דילוג לתוכן

שפה ישירה, שפה עקיפה: מתי נימוס עלול לפעול לרעתנו, ולמה?

ספטמבר 12, 2021

אתרע המזל והמשטרה לקחה אותך לחקירה, וכעת אומרים לך שזכותך לבקש עורך דין. האם תגובתך תהיה "כן, אני רוצה עורך דין ולא אדבר עד שהוא יגיע"? או שמא "אולי כדאי באמת", או "נראה לי שכן", או "תוכלו לארגן לי עורך דין?".

להבדל בין הנוסח הראשון לשלושת האחרים יש משמעות חשובה, הן מנקודת מבט בלשנית והן מבחינה חוקית; בארצות הברית, לפחות, משמעותו של ההבדל הזה עשויה להיות שנים רבות בכלא. מיד נראה מדוע, ואיך אותו הבדל יכול להשפיע עלינו גם אם איננו נמצאים בחקירת משטרה, אלא רק ביקשנו מהילד להכניס את הכלים למדיח.

נימוס לעומת בהירות

נימוסים הם השמן על גלגלי החברה – כן, אפילו החברה הישראלית. אמנם, לעיתים נוותר על הנימוס כדי להעביר מסר בבהירות מקסימלית:

"שריפה! צאו החוצה!"

אך ברוב המצבים בחיינו, נבחר בניסוחים שאינם כה תקיפים וישירים, אלא מנומסים ועקיפים יותר. למשל:

"קצת חם פה, נראה לי שיותר נעים בחוץ."

גם אם הניסוח העקיף גרם לכך שלא הבינו אותנו, לא נורא – נבחר ניסוח אחר וננסה שוב. אך יש מצבים שבהם הבחירה בין בהירות לנימוס היא בעייתית מאוד: כאשר חשוב מאוד לדבר בבירור, אך גם חשוב מאוד לשמור על נימוס. על מצב כזה – חקירת משטרה – כתבה המשפטנית פרופ' ג'נט איינסוורת במאמר משנת 1993, ובעקבותיה הבלשנית צ'י לו בטור שפורסם באתר ה-JSTOR Daily באפריל.

נימוס כחרב פיפיות

אחת הזכויות הבסיסיות של כל אדם הנאשם בעבירה פלילית בארצות הברית, על פי התיקון החמישי לחוקה, היא להימנע מלהפליל את עצמו. הכלי העיקרי המשמש כיום ליישום הזכות הזאת הוא "אזהרת מירנדה", שמקורה בפסק הדין "מירנדה נגד אריזונה" משנת 1966 והמוכרת לנו מסדרות ומסרטים אמריקניים. על פי פסק דין זה, שוטרים נדרשים ליידע נחקרים כי יש להם זכות לשמור על שתיקה ויש להם זכות שעורך דין יהיה נוכח בחקירתם. אם חשוד ביקש שעורך דין יהיה נוכח בחקירה, על השוטרים להפסיק את החקירה עד להגעתו. אם לא עשו כן, המשך החקירה איננו חוקי והדברים שנאמרו בה אינם נחשבים לראיה קבילה בבית משפט.

השאלה שאיינסוורת עוסקת בה היא: איך אנשים מרקע חברתי שונה מבטאים את רצונם בנוכחות עורך דין בחקירה, וכיצד המשטרה ורשויות החוק האמריקניות מפרשות את הדרכים השונות לבטא את הבקשה הזאת?

היתקלות עם המשטרה, ובפרט חקירה, אינה מצב חברתי נינוח; זוהי סיטואציה שעשויות להיות לה השלכות לא נעימות והעלולה אף להידרדר לאלימות, ואנשים מרבים להשתמש בה בסמנים לשוניים של נימוס, המבטאים כבוד, זהירות ומתינות. נמנה כאן כמה סממנים כאלה האופייניים לאנגלית (רובם, או דומים להם, קיימים גם בעברית):

• ביטויים מסייגים (lexical hedges), כגון "אולי" או "נראה לי ש…".

• שאלות אישור או שאלות טאג (tag questions), כלומר, באנגלית, שאלות קצרות המופיעות בסוף משפט ומבקשות אישור לנכונותו. לדוגמה:

?I should see a lawyer, shouldn’t I

• פעלים מודאליים המרככים את הנאמר, כגון may, might, should ודומיהם:

.I might need a lawyer

• הימנעות מלשון ציווי ("תשיגו לי עורך דין") והעדפת השימוש בשאלה כחלופה עקיפה ("תוכלו להשיג לי עורך דין?").

