שושנה ובת שחף: על מינים דקדוקיים ביצירות ספרות

• 

אתמול שוחחתי עם מיה סלע ויובל אביבי בפינתי החדשה על לשון בספרות בתוכנית הרדיו "מה שכרוך". דיברנו על יצירות ספרות שיש בהן משמעות למין הדקדוקי של משהו, וספציפית – למין זכר או נקבה דקדוקיים. את התוכנית תוכלו לשמוע כאן; הפינה שלי, "מוציאה לשון" (כשם הספר), מתחילה בדקה 42:55, אבל כמובן אפשר וכדאי לשמוע את כל התוכנית.

אז מהו מין דקדוקי, ואיזה תפקיד הוא יכול למלא ביצירה ספרותית?

בעברית, כידוע, לא רק "שחקן" ו"רופאה" הם זכר ונקבה, אלא גם "מזלג" ו"צלחת" – אף של"מזלג" ול"צלחת", בניגוד לבני אדם ולבעלי חיים, יש כמובן רק מין דקדוקי. בשפות שרובנו מכירים יש זכר ונקבה (כמו בעברית, בערבית, בצרפתית ובאיטלקית), ואולי גם ניוטר, כלומר ניטרלי, כמו בגרמנית (ומעניין לציין שבגרמנית "פרויליין", עלמה, שייכת דווקא לקבוצת הניוטר, כלומר גברת צעירה אינה "היא" אלא "זה"). אך יש גם שפות שיש בהן מינים דקדוקיים רבים ומפתיעים בהרבה: בפוּלָה, שמדוברת בניגריה ובסנגל, יש לא פחות מ-20 מינים, ובלוּגַנְדָה, שמדוברת באוגנדה, יש 10 מינים (או יותר, תלוי איך סופרים). לא ה-10 האלה ולא ה-20 האלה כוללים "זכר" או "נקבה", ו-10 המינים של לוגנדה כוללים בין השאר מינים נפרדים לאנשים, לשפות, לדברים ארוכים (בעיקר עצים), לבעלי חיים, לדברים קטנים, וכן מין שמציין נוזלים ודברים גדולים.

שפות ששמות העצם שבהן נחלקים למינים דקדוקיים – כמו עברית, גרמנית ולוגנדה – דורשות מהדוברים להתאים את צורתן של מילים אחרות, כמו שמות תואר, מילות יחס ופעלים, למין הדקדוקי של שם העצם שהן מתייחסות אליו. בעברית למשל אנחנו רואים "אותו" או "אותה"; בלוגנדה יש 10 מינים דקדוקיים שונים, שכל אחד מהם דורש התאם אחר.

היום, בכל אופן, נהיה פרובינציאלים ונעסוק ביצירות שיש בהן משמעות לכך שדברים מסוימים הם ממין זכר או נקבה. נתבונן בדוגמאות מיצירות בארבע שפות – צרפתית, רוסית, עברית ואיטלקית.

בעקבות פרחים ושחפים

ב"נסיך הקטן" של אנטואן דה סנט אכזיפרי, לנסיך הקטן יש סיפור אהבה לא פשוט עם, במקור, fleur (פרח) או rose (ורד). לא במקרה, גם fleur וגם rose, במשמעות הפרח ולא הצבע, הם ממין נקבה, ואכן הפרח בספר הוא elle, כלומר בצרפתית "היא", ואפילו אשה די סטריאוטיפית – גנדרנית, דורשת תשומת לב, מרבה להתלונן, קצת תחמנית, ובזמן שהנסיך הקטן יוצא למסע לחפש את עצמו, היא נשארת בבית ("בִּמְקוֹם לִבְרֹחַ מִפָּנֶיהָ חַיָּב הָיִיתִי לְהָבִין לְלִבָּה וְלָחוּשׁ אֶת אַהֲבָתָה מִבַּעַד לְתַחְבּוּלוֹתֶיהָ הַתְּמִימוֹת… הֵן הַפְּרָחִים מְלֵאִים סְתִירוֹת וַהֲפַכְפָּכוּת כָּל כָּךְ! הָיִיתִי צָעִיר מִכְּדֵי לָדַעַת אֵיךְ לֶאֱהֹב אוֹתָה…").

אם נסתכל על התרגום לעברית, "פרח" ו"ורד" הם ממין זכר, אבל בתרגום הידוע של אריה לרנר מדובר על "שושנה" – לא השם הנכון בוטנית, אבל כן השם הפופולרי של הפרח הזה – ועל "ניצה" ("אָכֵן, גַּנְדְּרָנִית הָיְתָה נִצָּה זוֹ עַד מְאֹד!") – כלומר, המתרגם בחר במילים ממין נקבה כדי לשמור על זהותו הנשית של הפרח. גם בתרגומה של אילנה המרמן ל"נסיך הקטן" מדובר על "שושנה".

במחזה "השחף" של צ'כוב, אחד הגיבורים, קונסטנטין, הורג שחף כמחווה סמלית המבטאת את רגשותיו הסוערים. בהמשך המחזה אחת הדמויות, נינה, אומרת במונולוג מפורסם: "אני שחף … אתה זוכר שיָריתָ בשחף? אני הייתי מין שחף כזה … ואז הופיע גבר, שהבחין בי ומאחר שלא היה לו דבר טוב יותר לעשות הוא הרס אותי…". ברוסית "שחף", "צַ'ייקָה", היא מילה ממין נקבה, בדומה ל"יונה" ול"חסידה" בעברית, וכך נוצר זיהוי חזק בין נינה לציפור ושל שתיהן כקורבנות של גברים. ואכן, בתרגום אברהם שלונסקי השחף הוא "בת שחף".

בעברית התוודעתי לאחרונה לסיפור היפה "הפוך, לקחת" של רותם בָּרוכין, מתוך אסופת הסיפורים "היֹה יהיה 2012". זהו סיפור פנטסטי, כלומר מז'אנר הפנטזיה, שבמרכזו דמות של "שומר ערים" האחראי על "רוחות הערים" בישראל, ויש לו גם סיפור אהבה עם אחת מהן. וכך אנו פוגשים את רמת-השרון הבלונדינית, את ירושלים שלא סובלת את תל-אביב, את רמת-גן שרבה בלי הפסק עם גבעתיים וכן הלאה. מבחינה לשונית, הסיפור נשען על העובדה ש"עיר" בעברית, בניגוד למשל ל"מושב" או ל"קיבוץ", היא מילה ממין נקבה.

ובאיטלקית, שירלי פינצי-לב תרגמה את הרומן "שמונה הרים" מאת הסופר פאולו קונייטי. הספר מתרחש בצפון-מזרח איטליה, בהרי האלפים, ובסוף הספר אשתו של ברונו, אחד הגיבורים, עוזבת אותו כשהיא מבינה שההר הוא אהבתו האמיתית, והיא תישאר תמיד במקום השני.

באיטלקית – סיפרה לי שירלי פינצי-לב – יש שתי מילים נרדפות להר: monte (מוֹנְטֶה), מילה ממין זכר, ו-montagna (מוֹנְטַנְיָה), שהיא נקבה. קונייטי, לאורך הספר, בוחר באופן עקבי רק בצורת הנקבה, ותיאורי ההר יכולים לפיכך להיקרא גם כשיר אהבה של גבר לאשה. הבחירה הזאת מסמנת לנו את ההר כאהובה המתחרה על אהבתו של ברונו עם לארה, אשתו.

בעברית, כמובן, "הר" הוא זכר. בדוגמת "הנסיך הקטן", ראינו שהמתרגם אריה לרנר בחר ב"שושנה" וב"ניצה" במקום "פרח" ו"ורד", כדי לשמור על הזיהוי הנשי של הדמות. אך במקרה של "הר" האפשרויות מועטות יותר: המילה "גבעה", מן הסתם, אינה הולמת את האַלפִּים. פה ושם התאפשר לפינצי-לב להחליף את ה"הר" ב"פסגה", אך לרוב לא התאפשרה החלפה כזו. מכיוון ששמירה על "הר" כמילה ממין נקבה, בחירה שיש לה חשיבות רבה במקור, לא הייתה אפשרית בעברית – השתדלה המתרגמת לפצות על כך בדרך אחרת, ובחרה בתיאורי ההר במילים הקרובות לשדה הסמנטי של תשוקה ואהבה רומנטית.

דמויות נשים לעומת גברים, ומבט להאנשה

בעניין זה שאל יובל אביבי בתוכנית, ובצדק: ואם ההר הוא זכר, האם לא יעלה על הדעת שהגיבור מאוהב בו?

ובכן, יעלה על הדעת בהחלט, למה לא. עם זאת, במקרה של "שמונה הרים", ההר (montagna) הוא בפירוש "היא", כבחירה לשונית של המחבר, שעמדה לרשותו גם מילה ממין זכר (monte). לפיכך, אילו הדבר היה אפשרי, היה רצוי כמובן לשמור על הבחירה הזאת גם בתרגום.

מחשבה זו החזירה אותי להרהור אחר, שהעסיק אותי במהלך הכתיבה: פגשנו כאן שושנה-אשה, ושחף-אשה, וערים-נשים והר-אשה. היכן ההרים (או השחפים, או השושנים) הבנים? אולי נתקלנו כאן בנטייה לרומנטיזציה של נשים – פרחים ענוגים, שחפים ירויים, הרים מרהיבים ובאופן כללי, תופעות טבע – ובד בבד להצגת דמויות נשיות, אך לא גבריות, כמשהו שהוא יותר או פחות מבני אדם?

אמנם, סקרנו כאן רק ארבע דוגמאות, אבל גם דוגמאות אחרות שנתקלתי בהן ולא נכנסו לפינה ולפוסט היו ברובן דמויות נשיות. בשלב מסוים חשבתי על "הסַיִיף" של עגנון, בעיבוד הנפלא לקומיקס של שי צ'רקה בהוצאת שוקן. שבתי וקראתי בקפידה את הספר; "סַיִיף" היא כמובן מילה ממין זכר והסייף מדבר בלשון זכר, וצ'רקה אף צייר לו שפם נאה. יתרה מזו, המקורות שעגנון שאב מהם לסיפורו – שצ'רקה מתאר אותם באחרית הדבר המעולה שלו – מזכירים "חרב" ולא "סייף", כלומר עגנון בחר מפורשות להפוך את החרב (מילה ממין נקבה) לסייף (מילה ממין זכר). ובכל זאת, נראה לי שכאן נכון יותר לדבר על האנשה באופן כללי, מאשר על דמות גברית דווקא.

•

תודה רבה לכל מי שהשתתפו ותרמו דוגמאות בדיון בפייסבוק, ובייחוד לדפנה לוי, לתמי ניניו ולשירלי פינצי-לב.