אוצרות פגומים

"שלום, שלומית? התקשרתי להגיד שאין לנו את המגפיים שהזמנת בשחור. כלומר יש זוג אחד אבל עם פֶּגֶם."

אוקיי, זה יותר טוב ממגפיים. "סליחה, מה אמרת?"

"יש זוג אחד עם פֶּגֶם, אני לא יכולה לשלוח לך מגפיים פגומים. את רוצה אולי באפור?"

"בטח, תודה."

שגיאות למיניהן הן אוצרות למתעניינים בשפה, כיוון שהן מרימות את מכסה המנוע ומגלות לנו משהו על הדרכים שבהן אנחנו מבינים ויוצרות צורות לשוניות. מה אפשר ללמוד מכך שמישהו אומר "פְּגָם"? כנראה לא הרבה. אבל "פֶּגֶם" – זה מעניין. מעולם עד כה לא שמעתי את המילה הזאת מבוטאת כך. איך זה קרה?

ובכן, כפי שכבר אמרנו כאן – קשה לדעת מהם הגורמים האחראים להופעתה של שגיאה (או של צורה לשונית לא-סטנדרטית). אבל לשער, כמובן, אפשר.

צורת הרבים "פְּגָמִים" דומה לצורת הרבים של שמות רבים מהמשקלים הסֶגוֹלִיים קֶטֶל וקֵטֶל. כך כלב-כלבים, ילד-ילדים, מלך-מלכים, כסף-כספים, שלג-שלגים, בגד-בגדים; וגם ספר-ספרים, ספל-ספלים; ועוד רבים וטובים.

"פְּגָם", כמובן, אינו סֶגוֹלִי, אלא דומה לחבורה המכובדת של קלף-קלפים, פרס-פרסים, כלל-כללים ועוד. ובכל זאת, בת שיחי בעניין המגפיים ביטאה אותו כאילו היה סגולי. כשהרהרתי בכך נזכרתי בתופעה שכיחה בהרבה, שעשויה אולי להיות קשורה לענייננו: ההגייה של המילה "צֶדֶף" כ"צְדָף" ו"חֶרֶק" כ"חָרָק". בשתי הדוגמאות האלה, הדוברות והדוברים מבצעים מה שנקרא "גזירה לאחור": הם מתחילים בצורת הרבים (צדפים, חרקים), מסירים את סיומת הרבים -ים וכך גוזרים ממנה צורת יחיד השונה מצורת היחיד הסטנדרטית.

ייתכן שגם כאן, הדוברת התחילה את דרכה בצורת הרבים; אך במקרה זה, צורת היחיד הלא-סטנדרטית מקורה לא בגזירה לאחור אלא בתפיסה של המילה כשייכת למשקל אחר – כלומר הדוברת תפסה את "פגמים" כדומה ל"דגלים" או ל"ספרים" (שצורות היחיד שלהן הן "דֶגֶל" ו"סֵפֶר"), במקום ל"פרסים" ול"כללים" (שצורות היחיד שלהן הן "פְּרָס" ו"כְּלָל"). ומכיוון שצורת היחיד "פְּגָם" לא הייתה מוכרת או זמינה לה באותו הרגע – יצרה את הצורה המקורית "פֶּגֶם". ובפרפראזה קלה: אין שלם יותר ממילה פגומה.

Photo by mark normand from FreeImages