינךָ, אבל לשוא טרחָתךָ שאַתּה טוֹרח, רב ליזר־ווֹלף, והיא לא תצלח. העֵסק הזה, אני אוֹמר, לא יקוּם ולא יִהיֶה" …

“מפּני מה?” הוּא אומר וּמציץ בּי כּנבהל.

“עד כּאן, אני אוֹמר … גדוֹלה הרחמנוּת, אני אוֹמר, צער בּעלי־חיים”.

“ראוּ־נא את האיש הזה ואת שׂיחוֹ! – אוֹמר לי ליזר־ווֹלף בּבת־צחוֹק רכּה מחמאָה. … כּסבוּר אָדם, שיחידה היא לוֹ ואֵין בּלתּה. כּמדוּמה לי, הוּא אוֹמר, שיש לך רב, רב טוביה. לָמה לךָ כּל המַחנה הזה, בּלא עין־הרע?” “תּעמוֹדנה אֶצלי לאוֹרךְ ימים, אני אוֹמר, מי שמקנא בּי ועֵינוֹ צרה בּשלי, אַל יִראֶה טוֹב בּשלוֹ". "חַס ושלוֹם, הוּא אוֹמר, מה ענין קנאָה לכאן? אַדרבּה, הוּא אוֹמר, יהי לךָ אשר לךְ, רב טוביה. ורק מכּיון שכּוּלן יפות אֶצלךָ ונחמדוֹת למַראֶה, לפיכך חָשקה נפשי, רב טוֹביה" …

שיח החירשים הזה נמשך עוד זמן-מה עד שמתברר לשניים שה"הן" שטוביה מוכן שתעמודנה אצלו לאורך ימים הן הפרות, ואילו ה"מחנה" שלדעת לייזר וולף כולן בו "יפות ונחמדות למראה" הן שבע הבנות. אחרי שהאב והחתן הפוטנציאלי מבהירים את אי-ההבנה הזאת ומתכננים את החתונה, מתגלה שלבת צייטל דווקא יש תוכניות משלה – אבל את המשך הסיפור נשאיר לשלום עליכם.

סיטואציה דומה להפתיע אנו מוצאים ביצירה שנכתבה יותר ממאתיים שנה קודם לכן – המחזה "הקמצן" של מולייר (1668). גם פה יש שיחה בין אב לבין מחזר המנסה לבקש את ידה של בתו, וגם פה האב סבור שמדובר במשהו אחר – הפעם לא פרה אלא קופה מלאה כסף שנעלמה באופן חשוד (הציטוט מתוך תרגום נתן אלתרמן):

הרפגון: עָלַי לְקַבֵּל חֶמְדָּה גְּנוּזָה שֶׁלִּי בַּחֲזָרָה וְאַתָּה חַיָּב לְגַלּוֹת לִי, הֵיכָן הֶחְבֵּאתָ אוֹתָהּ?

ולר: אֲנִי? אֲנִי לֹא הֶחְבֵּאתִי אוֹתָהּ. הִיא עוֹדֶנָּה אֶצְלְךָ.

הרפגון: (לְעַצְמוֹ) הָהּ, קֻפָּתִי הַיְּקָרָה! (בְּקוֹל) הִיא לֹא יָצְאָה מִבֵּיתִי?

ולר: לֹא, אֲדוֹנִי.

הרפגון: הָא, אֱמֹר לִי בְּבַקָּשָׁה מִמְּךָ: לֹא נָגַעְתָּ בָּהּ?

ולר: לִנְגֹּעַ בָּהּ? עָוֶל אַתָּה עוֹשֶׂה גַּם לִי וְגַם לָהּ. לִבִּי לוֹהֵט אֵלֶיהָ בְּשַׁלְהֶבֶתְיָה טְהוֹרָה וְנֶאֱצֶלֶת.

בשתי הדוגמאות האלה, אי-ההבנה נובעת מכך ששני המשתתפים בשיחה אומרים "היא" או "הן", אך כל אחד מהם משתמש בכינוי הגוף הזה כדי לציין דבר-מה אחר.

"דַבֵּר" או "אֱמֹר"?

ב"שידוך הולם" של ויקרם סת, בפגישה בין לָאטָה לבין הַארֵש, שמחזר אחריה, לאטה אומרת להארש בנימה משועשעת don't be mean, כשכוונתה היא "אל תהיה רשע". הארש נפגע מאוד, משום שהוא מפרש את המילה mean כ"קמצן וגס רוח" – גם אלה אכן משמעויות אפשריות של המילה – והיחסים בין השניים עולים על שרטון. כאן לפנינו סוג אחר של אי-הבנה מילולית: לא זיהוי של ה"היא" או ה"הן" שעל הפרק, אלא הבנה איזו מהמשמעויות של מילה היא הרלוונטית לשיחה. יתרה מזו: אי-ההבנה נובעת מהבדלים ברקע החברתי ובסגנון הדיבור של לאטה והארש, וכאשר לאטה מבינה מה קרה, היא אומרת לאמהּ "אבל אם אנחנו אפילו לא מבינים זה את זה כשאנחנו מדברים, איזה עתיד יש לנו יחד?".

דוגמה דומה מבחינה לשונית אנו מוצאים ב"שר הטבעות" של טולקין, כאשר ההוביטים, הקוסם ושאר החבורה עומדים מול שער סגור ועליו כתוב משפט בשפת האלפים, שהקוסם מתרגם אותו תחילה כ"דַבֵּר, ידיד, והיכנס", כלומר – כך הוא מבין זאת – "אם אתה מן הצד שלנו, אמור את הססמה". רק לאחר עיכוב ממושך וסכנה ניכרת, החבורה מבינה שהתרגום הנכון הוא לא "דַבֵּר, ידיד" אלא "אמור ידיד" – צריך פשוט לומר את המילה "ידיד" בשפת האלפים (mellon) והשער ייפתח. כלומר כאן לפנינו גם שאלה של בחירת המשמעות הרלוונטית של מילה, כמו בדוגמה של mean אצל ויקרם סת, וגם דוגמה לתרגום שגוי שבמקרה זה כמעט הביא לטריפת כל החבורה על ידי מפלצת.

ביטויים מסוכנים

ולבסוף, סוג משעשע של אי-הבנה בשיחה הוא פירוש מילולי מדי של ביטוי. בספר הילדים "ארוחת מלכים" של ציפור פרומקין, המכשפה הצעירה בִּישְמָה מקבלת משימה – להכין "ארוחת מלכים", כלומר ארוחה מעולה הראויה לעלות על שולחנם של מלכים, אך מפרשת את הביטוי דווקא כארוחה העשויה ממלכים (בדומה לבדיחה הידועה על שמן זית ושמן תינוקות). לפיכך היא חוטפת כמה מלכים ומנסה לבשל אותם.

ובספרו של טרי פראצ'ט "Guards! Guards!", מפקד המשמר מורה לאחד השומרים לאסור עבריין במילים "throw the book at him", ביטוי שפירושו לגזור את העונש החמור ביותר. השומר, שמחזיק בידו ספר, מפרש את הביטוי מילולית וזורק את הספר על העבריין, וכך מפיל אותו לתהום ואכן נותן לו את העונש הכבד ביותר האפשרי.

•

תודות לכל מי שסייעו והציעו דוגמאות בדיונים בפייסבוק, ובייחוד לאביעד שטיר, לי עברון, מרים אורן, דורית בריל-פולק, שלום פוקס, עדית שורר-הראל, גלי צימרמן ויובל כפיר.