מסע לקרתגו

הספר שבתמונה הוא "קרתגו", ספרו החדש של ידידי ועמיתי זהר כוכבי, שראה אור בהוצאת "עולם חדש". הספר מורכב מקטעים קצרים, מחרוזת הרהורים על מערכת יחסים של עשרים שנה עם נפש אהובה, וליתר דיוק חתול אהוב בשם קאטו הזקן. המחבר עצמו הספיק להתבגר במהלך השנים האלה, לנדוד בין מקומות בעולם ולהוסיף לחייו בת זוג, עיסוקים וחתולים אחרים, הנזכרים בספר רק במרומז, ככל שהדבר נדרש כדי לספר על הקשר הנמצא בלב הספר.

"קרתגו" מספר לנו על חברות בין אדם לחתול, ובגלל מהלך החיים המהיר יותר של חתולים – על קשר שנמשך, מאחד מצדדיו, חיים שלמים, מינקות דרך בגרות והזדקנות ועד מוות. אך כדרכם של ספרים טובים, ככל שהספר אישי יותר, כך הוא אנושי ואוניברסלי יותר. כאשר המחבר נזכר לפתע בפרט ששכח על קאטו הגור, הקוראים או הקוראת עשויים להיזכר בחדוות ההיזכרות הצלולה שלהם-עצמם ברגע מן העבר:

"נזכרתי, נזכרתי, אני מתלהב; נזכרתי איך היית קופץ. איך יכולתי לשכוח? לא שכחתי, אני אומר לעצמי, רק לא נזכרתי (אני ממשיך להתלהב). יכולת לנתר גבוה ולנחות כאתלט, אם כי בכבדות מסוימת … זורם דרכי גל של התרגשות, כמו השמחה באתר חפירות ארכיאולוגי שלאחר חיפושים רבים נמצאה בו גלוסקמה, שלמה, שנחשבה אבודה".

או:

"אני נוסע לעבודה כל בוקר וחושב על חתול מת. ואני גם מדבר. אני אומר לעצמי, אין בי מבוכה מהדבר הזה. אבל מיד מנסה לדמיין סיטואציה שבה זה דבר שצריך להסביר אותו, ואולי להצדיקו."

בעודי קוראת את "קרתגו", ומניחה קרעי נייר בין דפיו כדי לחזור למקומות שמצאו חן בעיניי במיוחד, הבנתי שרבים מהמקומות האלה הם דימויים – דימויים ציוריים, רעננים ושקופים מאוד, כמו בקטע המצוטט למעלה, המספר על חדוות ההיזכרות: "כמו השמחה באתר חפירות ארכיאולוגי שלאחר חיפושים רבים נמצאה בו גלוסקמה, שלמה, שנחשבה אבודה". הדימוי הזה אינו מטבע ותיק בארנק השפה או הספרות, אלא חדש ורענן. דימוי שבלשונו של הסופר ההולנדי אדוארד דַאוֶוס דֶקֶר, אינו קלישאה שגורה אלא "שירת-הנפש, המציגה תמונות במקום טיעון ואינה יכולה לדבר אחרת".

הכתיבה ב"קרתגו" אינה נוטה להשתמש בתבניות מוכנות – לא רגשיות, לא סיפוריות ולא לשוניות. כוכבי כותב בקול משלו; וכפי שאינו גולש לנוסחים מוכנים בכתיבת הספר בכלל, כך גם הדימויים שלו הם אישיים ונובעים ישירות מן החוויות שהוא מתאר. "נחלט בי רוגע של התמסרות", הוא כותב באחד המקומות בספר, דימוי שידבר אל ליבו של כל אוהב תה. וגם: "אני דרוך מאוד לקראת זיכרונות. והם נצברים בי לאיטם, כמו כפות תמר שקמלו ונצמדו לגזע העץ, הפוכות, זו לצד זו."

•

הציטוט של אדוארד דאווס דקר בעניין הדימויים לקוח מתוך ספרו "מאקס האוולאר", בתרגום רן הכהן בהוצאת הקיבוץ המאוחד / ספרי סימן קריאה.