דבריי לא הוצאו מהקשרם

אחד הפוסטים האחרונים שלי גרר בעקבותיו כמה תלונות. "למה כתבת 'אין לנו את המגפיים'?" העירו לי. "'אין את' זו שגיאה בעברית". ובכן, השבתי, המשפט הזה הוא ציטוט מדבריה של מוכרת המגפיים; לכן הוא מופיע במירכאות. בחרתי להביא את השיחה כלשונה כדי לתת את ההקשר של שפה דבורה, שבו הופיעה הטעות הלשונית המצחיקה שתיארתי בפוסט.

לאחר מכן המשכתי להרהר בחילופי הדברים האלה. רובנו מכירים את הכללים המקובלים לציטוט מקורות כתובים: הציטוט צריך להיות זהה למקור; אם משמיטים קטע מהציטוט, צריך לסמן זאת (כגון באמצעות סוגריים מרובעים); ויש לציין בצורה ברורה שזהו ציטוט ומנין הוא לקוח. אבל בציטוט של דברים שנאמרו בעל פה, המצב פחות פשוט, ויש להביא בחשבון היכן נאמרו הדברים ולמי (למשל: מסיבת עיתונאים לעומת שיחה איתנו), ואיפה יתפרסמו, ואולי אפילו מי אמר או אמרה אותם.

התכנסתי אפוא לדון בסוגיה עם זהרה רון, עיתונאית ועורכת במגזין G של "גלובס".

שלום, זהרה. אז איפה עובר הגבול בין הבאת דברים כלשונם לבין הרצון והצורך לערוך אותם קצת? מדריכי סגנון של גופי תקשורת גדולים, כמו הגרדיאן וה-BBC, מנחים לצטט דברים שנאמרו בעל פה בצורה מדויקת – אבל להימנע מלהביך אנשים על ידי ציטוט שפה עילגת ומשובשת.

לסגנון הדיבור ולבחירת המילים של אדם יש כמובן חשיבות רבה. בניגוד לטלוויזיה, שבה אפשר לראות את הדובר ואת שפת הגוף שלו, לשמוע את האינטונציות וכן הלאה, בציטוט יש לנו רק טקסט כתוב. לכן משתדלים להביא את הדברים בצורה נאמנה ולשמור על הסגנון שבו נאמרו, כדי להציג את המרואיין בצורה חיה ומוחשית ככל האפשר. ובכל זאת מקובל לשדרג קצת את השפה, כדי לא לבייש את המרואיין או המרואיינת. למצוא את הגבול בין אותנטיות לבין כבוד למרואיינים.

השאלה היא איפה באמת משרטטים את הגבול הזה. מתי שגיאות ייחשבו ל"צבע", ומתי נבחר לסגנן ולשדרג? כאן בדיוק יש גם נטייה לשמר סטריאוטיפים: אם מנכ"ל ובאסטיונר, נניח, יגידו בדיוק אותו הדבר, הכותב או הכותבת "ישדרגו" קצת את הניסוחים של המנכ"ל ויביאו כלשונם את הניסוחים של הבאסטיונר.

זו בהחלט נטייה שקיימת, אם כי אני אישית ערה לה ומשתדלת לא לעשות זאת: אני לא אתקן את המנכ"ל, ואעלה קצת את הבאסטיונר.

יש גם פער בין שפת דיבור לשפת כתיבה.

לגמרי. שפת דיבור וסגנון דיבור הם שונים מטקסט כתוב. בשיחה חיה לא בהכרח מסיימים כל משפט, ולרוב "קופצים" קצת מנושא לנושא. דברים שנשמעים מצוין בעל פה ייראו עילגים אם נעלה אותם במדויק על הכתב. לכן מקובל ללטש ולארגן קצת. כמה ללטש, זו שאלה של טעם ותחושה: אם צריך לקרוא פעם נוספת כדי להבין מה נאמר, או אם מרגישים צרימה ואי-נוחות, והניסוח מציק כמו אבן בנעל – אם ה"מחט" הפנימית שלך, כעורכת, קופצת – זה סימן שצריך לערוך.

חשוב גם לזכור שכתבה היא לא תמליל, כמו שמכינים למשל בבית משפט.

נכון: בבית משפט חשוב לדעת בדיוק מה נאמר, מילה במילה, גם אם התוצאה מסורבלת ולא נוחה לקריאה. בכתבה המטרה שונה. שיחה טבעית היא לא מסודרת – אבל כתבה כן.

במגזינים כמו Slate ו-The Atlantic מופיעה לפני ראיונות הערה כגון “This interview has been edited for length and clarity" ("נוסח הריאיון נערך למען הקיצור והבהירות").

אני לא אוהבת את הדיסקליימר הזה. ריאיון יוצר בעבורנו חוויה של האזנה לשיחה; הדיסקליימר פוגע באשליה הזאת – ב"השעיית הספק", אם נשאל מונח מתחום הספרות והתיאטרון. הערה כזו היא כמו שקופית שתוקרן לפני הצגת "הקמצן" של מולייר, ותבהיר כי "השחקן אינו קמצן". להזכיר ולהסביר יותר מדי מה בדיוק עשינו זה קצת לקלקל, להפוך את הטקסט למוצר. זה ההבדל למשל בין מוצר מזון קנוי, שעל העטיפה שלו יש פירוט מדויק של כל המרכיבים התזונתיים וצבעי המאכל שבו, לבין מנה במסעדה. בתפריט של מסעדה, או לפחות מסעדה טובה, אין פירוט של מספר הקלוריות וכמות המלח שבמנה: אם נכנסנו וישבנו, אנחנו משעים את הספקות שלנו ונותנים אמון בשף. אם נתחיל לשאול כמה שמנת יש במנה או איך ערכו את הכתבה, זה יוציא את הכיף מלאכול ולקרוא.

אז זו שאלה של אמון בין הכותבות והעורכות לבין שני הצדדים האחרים במשולש הזה, המרואיינים והקוראים.

כן – אמון שהמעבר מדברים שנאמרו בעל פה לכתבה מודפסת ייעשה בתבונה ובשיקול דעת נכון, ואם להמשיך בדימוי של האוכל, שידעתם לבחור מסעדה טובה ולכן תצאו שמחים ומרוצים. כעיתונאית וכעורכת, אני אומרת: תנו אמון בשפית שלכם.