• שימוש באינטונציה עולה בסוף המשפט, האופיינית לשאלה, גם כאשר הכוונה אינה לשאול שאלה: "אני צריכה עורך דין?".

איינסוורת מביאה מממצאיו של הבלשן פרופ' ויליאם או'באר (O'Barr), שבדק את השימוש בשפה בכ-150 שעות של דיונים מוקלטים מבתי משפט. או'באר מצא כי הסממנים הלשוניים שמנינו כאן אופייניים במיוחד לאנשים שמעמדם החברתי, המקצועי או הכלכלי נמוך, ולנשים יותר מאשר לגברים; כלומר, אנשים הנמצאים בעמדת חולשה נוטים יותר להשתמש בשפה עקיפה ומנומסת.

אך איינסוורת מראה כי הניסוחים המנומסים והעקיפים האלה עלולים לפעול, ואכן פועלים, לרעתם של החשודים. במקרים רבים, אף שחשודים הביעו מה שייחשב בעיני רובנו בקשה ברורה לנוכחות עורך דין, המשטרה ובית המשפט בעקבותיה בחרו להבין את הדברים אחרת: המשטרה לא עצרה את החקירה כדי להזמין עורך דין, ובית המשפט לא קבע שהמשך החקירה היה בלתי חוקי ולכן הדברים שנאמרו אינם ראיה קבילה.

לדוגמה, באחד המקרים האלה אמר החשוד: "Will you supply [a lawyer] now so that I may ask him should I continue with this interview at this moment?" ("תוכלו להזמין עורך דין עכשיו כדי שאוכל לשאול אותו אם להמשיך את השיחה כרגע?"). בית המשפט קבע כי האמירה הזאת איננה בגדר בקשה לממש את הזכות לנוכחות עורך דין בחקירה – כנראה משום שנוסחה כשאלה מנומסת, ולא כדרישה תקיפה.

במקרה ידוע אחר אמר החשוד: "Wait a minute. Maybe I ought to have an attorney. You guys are trying to pin a murder rap on me, give me 20 to 40 years" ("רגע, אולי כדאי שיהיה לי עורך דין. אתם מנסים להדביק לי רצח, לתת לי 20 עד 40 שנה"). גם כאן, הן המשטרה והן בית המשפט העליון של אילינוי סברו שהחשוד לא ביקש עורך דין. כך היה גם במקרים רבים אחרים, שבהם השתמשו החשודים בביטויים מסייגים כגון maybe, I think, I feel like, I'd like, I wonder.

השימוש של החשודים בשפה עקיפה ומנומסת, ולא בשפה ישירה ואסרטיבית, פתח אפוא פתח לפגיעה בזכויותיהם.

ומה הקשר למדיח?

ניסוח מנומס עלול לפתוח פתח להתחמקות גם בסיטואציות אחרות בחיים, כפי שגיליתי בצורה משעשעת בכמה שיחות עם בני הבכור.

"חמוד, הייתי רוצה שתקפוץ רגע לקנות חלב."

"אז אם ככה אני לא חייב ללכת?"

או:

"חמוד, אני אשמח אם תכניס את הכלים למדיח."

"אז נראה לי שאני אוותר הפעם על זה שתשמחי."

מבחינתי הכוונה בהחלט הייתה חד-משמעית; אך הניסוח העקיף פתח פתח לפירוש אלטרנטיבי.

המתח בין הרצון להתבטא בבירור לרצון להתבטא בנימוס, וכן הניצול של ניסוח מנומס כדי לחמוק מקבלת המסר, מוכרים לנו אפוא מחיי היומיום שלנו – גם אם התוצאות קלות בהרבה.

ניסוחים ישירים אינם סטנדרט ניטרלי

איינסוורת, במאמרה, תיארה את השימוש בשפה עקיפה ומנומסת כמאפיין של קבוצות חסרות כוח חברתי, והראתה כי המשטרה ומערכת המשפט מנצלות את המאפיינים הלשוניים האלה לפגיעה בזכויותיהם המשפטיות של חשודים. צ'י לו, בטורה מחודש אפריל, קישרה בין ממצאים אלה לבין המחאה נגד אלימות משטרתית וממסדית כלפי שחורים. מצד אחד, מפגש עם המשטרה עלול להידרדר לאלימות ואף להפוך לקטלני. לכן יש חשיבות רבה לפנייה מנומסת. מצד אחר, שפה מנומסת, וספציפית, סוג השפה המנומסת המשמשת אנשים מקבוצות מוחלשות במפגש עם בעלי כוח, עלולה לפגוע ביכולתם לממש את זכויותיהם החוקיות.

בסוגיה הספציפית של אזהרת מירנדה ודרישה לנוכחות עורך דין בחקירה, איינסוורת מציעה לוותר מכל וכל על הצורך בדרישה כזו, ולקיים כל חקירה, אוטומטית, רק בנוכחות עורך דין או עורכת דין.

במבט רחב יותר, איינסוורת ולו מציעות להביא בחשבון, בחוק ובפסיקה, את ההבדלים הלשוניים בין קבוצות שונות בחברה; ולהימנע מלהניח כי ניסוחים ישירים ושפה אסרטיבית הם סטנדרט ניטרלי שאפשר לצפות לו מכל אדם, ובפרט במפגש עם המשטרה.

כדי לקבל גישה חופשית למאמרה של איינסוורת ב-The Yale Law Journal, היכנסו אליו דרך הקישור השלישי בטור של לו ב-JSTOR.

10 תגובות
  1. איילה permalink

    מעניין מאוד וחשוב ביותר. רק שלא נצטרך לזה. תודה רבה לך אלופת השפה, והרעיונות היצירתיים. גמר חתימה טובה

  2. אפשר להיות מנומס וחד משמעי: "בבקשה הכנס את הכלים למדיח כעת" או לחילופין "מנו לי עורך דין כעת בבקשה. אני לא מוכן להמשיך בחקירה בלעדיו"

    ושלא נזדקק לשני

    • שלום, מוטי, הנקודה שהעלית מעניינת מאוד, וחשבתי עליה רבות במהלך הכתיבה. נושא הנימוס הוא רחב מאוד, אבל ברור שלא מספיק לומר "בבקשה" כדי להפיק פנייה שתיחשב מתונה ומנומסת. להפך, אפשר לומר "בבקשה", "אדוני" או "גברתי" ואפילו "ממי", ו"שיהיה לך יום מקסים" – ולהפיק פנייה אנטיפטית ביותר (כפי שיודע כל מי שדיבר עם נציג שירות כלשהו).

      ואמן, בהחלט.

  3. אילן סלע permalink

    מאמר מאיר וחשוב. נדמה לי שגם בסוציואקונומיה הגבוהה יותר, נהוג היום להשתמש בשפה מרוככת. הבהירות האסרטיבית עשויה בנקל להוביל להתכתשות.
    בבית המשפט הדברים שונים, יש שומר מטעם המדינה שאמור להגן עליך מפני התנסחות מנומסת מדי, ולדרוש הבהרות.
    תודה על ההארה

  4. Good stuff! I'll keep it in mind. One never knows when one might find oneself in trouble with the authorities, tfu tfu tfu 😉
    It's good to know when it's better to be direct and clear than polite and understated.

  5. Thank you, Nina! And yes, Be Prepared!

    I also think that the ability to be both polite and clear is a rare ability, due both to personality and upbringing. Not everyone has it, especially under stressful circumstances…

  6. מרתק, ומעורר מחשבות.
    למשל בנוגע לשיח בין נשים לגברים,
    והעובדה שגברים לא תמיש שומעים את ה'לא' שלנו…

    • תודה, וכל כך נכון!
      המאמר המקורי מתייחס באופן הרבה יותר נרחב לשאלה של אופן דיבור נשי לעומת גברי; למעשה, המחקר הבלשני זיהה את אופן הדיבור הזה תחילה כ"נשי", ורק אחר כך קישרו אותו באופן כללי יותר לא.נשים מקבוצות חסרות כוח בחברה. הנה אחת הפסקאות היפות במאמר:

      As framed in feminist jurisprudence, the "woman question" asks, "What would law be like if women had been considered by the drafters and interpreters of the law?" Asking the "woman question" forces us to imagine a counterfactual world in which women's experiences, perspectives, and behavior were taken into account in constructing the legal order. By measuring the actual legal order against this imagined world, feminist methodology exposes assumptions that are deeply embedded within the law, assumptions that influence the shape of legal doctrine and the dynamics of legal practice.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: